משנה פרה פרק י״ב משנה ד׳

כבר קדם לך שמזין על האדם לדעתו ושלא לדעתו ואם היה אחד מזה מחלון של רבים לטהר האיש והזה על איש טמא וחשב שהוא כבר נטהר ובא אל המקדש ואחר נמצאו אלה מי חטאת פסולין אשר לא הגיע אליו טהרה שלימה הנה הוא עם זה לא יחוייב קרבן להיותה בחלון של רבים דומה לספק טומאה ברשות הרבים אשר ספקו טהור כמו שיתבאר במסכת אשר אחר זאת ולא נאמר אליו לאיזה דבר לא חקרת על אלה המים ואז תבוא אל המקדש כי מן הידוע שלא יקרה לטהר הרבים אלא במים כשרים אמנם אם היה חלון של יחיד הנה יחייבהו שיחקור ואז יבא אל המקדש ולזה חייב קרבן לפי שדומה ג"כ לספק טומאה ברה"י אשר ספיקו טמא. וכ"ג פטור מקרבן בשני העניינים יחד לפי שהוא לא יחוייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו כפי מה שביארנו בשני מהוריות (דף ט.): מחליקים. מעמידים ודורסים ידרסו כי הוא יאמר שחלון של רבים אשר נשרה הקרקע נגדו כאשר יפול עליה מי חטאת תמיד הנה האנשים היו מעמידים באלו המים ויגוללו שמלותם והיו ג"כ דורסין [אותן] ברגליהם ולא היו נמנעים מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים מפני שמי חטאת שכבר הוזה בהן לא יטמאו כמו שיטמאו מי חטאת כפי מה שביארנו בראשון מכלים והוא אמרו מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין:

המזה מחלון של רבים כו'. פי' הר"ב דהוי כספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור. כדתנן במשנה י"א פ"ד דטהרות. וז"ל מהר"ם המזה מחלון של רבים פי' שקבל הזאה מלגין של חטאת המונח בחלון של רבים ונכנס למקדש וכו' ונמצאו פסולים כגון שהניחו מכוסה ומצאו מגולה. או איפכא דפסולים מספק וכו' וספק טומאה ברה"ר. וחלון נקט משום דדרך להניח הלגין של חטאת בחלון שבחומה שלא יקבל טומאה וכה"ג אמרי' לעיל (פ"י משנה ה') פשט ידו לחלון ונטל את הלגין. נ"ל. ע"כ. וחלון שבחומה אינו חלון שנפתח מעבר לעבר שרואין ממנה אלא שהוא כמו תיבה שבתוך חומה (על הדרך שכתבתי ברפ"ו דמעילה) אבל לפירוש הר"ב הוא חלון העשוי לראות ממנו. ומ"ש הר"ב שהרמב"ם פי' הטעם וכו' משום דספק טומאה ברה"ר ממש לא הוי. דהא מיירי שנטמא בודאי אלא שהזייתו זו נמצאת פסולה. ובחבורו סוף ה' פרה כתב שחזק' המים שמזין מהן על הרבים שהן כשרים והרי זה כאנוס ע"כ. והר"ש כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רה"ר. וכן פי' עוד לקמן. ונפלאתי מאוד דא"כ הזאה למה לי דספק טומאה ברה"ר טהור. ועוד דהיאך מחייבו בקרבן

שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש. מתני' כר"ש דספ"ב דהוריות. הר"ש. וה"ל להר"ב לכתוב שאינה הלכה. ובפי' הרמב"ם בנא"י כתוב וזו סברת ר"ש ואינה הלכה כפי מה שבארנו בשני מהוריות. ואני כתבתי שם דנ"ל שהיא הלכה:

מחליקין היו. (פי' הרמב"ם מעמידין) באלו המי' ויגוללו שמלותם.

לפני חלון של רבים. רבותא נקט חלון של רבים דאע"פ שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשוב נעשית מצותו כ"כ הר"ש. וזהו לשטתו אבל לפי' הר"ב והרמב"ם נ"ל דדברו בהווה. דאילו בחלון של יחיד אינו בנמצא שיהא שם מים רבים עד שיחליקו. ושוב ראיתי להרמב"ם בחבורו סוף ה' פרה (הל' ח') שכתב ולא היו חוששין להן שמא פסולים הם. כלומר ועדיין מטמאין כדתנן במשנה ח' פ"ט ולפי זה דוקא בחלון של רבים. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק. וחוששין שמא פסולין הן: *

[ודורסין ולא נמנעים. לשון הרמב"ם והיו ג"כ דורסין (אותן) ברגליהם ולא היו נמנעין מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים. ע"כ]:

מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. ואע"ג דבעדיות פ"ה משנה ג' פלוגתא דב"ש וב"ה קתני דב"ה מטמאין. התם רבי ישמעאל אמרה. ומשמע אבל חכמים פליגי עליה. ולא סברי להו שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכיוצא בזה בפי' הר"ב רפ"ג דיבמות ובתוספתא הביאה ר"ש וכן היה ר"ג אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין היו בפני חלון כו' מפני שאמרו וכו':

המזה מחלון של רבים חלון הוא כעין גומא מרובעת שבכותל. שעשוי כך להעמיד שם חפצים. וקאמר הכא שכשלגין שמי חטאת בתוכו עמד באלון זה שבכותל בצד ר"ה. והזה שם ממנו על הטמא:

ונכנס למקדש שהמוזה לא ידע שנפסלו המים. וסבר דמדהוזה מהן נטהר. וטבל והע"ש. ונכנס למקדש. וה"ה באכל קדש:

ונמצאו המים פסולים שאחר שנכנס נודע לו שכבר קודם שהוזה נפסלו המים משתיית בהמה וכדומה:

פטור מחטאת. ולא הוה כשגג בביאה לפנים שחייב חטאת. משום שהמים שרבים מזין מהם. א"צ לחקור אחר כשרותן קודם שיזה מהן. דמסתמא בחזקת כשרים הם. ולפיכך כאנוס דיינינן לי' דפטור מקרבן [דכל חיוב קרבן שעל שוגג. היינו מדהי' ראוי לדקדק היטב במעשיו שלא יהיה נגד רצון הקב"ה. ומזה נ"ל קצת רמז ראיי', דספיקא דאורייתא מדאורייתא אסור]. וכ"ש כשנמצא לבסוף שהמים היו טמאים כשהזה מהן. דהרי אז אפילו היה לו בשעת הזאתו מקום להסתפק בטהרתן. הרי הו"ל סט"ו בר"ה. דטהור גם בחטאת [כפי"א מ"ב]. ולהכי א"צ היה לחקור אחר טהרתן כל כך:

מחלון של יחיד ששייך ליחיד:

ונמצאו המים פסולין חייב חייב חטאת. דמדלא חקר מקודם היטב. כמו שהי' ראוי בכל השייך ליחיד. אינו אנוס. והו"ל שוגג גמור:

מחליקין היו לפני חלון של רבים שע"י שהיו רבים מוזין שם. נטפו מהמוזין הרבה טפות מהן לארץ אחר שהוזו. ורבו הנטיפות הללו כל כך עד שהוחלקו בהן רבים:

ודורסין הולכין שם טהורים גם לכתחלה בלי צורך:

ולא נמנעין מלכנס אח"כ למקדש. ואע"ג דאיכא לספוקי נמי שמא הן ממי הזאה שנטפו מהאזוב לארץ. ולא מהמוזין. ונמצא שלא נעשה מצותן בהמי חטאת הללו. ואף שהסיח דעתו מהן ונפסלו כשנפלו לארץ. וא"כ אין בהם טומאה דאורייתא. עכ"פ מטמאין הן לבני אדם שאוכלין תרומה. כשנגע בהן בידו או בגופו [וכלעיל פ"ט מ"ח]. וא"כ פשיט שאסור ג"כ לכנס למקדש לכתחלה. י"ל דמדטומאתן רק מדרבנן. הו"ל רק ספק דרבנן ושרי לכתחלה. ומכ"ש אי נימא דהוה סט"ו בר"ה. אבל אי"ל דהנך שלא נעשו מצוותן בטלו ברוב בהמים שנעשו מצוותן. מה אמרת שמא קדמו המים הטהורים להטמאים דלא בטלו [כמכשירים פ"ב מ"ג]. הו"ל ספק דרבנן ולקולא. וכ"ש הכא דמסתבר טפי שאחר שנטפו מהאזוב לארץ שהן הטמאים. חזר ונטף מהמוזין לתוכן. ליתא דבחטאת כתוב חטאת היא. שאינן בטלין ברוב [כפ"ט מ"ה]:

ורתוי"ט הביא דברי הר"ש. שפי' מחלון של רבים ר"ל שנטמא ע"י ספק טומאה שאירע לו מחלון של רבים. דהו"ל כסט"ו בר"ה. ותמה על הר"ש. דא"כ מחלון של יחיד בסיפא. היינו בסט"ו שאירע לו ברה"י. וקאמר דחייב קרבן. ואמאי. והרי ספק. ואיך יביא חולין לעזרה והרי אין מביאין קרבן על הספק מקדש וקדשיו מה"ט. ותו ברישא ל"ל הזאה הרי סט"ו בר"ה טהור. ולהכי יאחז צדיק בדרכו לפרש משנתנו כמהר"ם דמיירי שנפסלו המים מדהניחן מכוסה ומצאן מגולה [ור"ל שמצוי שם חולדה] או איפכא. ופטור מדהו"ל למפרע בסט"ו בר"ה, עכל"ר. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דלעיל [רפי"א] פסלינן להמים בכה"ג. היינו רק לכתחלה. אבל בשכבר נכנס למקדש פטור מדלא נפסלו רק מחמת ספק. ול"מ יש לכוון גם דברי הר"ש שכוונתו כמהר"ם שהמים היו טמאים מספק טומאה בר"ה. וכן נוטין דברי הר"ש קצת. אמנם תמהני מאד דכיון דוודאי טמא וספק אם נטהר בהזאה כדינו. מי עדיפא הזאה מטבילה בכה"ג דאמרינן דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כרפ"ב דמקואות]. ותו תמוה מאד שהקו' שהקשה רתוי"ט אהר"ש ק' נמי לפי' מהר"ם דלמה יתחייב קרבן בסיפא בסט"ו ברה"י. ותו האיך קאמר ברישא דלהכי פטור מדהו"ל סט"ו בר"ה. הרי הא דמטהרינן ספק טומאה בר"ה. רק כשאין רוב טמאים אצלו [כטהרות פ"ה מ"ז]. והרי בספק נגיעה שבמי חטאת בר"ה. רוב טמאים אצלו [כלעיל ר"פ י"א]. וא"כ כיון דמדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו לענין מיתה ומלקות. אין ספק כלל כאן דפטור בנכנס למקדש. ואת"ל משום דהא דרוב טמאין אצל חטאת. היינו רק מד"ס. דמדאורייתא רק טמא גמור מטמא לחטאת. א"כ הו"ל ספק דרבנן ולקולא. ולהכי פטור. עכ"פ נהי דלא תקשי קו' רתוי"ט. דאי בספק טומאה איירי. האיך יחויב בקרבן בהוזה מחלון של יחיד. הרי אין מביאין קרבן על ספק טומאה [ככריתות פ"א מ"ב]. די"ל ספק טומאה שאני. דכוודאי דיינינן לה כשהספק הוא ברה"י [כנדה דג"א]. ומה"ט לא תיקשי אי משום ספק טומאה. למה לן לומר דלהכי מחלון של רבים פטור משום סט"ו בר"ה טהור. הרי בל"ז אין מביאין קרבן אספק וכדאמרן. די"ל דאי לאו סט"ו בר"ה טהור. הו"ל כספק טומאה ברה"י דכוודאי דיינינן לה. עכ"פ ק' אי משום סט"ו בר"ה טהור. א"כ הו"ל להתנא לאשמעינן רבותא טפי. דאפילו לכתחלה מותר לכנוס למקדש. ותו אי בספק טומאה איירינן מה אצטריך לאשמעינן דכהן גדול פטור גם אספק טומאה ברשות היחיד. מה אריא ספק טומאה. הרי אפילו ודאי נטמא ושגג ונכנס למקדש טמא פטור מדמעטי' קרא [כהוריות דט"ב]. אע"כ כדברינו בפירושנו בפנים דאפילו ודאי נפסלו או נטמאו המים. פטור כשכבר נכנס. ומשום דאנוס היה. דאין לו לדקדק אחר רבי'. ולפיכך לכתחלה באמת אסור לכנוס. עד שיחזור ויזה ממים כשרים. ונם לא תקשי בכה"ג דפטור. מה אריא דהוזה ממים הפסולים. הרי אפילו לא הוזה כלל. אם נכנס למקדש טמא בשוגג פטור. די"ל דסד"א דהא דמעטי קרא מקרבן. היינו בשוגג גמור. אבל בהוזה ממים פסולים שברה"י. דמדהו"ל לחקור. הרי פשע. סד"א שבשוגג שבא מכח פשיעה לא פטרי' רחמנא. קמ"ל:

שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש. וראיתי בקצת נוסחאות דפוס אלא שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש וקדשיו. ולא נהירא מאחר דלא גרסינן על טומאת מקדש וקדשיו וקל להבין. אחר זמן מצאתי שהר"ר יוסף ז"ל הגיה על טומאת מקדש וקדשיו: