משנה פרה פרק י״ב משנה ו׳

כבר ידעת שאוכלין טמאים לא יטמאו זולתן אלא כביצה ואחר אמר שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא אזוב שני ושני לשלישי וכן עד עולם לענין מי חטאת ביחוד לפי שלא אמר בהן לא ד' ולא עשירי אלא הכל טמא: דע שאמרו פה המזה באזוב טמא אמנם ירצה בו אזוב הטמא לחטאת אשר כבר אמרנו שהוא אפי' היה רחוק אלף מדרגות מן הטומאה הנה הוא טמא ולכן המים פסולים אמנם אילו היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה היו המים טמאים כמו שביארנו בפ' אשר קודם זה:

באזוב טמא. ירצה בו אזוב הטמא לחטאת אשר כבר אמרנו שהוא אפילו היה רחוק אלף מדרגות מן הטומאה הנה הוא טמא ולכן המים פסולין. אמנם אילו היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה היו המים טמאים כמו שבארנו בפ' אשר קודם זה (מ"ז) הרמב"ם:

אם יש בו כביצה. כ' הר"ב דזהו שיעור אוכל בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים. וכך מפרש במקומות אחרים. וקשיא מרפ"ב דטהרות. ושם אפרש בס"ד:

ומטמא את חבירו. פי' (הרמב"ם) [הכ"מ ספט"ו מה"פ כצ"ל] שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא שני ושני לשלישי וכו'. וע' במשנה דלקמן:

המזה באזוב טמא אזוב שלקטו לאכלו דאז מקבל טומאה [כפי"א מ"ח]:

אם יש בו כביצה דזהו השיעור לטמא אחרים. אבל לקט"ו סגי בכ"ש [כרמב"ם פ"ד מאוכלין. ולתוס' פסחים לג"ב ד"ה לא. ולהר"ב הכא גם לקט"ו צריך כשיעור ביצה]:

המים שטבל האזוב בהן:

פסולים מדנטמאו מהאזוב. מיהו מדלא קאמר המים טמאים. ש"מ דהכא מיירי בשהיה האזוב באמת טהור. רק שלא היה נשמר לחטאת. וקמ"ל דאע"ג דאילו נגע אזוב זה בכלי ריק הטהור לחטאת. או אפילו באדם הטהור לחטאת. בנגע באזוב זה בגופו ולא בידיו. לא היה נטמא הכלי והאדם [כלעיל פ"י י"ב]. אפ"ה בנגע אזוב זה במי חטאת גופייהו. עכ"פ נפסלו [כפ"י י"ח]:

והזיתו פסולה פשיטא. אלא משום סיפא נקט לה:

אין בו כביצה המים כשרים והזיתו פסולה דכתיב והזה הטהור. והיינו בין האדם המזה או האזוב. שניהן צריכין שיהיו טהורין לשם חטאת:

ומטמא על יש בו כביצה קאי. דכשהאזוב נטמא ממי חטאת נגע באזוב אחר הטהור לחטאת. והשני בשלישי וכו'. עד שהאחרון נגע במי חטאת גופייהו נטמאו כולן לחטאת. ופשוט דהא לתרומה וקודש אף שהראשון נטמא בחטאת. מונין להן ראשון ושני:

אפי' הן מאה דאין מונין ראשון ושני לביאת טומאה לחטאת. ופשוט דאדם המזה בא' מהן נטמא. מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה:

וא"ת אם הזייתו פסולה. א"כ אי אפשר שיהיו המים כשרים. הרי נטמא המזה מדנשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. והרי הסיט המים שבכלי וטימאן [כפי"א מ"ו]. י"ל כל זמן שהאזוב עדיין מחובר להמים שבכלי. אע"ג שנטמא האדם שאחזו מדנשא המי חטאת שעליו. אפ"ה לא נטמאו המים שבכלי מהסיטו. משום שכל שטומאת האדם באה ע"י המי חטאת. אינו חוזר ומטמא אותן באותה נגיעה או משא [כפי"א כ"ב]. ואח"כ בהרגע שנפרד האזוב מהמי חטאת שבכלי. הרי שוב לא הסיט המים שבכלי:

ולכאורה מדברי רכ"מ שהביא רתוי"ט כאן משמע אף שלא נטמא האזוב ממש. וכגון שלא נטמא ממי חטאת גופייהו. רק שהוא טמא רק למי חטאת. אפ"ה מטמא את האזוב או את המאכל הטהור לחטאת. ובמחכ"ד א"א לומר כן [ועמ"ש לעיל פ"י בבועז סי' י"א]. ועוד יגיד עליו רעו במשנה ז' וח'. דאע"ג דמשנה ז'. כיון דנגע בהמשקין בידיו. אפשר נמי לומר שהמשקין היו רק טמאים לחטאת עכ"פ מ"ח בלגין שנטמא מאחוריו במשקין. ודאי במשקין שטמאים גם לתרומה וקודש מיירי. ולא בשטמאים רק לחטאת:

ומטמא את חברו וכו'. אם יש בו כביצה כדקתני רישא: