משנה פרה פרק י״ב משנה ב׳

מיצה הזיל ויצק מל' (ויקרא א) ונמצה דמו: טובל ומעלה כדרכו. ולא נאמר אך אלה המים אשר עלו באזוב אבל אמנם הוא מן המי' אשר בפי הכלי לצרו' פיה והתחברות האזוב בה לא תצטרך טבילה ורבי יהודה אומר שהזאה זו ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר: ובלבד שלא יספג. לא ינגב הכלי בזה האזוב כמו שינגב טיט הנרוק בבגד לאמרו השי"ת וטבל במים עד שיהיה שם טבילה והוא אמרם עד שיהיה במים כדי טבילה ואין הלכה כרבי יהודה: הזאתו פסולה. לפי שההזאה לא תצטרך כוונת המזה ואמרו אפילו הן מאה ירצה בו שהוא מזה על כל הזאה אחת תכלול הכל ולא נצטרך הזאה נפרדת על כל איש ואיש:

מחט שהיא נתונה על החרס. והחרס אינו טמא.. וסד"א דהכא מיטהרת המחט במצוי שמן החרס. כיון שלא על החרס הוצרך להזות. קמל"ן דאפ"ה לא:

טובל ומעלה כדרכו. פי' הר"ב ולא אמרי' מתוך שנדחק כו' ולא ישאר באזוב כשיעור ואתיא כרבנן דרפ"ט אבל הר"ש פי' דלא חיישי' שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. והרמב"ם פי' דלא חיישי' שמתוך צרות הכלי נדבק האזוב בפיו וממנו באו המים לאזוב ואין זו טבילה. ורי"א שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר. לפי שבהזאה השנייה נדבק האזוב בפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי. כ"כ בנא"י:

והזה לאחריו. ואף שם היו כלים הצריכים הזאה רש"י פ"ה דסוטה דף ל"ט:

הזייתו פסולה. פי' הר"ב דבעינן כוונת הזאה לטהרה. דכתיב והזה הטהור על הטמא. שיהא מתכוין לו. רש"י שם. ונראה דדייק מדלא כתיב והזה הטהור עליו אלא על הטמא כדי לטהרו משמע ועיין לקמן. וגם הרמב"ם פ"י מה' פרה שם מצריך שיתכוין לטהרן. אך הראב"ד כתב שא"צ אלא שיתכוין לו ולא בעינן שיתכוין לטהרו. ויתכן שגם דעת הר"ב כן. ומ"ש הר"ב ולא נעשית מחשבתו. מסיים הר"ש ולא דמיא למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפ' המצניע מ"ד ע"כ *[וטעמא דהתם בשמירה תליא מלתא ואשתמר טפי לפניו מלאחריו]:

והזה על הצדדין שלפניו. צדדין שיש ממנו ולהלן. ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור. רש"י שם:

הזייתו כשרה. דלצדדין הוי כלפניו והזה לפניו וטעמא נ"ל כדאמר פרק אלו הן הנשרפין (סוף דף ע"ז) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגו חייב. ודייק עלה התם. אי כחו הוא. תיזול לעיל. ואי לאו כחו הוא תיזול לתחת. ומשני כחו כחוש הוא. מהר"ם:

ספק מן הכוש ר"ל אם קשר האזוב בחוט או תחב בו כוש וכמשנה א'. ומסופק אם מזה או מזה בא טפת ההזייה או מהאזוב:

הזייתו פסולה דאין ספק הזאה מוציא מידי ודאי טומאתו:

ספק מחברו מיצה עליו מלת מיצה לשון סחיטה הוא [כמו ונמצא דמו על קיר]. והכא ר"ל שמא נסחט ונטף מטפת הזאה של כלי א' על כלי אחר שבצדו:

הזאתו פסולה והא דאצטריך תנא למיתני ג' בבי. דהיינו ספק דמחוט וכוש. וספק דמכלי לחבירו. וספק דמחרס למחט. ה"ט. דאם בספק דמחוט וכוש. סד"א התם הוא דפסול. מדיש ספק אם היתה הטיפה זו כלל על האזוב. אבל בהספק דמכלי לחבירו. דבוודאי יצאה ההזאה מהאזוב ממש. ורק מסופק אם בא ההזאה מהאזוב לכלי זה. אימא דכשר, קמ"ל. ואי מהא. סד"א התם הוא דפסול. משום דאי נתמצה מטיפת ההזאה מהכלי שהיה צריך הזאה. הרי כבר נעשה מצותה של הטיפה. ואין קרויין עוד מי חטאת. אבל במסופק שמא מהחרס נמצה על הכלי. הרי גם אם הי' כן. הרי החרס לא היה צריך הזאה ולא נעשה מצותה של הטפה. וסד"א דכשר, קמ"ל:

טובל ומעלה כדרכו ולא חיישינן שמא נתקנח מי ההזייה מהאזוב לדופן צואר הצר של הכלי. ולא נשאר כדי הזייה מהטבילה בהאזוב [הר"ב]. א"נ קמ"ל דלא חיישינן דמדנדחק האזוב יצא השרף שמגוף האזוב והתערב בהמי חטאת שבאזוב [הר"ש]. א"נ קמ"ל דלא חיישינן שמא המים שהעלה בהטבילה נדחקו ויצאו לצואר הכלי. וחזרו ונבלעו משם להאזוב. ואין כאן וטבל והזה [רמב"ם]:

ר' יהודה אומר הזייה ראשונה ס"ל דהיא לבד כשרה. דאע"ג דבכל דוכתא רשאי להזות כמה הזאות מטבילה אחת. אפ"ה כשפה הכלי צר ס"ל לר"י דלא יזה רק הזאה ראשונה. אבל הזאה שנייה לא. לטעם קמא מדיש לחוש דמדנדחקו מי החטאת מהאזוב ויצאו בפה הצר של הכלי. וגם כבר הזה מהן הזאה א'. ודאי לא נשאר תו כשיעור הזאה בהאזוב להזאה שנייה. ולטעם ב' הנ"ל חייש ר"י בהזאה הב' דע"י שנתרכך האזוב בצואר הצר. אע"ג דבהזאה ראשונה לא נתערב עדיין השרף של האזוב עם מי הזייה. דמדהיו מי הזייה עדיין רבים על פני האזוב. לא הזה כל כך בכח עד שיצא השרף שבתוכו. עכ"פ בהזאה שנייה מזה טפי בכח. וחיישינן שפיר שעי"ז מתמצה השרף שבתוכו והתערב עם מי הזייה. ולטעם ג' הנ"ל ר"ל לא יחזור לטבול האזוב פעם ב' כדי להזות בו הזאה ב'. דדוקא בפעם ראשון שהאזוב עדיין קשה. ואין המי חטאת שעליו נסחטין כולן להפה הצר. אבל בטבילה ב' שכבר נתרכך האזוב מהוצאה ראשונה. חיישינן שפיר שכשיוציאו בטבילה שנייה יסחטו מי חטאת שעליו לצואר הכלי ויחזרו ויבלעו משם להאזוב. ואין כאן טבילה:

בלבד שלא יספג ר"ל שלא יקנח בהאזוב מי החטאת שבדופן הכלי כדי להזות בהן. ואפילו יש בהסיפוק כשיעור הזייה [כלקמן מ"ה]. אפ"ה וטבל כתיב. והא ליכא:

הזייתו פסולה שאם היו כלים טמאים מונחים לפניו ולאחריו. והתכוון להזות על הנך. ונפלה ההזאה על אינך פסול. דמדכתיב והזה הטהור על הטמא. משמע עד שיתכוון לו. מיהו א"צ שיתכוון רק להזות. אבל א"צ שיתכוון לטהרו בההזאה זו. דמצות א"צ כוונה [כר"ה כח"ב]:

והזה על הצדדין שלפניו ר"ל אותן צדדים שהן לפניו ולאפוקי הצדדים שלאחוריו:

הזייתו כשרה וה"ה בהתכוון להזות לאחוריו והזה על צדדי אחוריו. וכן מפורש בתוספתא:

מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו ואפילו כשהוא ישן. או כשהזוהו בע"כ. דרק כוונת המזה ולא כוונת המוזה בעינן:

מזין על האדם ועל הכלים ואפי' הן מאה סגי לכולן בהזאה א'. כשיגיע לכל א' טפה ממי חטאת. וכ"כ רשאי להזות כמה הזאות מטבילה אחת וכלקמן:

והיינו דקאמר בתוספתא ר"י פוסל בשנייה מפני שמימיו נסחטין. ר"ל לטעם קמא היינו שנסחטו מהאזוב מי ההזאה בהוצאה הראשונה. ולטעם ב'. ר"ל שבהזייה ב' מימי האזוב עצמו דהיינו שרף שלו נסחטים. ולהטעם ג'. ר"ל שע"י שנתרכך האזוב כבר בהזאה ב'. מימי חטאת שעליו נסחטין לצואר הצר. ורב"א הסביר לטעם ג' עוד טעם אחר לפסול הזאה שנייה וע"ש:

כך נ"ל לשיטת הראב"ד [פ"י מפרה ה"ז]. אבל לרמב"ם שם צריך שיכוין ממש לטהרו בהזאתו. וצ"ל דס"ל דאע"ג דקיי"ל דדוקא במצוה שאינו פעולה כלום כגון שומע קול שופר וכדומה, צריך כוונה לצאת. אבל ביש בה מעשה. כגון אכילת פסח ומצה. ואפילו רק דיבור כקורא שמע וכדומה. אין צריך כוונה לצאת [כרמב"ם פ"ב משופר ה"ד]. אפ"ה הכא שאני דרביי' קרא דצריך שיכוון לטהרו [כרש"י סוטה לט"א]:

וא"ת כיון דעיקר טעם משנתנו. מדצריך שיתכוון להזות על הכלי. א"כ ממ"נ. אם התכוון להכלים שבצדדים פשיטא דגם הכלי שבהצדדים שלאחוריו כשרים. דהרי התכוון גם להם. ואי לא התכוון לאותן שבצדדים. שלפניו אמאי כשרים. י"ל דמיירי שאמר שמתכוון להכלים שלפניו. וקמ"ל דבמלת שלפניו נכלל נמי צדדים שלפניו:

מחט שהיא נתונה וכו'. סנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) ושם פירש רב חיננא בר יהודה משמיה דרב דמצא קתני פי' רש"י ז"ל לאו לשון מצוי דהוי התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל. ונלע"ד דלא זו אף זו קתני ל"מ הזה על שני כלים דתרוייהו בעו הזאה מן האזוב ומהניא בהו הזאה לטהרתן דכיון דתרוייהו בעו הזאה. מן הספק הזאתו פסולה אלא אפילו מחט וחרש דמחט מהניא בה הזאה וחרש כיון דלאו בר הזאה הוא דהאי טהור הוא ה"א דהזאתו אפילו על הספק כשרה קמ"ל דהכא נמי פסולה ואפי' אם הוא כלי חרש שלם וטהור לחטאת כך נ"ל:

צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו. ולא חיישינן שמא נדחק האזוב בפי הצלוחית שבתוכה המי חטאת ונסחטו לחוץ מים שהן בלועים בתוך האזוב ונתערבו במים הכשרים ור' יהודה חייש בהזאה שנייה שכבר נתרכך האזוב ומימיו נסחטין. הרא"ש ז"ל. והוא קרוב לפירוש שאכתוב בסמוך בשם הה"ר שלמה שיריליו ז"ל. וכן הוא ג"כ בפי' הר"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' טובל ומעלה כדרכו ולא אמרינן אך אלה המים אשר עלו באזוב מן המים אשר בפי הכלי הן ומתוך צרות פה נדבק האזוב לו ואין זו טבילה אלא מסתמא מן המים אשר בכלי טבל ור' יהודה אומר שההזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר לפי שבהזאה שנייה נדבק האזוב יותר לפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי ע"כ. פי' אבל ת"ק מכשיר בין בהזאה ראשונה בין בשניה והלכתא כוותיה שכן פסק בס"פ עשירי דהלכות פרה אדומה וע"ש בהשגה.

ובירושלמי ס"פ שני דמסכת ערלה דף ס"ב מייתי לה להאי בבא דצלוחית אמתני' דכלים שסכן וכו' דאמר התם ר' אליעזר אחר הראשון אני בא ומפרש התם טעמא דר' אליעזר דראשון מוציא את האחרון וא"ר יוחנן ר' יהודה ור' אליעזר אמרו דבר אחד דתנן צלוחית וכו' ר' יהודה אומר הזאה ראשונה ופי' ה"ר שלמה שיריליו ז"ל ולא הזאה שנייה דמשקים ראשונים מלחלחין האזוב ומוציאין מים מגוף האזוב דהוו להו אחרונים דהשתא הוא דיוצאין וא"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא סוף דבר צלוחית אלא אפילו ספל שפיו רחב חייש ר' יהודה דנפקי משקים מגוף האזוב ומתערב במי חטאת ותנא צלוחית לאשמעינן רבותא לרבנן דאפילו אהא נמי פליגי ור' אליעזר נמי התם גבי כלים שסכן פליג דראשון מוציא את האחרון ל"מ כשסך מכאן ומצא בצד השני אלא אפילו סך מכאן ומצא באותו הצד עצמו.

ובתוספתא קאמר ר' יהודה איפכא. וז"ל התוספתא. צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שנייה אבל לא ראשונה מפני שהמים נסחטין דברי ר' יהודה ע"כ:

לפניו והזה מן הצדדין. ס"א על הצדדין:

הזייתו כשרה. דצדדין שלפניו חשובין כלפניו וכן צדדין שלאחריו חשובין כלאחריו, הרא"ש ז"ל. וזה לשון התוספתא לפניו והזה על הצדדין שלאחריו הזאתו כשרה ע"כ:

מזין על האדם ועל הכלים ואפילו הן מאה. כל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוון המזה להזות עליו. הרמב"ם ז"ל: