משנה פרה פרק י״ב משנה ג׳

אמר ה' ית' (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא יצטרך שהמזה יתכוין להזות על הטמא ולזה אם טבל האזוב והוא מכוין שיזה על דבר שהוא מקבל טומאה או על האדם שהוא ג"כ טמא וראוי להזאה הנה היא טבילה כשרה ואם הזה מזאת הטבילה על דבר שאינו מקבל טומאה ונשאר באזוב שארית אפשר שיזה ממנה הזאה שנית הנה לא יצטרך שיטבול האזוב פעם שנית אבל יזה ממנו על דבר שצריך הזאה וזהו אמרם אם יש באזוב לא ישנה לפי שהוא הטביל את האזוב להזות על דבר המקבל טומאה ולא יצטרך לטבול פעם שנית אמנם אם הטביל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ואחר הזה על דבר שהוא מקבל טומאה הנה היא הזאה פסולה לפי שהוא בעת שטבל את האזוב לא היתה טבילה כשרה ולכן אפילו נשאר באזוב שארית מן המים לא יזה ממנו הזאה שנית עד שיטבול את האזוב פעם שניה לכונה שיזה על הטמא והוא אמרו אם יש באזוב ישנה הפירוש הנכון שאע"פ שיש מים באזוב להזות הזיה שניה ישנה ויטביל ובתוספתא אמרו בתתו סבה לזה ההבדל הואיל ותחילת טבילתו פסולה כך הזאתו פסולה: ואמרו מים המנטפין הוא שאם הטביל את האזוב להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ונטפו המים מן האזוב טפות הנה אלה הטפות כשרות להזאה ר"ל שיטבול בהן האזוב ויזה מהן ולכן יטמאו כמו שיטמאו מי חטאת כמו שהתבאר בראשון מכלים ולא נדריג אלה הטפות במדרגה מה שיוטף מדבר טמא בעת ההזאה עליו אשר לא יטמא כמו שהתבאר לפי שאלו לא עשו מצותן לפי שהטבילה טבילה פסולה לפי שהוא טבל לשם דבר שאינו מקבל טומאה וכן יתבאר מן התוספתא ביאור זאת ההלכה ותבינהו:

אם יש באזוב ישנה. הפי' הנכון שאע"פ שיש מים באזוב להזות הזיה שניה ישנה ויטבול. הרמב"ם:

על האדם כו'. פירושא דרישא. וכה"ג במשנה ב' פ"ח: *

[המים המנטפים. פי' הר"ב אם הטביל באותן טפות כו' וז"ל הרמב"ם ספ"י מה"פ [הלכה ט'] אם נטפו בכלי וחזר והטביל בהן את האזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה. כשרה. ע"כ. וצריך לחלק בין כשנטפו מן האזוב לכשעודם בו. וזה מבואר]:

נתכוין להזות על דבר שהוא מקבל טומאה על אדם וכלים אפילו הן טהורים:

והזה על דבר שאינו מקבל טומאה כגון בהמה ועכומ"ז וכלי אבנים וכדמפרש ואזיל. והא דכפיל תנא למילתי'. ולא קאמר מיד ברישא התכוון לאדם וכו'. היינו כדי לאשמעינן טעם הדבר:

אם יש באזוב ר"ל אם נשתייר על האזוב מי חטאת מהזאה זו:

לא ישנה ר"ל א"צ לחזור ולטבול האזוב שנית כדי להזות על הטמא. אלא מזה עליו מהמים שנשארו בהאזוב. דאע"ג שהזה על דבר טהור. דלא שייך בו הזאה. אפ"ה כיון שהתכוון בהזאה לדבר ששייך בו טומאה והזאה. הו"ל כאילו באמת הי' צריך הדבר ההוא הזאה. ולא נפסלו המים שנשארו בהאזוב. דהרי רשאי להזות כמה הזאות מטבילה א' [וכלעיל הי' י"א]:

והזה על דבר שמקבל טומאה בין שהדבר ההוא טהור או טמא. אלא שאם הדבר טמא. גם לו לא הועילה הזאה זו מדהתכוון לדבר שאמקט"ו:

אם יש באזוב ר"ל אפילו יש בהאזוב מי חטאת עדיין [ומצינו אם במקום מלת אפילו. מעשרות פ"ה מ"ה]:

ישנה ר"ל צריך לטבול שנית על דעת להזות ממנו על טמא. דאף שהזה על דבר שמקט"ו. אפ"ה כיון שבשעה שטבל התכוון להזות על דבר שאמקט"ו. הו"ל טבילה ראשונה כאילו לא טבל כלל. והרי וטבל כתיב. לפיכך לא יזה ממים הנשארים בהאזוב [כך פירשתי ע"ד הרמב"ם כאן. וגם בחיבורו פ"י ה"ח]. ולהראב"ד [שם] וגם לרב"א. דרך אחרת בזה. שפירשו משנתנו ע"פ התוספתא. דה"ק תנא. דבבבא קמייתא אשמעינן. דאף שהתכוון להזות על דבר שמקט"ו. אפ"ה כיון שבאמת הזה על דבר שאמק"ט. להכי אף שיש בהאזוב לא ישנה. ר"ל אינו רשאי להזות ממים הנשארים בהאזוב. ובבא בתרייתא ה"ק. דאף שהתכוון להזות על דבר שאמקט"ו. אפ"ה כיון שבאמת הזה על דבר שמקט"ו. לפיכך הו"ל כאילו טבל לשם דבר המקט"ו. וישנה. ר"ל רשאי להזות בהמים שבהאזוב על הטמא. וא"צ לשוב ולהטביל האזוב לשם כך. מיהו בין למר ובין למר א"צ להטביל ע"ד להזות על גוף זה. דבטבל האזוב כדי להזות על טמא זה רשאי ג"כ להזות על טמא שלא התכוון בטבילתו. ורק בההזאה צריך כוונה לגוף זה:

המים המנטפים ר"ל כל היכא שצריך לחזור ולהטביל האזוב מדלא הועיל לו טבילה ראשונה. בין לפי' הרמב"ם שנפסלה הראשונה משום כוונתו. ובין להראב"ד ורב"א שנפסל משום הזאתו שהזה [עד שיחזור ויטבול]. עכ"פ המים שעדיין מובלעין באזוב כשרין הן. וכשחזרו ונטפו מהאזוב להמי חטאת שבכלי מותר להזות מהן:

כשרים מדחזו להזאה:

לפיכך הם מטמאין לשם מי חטאת אפילו כשעדיין הן על האזוב בעינא. אפ"ה מדחזו להזאה כשיתערבו בהמי חטאת שבכלי. לפיכך מטמאים כשאר מי חטאת הכשרים במגע ובמשא לכל שנגען או נשאן שלא לצורך הזאה. ואין דינן כמי חטאת שנפסלו שאמ"ט להטהור לחטאת. אפילו במגע. ולא להטהור לתרומה רק במגע ולא במשא [כפ"ט מ"ח]:

ודברי הר"ב דמשמע מדבריו שהן טמאין. במחכ"ר אינן בדווקנא דא"כ הו"ל להתנא לומר בקיצור. התכוון להזות על הטמא והזה על הטהור. ותו דהרי מדמפרש תנא למילתא בסיפא. וקאמר על האדם והזה על הבהמה. הרי מבורר כדברינו. דאל"כ למה נקט בהמה ולא רבותא טפי. דהיינו אדם טהור [ועיין רמב"ם פ"י מפרה ה"א]:

וא"ת עכ"פ גם בהתכוון לבהמה והזה על האדם. למה יפסול המים שבאזוב. ומ"ש ממים מקודשין שחישב עליהן לשתות שלא נפסלו. ואפילו הטה כבר החבית לשתות [כלעיל פ"ט מ"ד]. ונ"ל דארבה סתמא דהכא היינו כר' יהושע דהתם דקיי"ל כוותיה. דהרי הכא נמי אף שחישב על המים שבאזוב מחשבה שאינה ראויה. וגם עשה מעשה לשם כך. דהרי טבל על דעת מחשבה זו. אפ"ה לא נפסלו המים שבאזוב. וכדמסיק דהמים שחזרו ונטפו לתוך הכלי שהמי חטאת בו כשרים. ורק משום דהטבילה צריכה ג"כ להיות ע"ד הזאה כשרה וזו שחישב בשעת טבילה להזות על בהמה. הו"ל כאילו לא טבל כלל להזאה כשרה. ולכן אסור להזות בו:

והקשה ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל לפי' הרב והרמב"ם דכיון דקתני התכוון להזות לבהמה ל"ל תו למיתני והזה על האדם. הרי כבר נפסל מדהתכוון לבהמה. ותי' דסד"א דמדחזר והזה על האדם. מעשה מוציא מידי מחשבה [כקדושין דנ"ט וספכ"ה דכלים]. קמ"ל דהכא שאני דמדנפסל תו לא יוכשר. עכלה"ט. ופשוט דלראב"ד ורב"א הנ"ל לא הקשה ע"ר זצוק"ל קושייתו. דלדידהו הרי ודאי אדרבה אצטריך לאשמעינן שהתכוון לשם כך והזה לשם כך. לאשמעינן אף שכבר נפסל. מעשה מוציא מידי מחשבה בתחלה. וחוזר לכשרותו. ול"מ היה נ"ל דבהא פליגי. דלרמב"ם דוקא מעשה שעשה בכוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה. אף שגם עמה היה מעשה. ולראב"ד גם מעשה בלי כוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה ודו"ק:

ומ"ש בתוספתא מים המנטפים פסולים. צ"ל דהיינו המים שנטפו מהאזוב על הטמא. אפילו ע"י כח ההזאה בהרימו ידו פסולים. א"נ דלתוספתא בנטפו מהאזוב לכלי ריקן נפסלו. דדוקא בחזרו ונתערבו עם המי חטאת שבכלי מכשיר במשנתנו:

ותמהני מאוד א"כ איך אפשר שיהיו המנטפין כשרים. והרי אותו האדם שהטביל את האזוב להרמב"ם או הזה בו להראב"ד על דבר שאינו מקבל טומאה. הרי נשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. ונטמא האדם מיד [כרמב"ם רפט"ו מפרה]. והוא צריך ביאת מים חיים מן התורה. שפוסל המי חטאת שבאזוב כשנשאן [כפי"א מ"ו]. ותו גם בל"ז כיון שנטמא האדם. והוא נוגע בהאזוב. ואע"ג דהאזוב עצמו מדיחדו למי חטאת אינו מקבל טומאה [כלעיל פי"א מ"ח]. עכ"פ כיון שבאותו שעה שנגע האדם בהאזוב. האזוב נגע גם במי חטאת הבלועין בהן. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת והו"ל כאילו נגע האדם בהמי חטאת הבלועין בעצמן. ונטמאו המי חטאת גם במגע [כלקמן מ"ו]. ואת"ל כיון דכל טומאת האדם מכח מי חטאת הטהורים קאתי להכי אינו חוזר ומטמאן [כלעיל פי"א סי' כ"ב. ועי' תוס' ישנים יומא די"ד ד"ה דאי שכתבו להיפך]. עכ"פ ק' רישא בשטבל על דעת כך והזה על דעת כך. לרמב"ם ודעימי' שהכל הולך אחר כוונתו בשעה שהטביל ק' רישא וסיפא. רישא ק' דקאמר דבטבל האזוב להזות על אדם טהור הראוי לקבל טומאה. והזה באמת על הבהמה. רשאי להזות עם המים שמובלעין עדיין בהאזוב. ואמאי. נהי שלא נטמאו המי חטאת שבאזוב. עכ"פ האדם נטמא מדהזה הזאה פסולה ונשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וקרא צווח והזה הטהור על הטמא. וזה טמא הוא. וכ"ש דק' סיפא נמי. בשהתכוון בשעה שטבל האזוב להזות על הבהמה. האיך אמרינן שישנה ויחזור לטבול האזוב כדי להזות על הטהור. הרי כבר נטמא המזה מדנשא ודאי מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואיך ישנה ויטבול האזוב תוך הכלי שהמי חטאת בתוכן. הרי יטמא המי חטאת שבכלי כשיסיטן. ואיך יזה מהן על הטמא. והרי הוא עצמו טמא. והתורה הצריכה שיהיה המזה טהור. ודוחק מאוד לומר דהא דקאמר במשנה ישנה. ר"ל אדם אחר יחזור ויטבול האזוב להזות על הטמא. ואיך כל רבותינו המפרשים יעלימו עין מאפרוחיהם הרכים שבקן הטהור מלפרש לנו כן. וגם להראב"ד ורב"א קשה רישא וסיפא. דברישא קאמר לא ישנה. ופי' הראב"ד דאסור להזות מהטפה שנשארה בהאזוב. והיינו משום שהזה באמת על דבר שאינו מקבל טומאה. וק' ול"ל הך טעמא. והרי בל"ז אסור להזות בהזאה שבידו מדהוא אדם טמא. וכ"ש דקשה סיפא בהתכוון בשעת טבילה להזות על בהמה. דאמרינן דרשאי לשנות להזות מי החטאת שנשארו עדיין בהאזוב. על אדם טמא. וק' והאיך יהיה רשאי הרי טמא הוא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. ודוחק ג"כ לומר דדוקא כשנשא המי חטאת בעינא שראויין להטביל בהן האזוב ולהזות מהן, נטמא. אבל הנך מי חטאת שבלועין באזוב אין ראויין להזאה עד שיוחזרו לתוך המי חטאת שבכלי. להכי קודם שחזרו להמי חטאת שבכלי אינן ראויין להזאה. ואינן מטמאין להנוגע והנושא אותן. ליתא, דהרי אם גם נפסלו וגבלו בטיט מטמאין עכ"פ מדרבנן [כלעיל פ"ט מ"ה]. וכ"ש הנך דעדיין ראויין להזאה. ודאי לא גרעי מדבילה מלוחלחת מי חטאת. דהנוגעה טמא מדאורייתא וחייב מיתה כשאכלה והיא תרומה [כלעיל פי"א מ"ג]. וגם אי"ל דאע"ג שהיה מתחלה כוונתו להזות על הבהמה. אפ"ה כשהזה בסוף על הטמא. אמרינן ברירה. דהוברר הדבר מעיקרא שנשאן לצורך הזאה. גבי הא ליתא דהרי טומאת נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. דאורייתא היא. ובדאורייתא אמרינן אין ברירה [כביצה לח"א]. ותו גם להך מ"ד דאית לי' ברירה גם בדאורייתא לא אתיא שפיר דכל ברירה היינו רק כשבתחלה היה מחשבתו סתם. אמרינן שאח"כ כשפירש. הוברר הדבר למפרע כאלו פירש מתחלה מה שפי' בסוף. וה"ה הכא. אילו מתחלה היה טובל האזוב סתם שלא לשום כוונה. ואח"כ היה מזה ממנו על הטמא שייך שפיר לומר ברירה. דהיינו שנחשב כאלו מתחלה היתה כוונתו להזות על הטמא זה. אבל זה מתחלה טבל כדי להזות על הבהמה. ומיד נטמא מדנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. והאיך כשיזה ממנו אח"כ על הטמא יחזור לטהרתו. אתמהה. וכי טומאה שבו להיכן הלכה [כפסחים לג"ב]. ולכאורה היה מקום לומר דאתיא ככלל הג' שכתב הרמב"ם בפי' משניות [פרה פ"י מ"ו] דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת. והרי הכא ע"כ רק בטהור לחטאת מיירי. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל [פי"א בועז סי' י"ג] דהרמב"ם בחיבורו [רפט"ו מפרה] ס"ל דגם הטהור לחטאת שנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזייה נטמא. אחר כל זה ויגל ד' את עיני וארא כי בתוס' ישנים [יומא די"ד] הביאו קושיא זו דאמאי בהתכוון להזות על דבר המקבל טומאה לא נפסלו המים עכ"פ הרי נטמא המזה. ותירצו דמדהאדם שהתכוון להזות עליו מקבל טומאה. אין דין המזה כנושא המי חטאת. ולא הבנתי מה יענו רבעתו"ס בסיפא בהתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם. הרי כוונה להזאה כזו ודאי שלא לצורך מחשבה וטימאה להמזה. ואיך רשאי שוב להזות. ועמ"ש תוס' שם בגי' רבינו חננאל. ולא נשאר לנו דרך ישוב רק או שנאמר דרק אחר יטבול כשר להזות. או שנאמר דמיירי הכא שמיד בטבילה ראשונה התכוון להזות על הבהמה ואח"כ על האדם. וכיון דהזאת הבהמה כליתא דמיא הו"ל כאילו הטביל רק להזות על הטמא לחוד. והו"ל כנשא מי חטאת לצורך הזאה. אולם גם בב' תירוצים האלה לא מצאה היונה העיפה מנוח לשאר קושיות שהקשינו לעיל. והקב"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו במאור תורתו:

על דבר שאינו מקבל טומאה. בהמה וכלי אבנים כדמפרש בסיפא:

אם יש באזוב לא ישנה. להזות על הטמא אלא ינער המים ויטבול האזוב שנית דכיון דהזה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסלו המים שנשארו באזוב ובפ"ק דיומא דריש להו מדכתיב והזה הטהור על הטמא דמצי למכתב והזה הטהור עליו מאי על הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא דמכי מזה על דבר המקבל טומאה כשר המותר להזאה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסל המותר להזאה. ואית דגרסי איפכא ברישא ישנה ובסיפא לא ישנה דאזלינן בתר כוונה ולא בתר הזאה ומסתברא דגרסינן בסיפא ישנה דקתני בתר הכי מים המנטפים כשרים משמע דעלה קאי והך משנה דלא כר' עקיבא דאיהו מוקי ליה לקרא בפ"ק דיומא לענין מוזה דעל טמא טהור ועל טהור טמא ואפילו תמצא לומר דלר' עקיבא כיון דמוזה טמא מזה נמי טמא דנחשב כנושא מי חטאת מ"מ משמע מתני' דאדם דומיא דבהמה כגון אדם טהור המים כשרין והמזה טהור, הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל ר"ע ז"ל תפס פי' הרמב"ם ז"ל:

על האדם וכו'. תוס' שבת פ' במה בהמה (שבת דף נ"ב) וכמו שהעתקתיו שם ראש הפרק ומשמע מתוך דבריהם ז"ל שמפרשים מתני' כדעת הר"ש והרא"ש ז"ל: