משנה פרה פרק י״ב משנה ה׳

זאת ההלכה יזכור בה ענין אחד מן הכוונה הקודמת והוא שמי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין ולכן אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקו בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אע"פ שעל זה הקורדום ממי חטאת כדי הזייה הנה הנושא הקורדום בידו טהור כמו שהיה ולא נאמר שהוא נשא מי חטאת לפי שכבר עשו מצותן וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שכל מה שיטמא במת טומאת ז' הוא אב הטומאה וידוע הוא שלא יצטרך הזאה אלא מי שנטמא טומאת שבעה וכן ביארט שאב הטומאה הוא אשר יטמא אדם וולד הטומאה לא יטמאנו ולאלה העקרים אמר שהטהור יחזיק הקורדום הטמא בבגדו יהיה בגדו ולד הטומאה ולא יטמאנו ומבואר הוא שיצטרך שיהיה בקרדום ג"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב בזה הכנף אב כמו שביארנו שם ואחר ישוב לבאר כמה שיעור ההזאה אשר תטמא במשא ואמר כדי שיטביל ראשי גבעולין וכוונת מאמר רבי יהודה על אזוב של נחשת שלא ידובק בו דבר ולא ישאף מאלה המים אשר עליו דבר ואין הלכה כרבי יהודה:

בקרדום הטמא. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה כו' נעשה הכנף ראשון. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה קרדום ג"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב זה הכנף אב. הרמב"ם. ומבואר הוא בפ"ק דאהלות:

בכנפו. ומזה עליו ה"ג בס"א. וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים. ובנוסחת מהר"ם ז"ל:

כדי הזייה. ואפילו למ"ד (ברפ"ט) דאין הזאה צריכה שיעור. ה"מ אגבא דגברא אבל במנא (שהוא מטבל ראשי גבעוליו בו) צריכה כשיעור. כדאיתא בפ"ק דיומא (דף י"ד). ובפ"ק דנדה (דף ט'). הר"ש:

אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא בכנפו ר"ל מותר הטהור לאחוז הקרדום בכנף בגדו. ומיירי שהקרדום לא נטמא ממת עצמו. רק מאדם שנטמא ממת. שהקרדום נעשה רק אב כהאדם שנגע בהמת. והכנף שאחז בו הקורדם נעשה ראשון לטומאה. ואמ"ט לאדם האוחז. מדאין אדם וכלים מקבלין טומאה רק מאב הטומאה:

מזה עליו על הקרדום:

אע"פ שיש עליו ר"ל האדם האוחז טהור. דמדנעשו מצותן. שוב אין המים מטמאין. מדלא חזו תו להזייה. ואע"ג דהאדם המזה בל"ז נושא המי חטאת בהאזוב כשמזה עמו. זה פשוט שאין המים מטמאים אותו. מדהוא לצורך הזאה [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. אלא קמ"ל דאפילו המי חטאת שע"ג הקרדום לא יטמאו להאוחז דאע"ג שאין האחיזה צורך ההזאה. אפ"ה לא נטמא ממי החטאת שעליו. וקמ"ל הך מתני' טפי מבבא דמחליקין במי חטאת. דאע"ג דהכא מצותן ומשאן באין כאחד. והרי נשאן שלא לצורך הזייה שהיה יכול להניח הקרדום על הארץ ולהזות עליו. אפ"ה טהור:

ויהיה בהם כדי הזייה ויטמא כשנשאן. דרק בטומאה איירי. וכדמוכח מר' יהודה. והא דלא סגי לי' למנקט כדי שיטבל ראשי גבעולין. ה"ט מדלפעמים נבלע המי חטאת בראשי הגבעולין. וא"א להזות בהן. וקמ"ל דאין המים הנבלעין מצטרפין לכשיעור הזייה. אלא צריך שיהי' בכלי כשיעור הבלוע וגם כשיעור הזייה. דאף דקיי"ל הזאה א"צ שיעור. היינו על הדבר שמזה עליו. דסגי כשיגיע עליו רק טפה קטנה מאד. אבל תוך הכלי שמזה מתוכו צריך שיעור [כיומא די"ד]:

רבי יהודה אומר רואים אותם כאילו הן על אזוב של נחשת ר"ל רואין את המים שנשא זה. כאילו היו על אזוב של נחושת שאינו בולע. ולהכי בנשא רק טפה קטנה מאד ממי חטאת. נטמא. מדהוא כשיעור הזאה. מיהו דוקא לטמא במגע ובמשא סגי בהכי. מדעכ"פ יש בהמים כדי הזייה. והרי לא נבלע עדיין בהאזוב. אבל לענין להזות ממנו. ודאי גם לר"י לא סגי בשיש בהכלי רק טפה קטנה. והרי וטבל והזה כתיב. ובטפה קטנה כזו אין כאן טבילה. ולא הזייה. דהרי כולו יבלע בהאזוב:

וחכ"א כתב דלעולם מיירי שהקרדום נגע אפילו במת. אבל גרסינן במשנתנו שאחזו בכנפיו ור"ל שאחזו בב' כנפיו של ב' בגדיו העליון והתחתון. ואז הקרדום שנגע בהמת. הרי הוא אבי אבות והכנף שהוא סמוך להקרדום הוא אב. והכנף העליון הוא ראשון. והרי כל ראשון אינו מטמא להאדם שנוגע בו. וקצת היה נראה לכאורה ראי' לדברי רבינו. מדנקט קרדום שהוא כלי מתכת. והיינו למ"ד דרק בכלי מתכת אמרינן חרב כחלל. ואי בשנגע הקרדום בהאדם שנטמא במת. עדיין ק' למה לי' למנקט קרדום. הול"ל כלי שטף שנטמא במת דג"כ נעשה אב. אע"כ דבעי למנקט דאף בקרדום שנטמא במת עצמו. שנעשה אבי אבות. אפ"ה יש תקנה ליטלו בב' כנפיו. אמנם קשה דברי רבינו דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו כתב ריש אהלות כהרמב"ם. דבכל כלי שנטמא במת אמרינן חרב כחלל. אע"כ צ"ל דלהכי נקט קרדום שיש לו יד ארוך לאחזו מרחוק. באופן שיהיה יכול ליזהר שלא יפול ההזאה גם על גופו. או על כנפו. ויתטמא מהמי חטאת. וטפי ק"ל על דברי רבינו דאטו בשופטני עסקינן שבעבור שירצה לטהר הקרדום יטמא הבגד שעל גופו. אתמהה. ועוד שע"כ צריך לאוקמה שמהפך הכנפים ויאחז סמוך לקרדום בכנף הבגד העליון. דאם יאחזנו בכנף הבגד התחתון הרי יתטמא גופו מבגד התחתון. ואולם אם גם יאחזנו בבגד העליון מי יוכל ליזהר שלא יגע בהבגד ההוא כשיפשיטנו ויתטמא גופו עי"ז. ומה רבותא קמ"ל תנא באופן זה. דמה רבותא יש בין שהכלי שמזה עליו הוא אב או אבי אבות. אולם למ"ד דחרב כחלל מטמא גם במשא [עמ"ש בס"ד אהלות פ"א סי' ד']. ע"כ הכא לא מיירי בנגע הקורדם במת עצמו. דא"כ הרי נטמא האדם מדנשא הקרדום אע"ג שיש הפסק [כנדה מב"ב]:

אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא. ומיירי בשלא נטמא במת עצמו דא"כ ישוב הכנף ג"כ להיות אב הטומאה ומטמא את האדם:

ומזה עליו. נראה אפילו האוחז עצמו יכול להזות על הקורדום שמתחת אציליו של ידו האחרת או במרפקו או בין ברכיו דאי לא אתא תנא לאשמעינן רק דאע"פ שיש עליו וכו' ה"ל למיתני הטהור האוחז בקורדום וכו' ומתוך פי' הרמב"ם ז"ל נראה שהגירסא היא אע"פ שיש עליו וכו' וז"ל אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקה בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אע"פ שעל זה הקרדום יש ממי חטאת כדי הזאה טהור הנושא וכו' וכן בס"פ בתרא דהלכות פרה אדומה כתב המגביה כלי שהוזה עליו והרי עליו המים כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותם אינם מטמאין ע"כ. אבל לשון בכנפו ומזה עליו משמע ויכול להזות עליו ואע"פ וכו' כאשר כתבתי לעיל בסמוך ושהן שני דינים. וברבינו שמשון ז"ל מצאתי כתוב בכנפו באחד מראשי הקרדום.

ומצאתי שכתב החכם הר"ם ז"ל וז"ל אוחז הוא הטהור כו' ותימה דקיי"ל דאין מונין ראשון ושני בחטאת כדקתני לקמן ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה ואין חילוק בין אם נגע כלי בכלי או אדם באדם או אדם בכלי או כלי באדם כדמשמע ממתני' פ' עשירי דקתני של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים עיין שם. לכן נראה לפרש דהא דקתני ומזה עליו היינו אדם אחר שהוא טהור וכל עצמו של התנא לא בא אלא להשמיענו שאע"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור ולא נטמא אותו מטעם נושא מי הנדה הואיל ונעשית מצותן וכן משמע מפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב וכן אם לקח איש טהור קורדום כו' והזה עליו המזה וכו' משמע שאחר הזה עליו ולא הוא עצמו וכן משמע מדבריו בחבורו הגדול בסוף הלכות פרה אדומה שכתב וז"ל המגביה כלי שהוזה עליו והרי המים עליו כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותן אינן מטמאין כמו שביארנו. עכ"ל ז"ל: