משנה פרה פרק י׳ משנה ו׳

זאת ההלכה גדולה העומק מאד רבות הקושי ולכן אראה שאזכור בה שרשים אשר נבנו עליה אלה הפרצות אע"פ שכבר הקדמתיך אלה ההקדמות מפוזרות במקומות מזאת המסכתא והן ז' שרשים הראשון שהכלים הטהורין לתרומה או לקודש טמאין הן לגבי חטאת כמו שהתבאר בשני מחגיגה (דף יח.) והשרש השני שכל אדם טהור לתרומה או לקדש טמא לחטאת והשרש השלישי שכל מה שאמרנוהו והצענוהו בפתיחת זה הסדר ממשפט ראשון וב' וג' וד' אמרנו שאב הטומאה לבד הוא אשר יטמא אדם וכלים ושולד הטומאה לא יטמא אדם וכלים ואין כלי מטמא כלי אמנם זה כלו לגבי טהרת הקדש וטהרת תרומה אמנם לגבי חטאת כל כלי טמא לחטאת מטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפי' הן מאה ועוד יתבאר זה בפ' אחרון מזאת המסכתא והשרש הד' שהטהור לחטאת אם נגע בכלי טמא לחטאת נטמאו ידיו והשרש הה' שהטהור לחטאת שנטמאו ידיו נטמא גופו והשרש הו' שהדברים אשר יטמאו הידים הן במשוש ואם יהיה בין היד ובינה מסך כמו עלה נייר וכיוצא בהן הנה הן לא יטמאו הידים ואפי' הניעם ואחזם ושם כאגר הוא נייר. והשרש הז' שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כפי מה שהתבאר בראשון מכלים ואם היה טמא לחטאת אשר לא יכוין לחטאת הנה מי חטאת יטמאוהו אז במגע ובמשא כמו שיתבאר מפירושינו בראשון מכלים ואחר מניתי אלה הז' שרשים שים שכלך להבין זאת ההלכה אמר שאם נגע לגין של מי חטאת בלגין של קדש או של תרומה הנה לגין של חטאת כבר נטמא לפי שלגין של קדש ושל תרומה טמא הוא לגבי חטאת אמנם לגין של קדש ושל תרומה הנה הוא נשאר בטהרתו אם החזיק הב' לגינין בשתי ידיו שהן רוצה לומר לגין של חטאת ושל קדש או של תרומה להיותו טמא לגבי חטאת כמו שהתבאר ואם ניטמא ידו ניטמא גופו וששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו ניטמא לגין של חטאת אשר בידו האחרת ומפני היותו ג"כ טמא לחטאת יטמא מי חטאת אשר נשא בידו כמו שביארנו בשרש הז' מאלו השרשים וישוב טמא לתרומה גם כן ולזה יטמא לגין של קדש ושל תרומה אשר בידו מפני מי חטאת אשר בידו האחרת וכמו זה המשפט בעצמו יחייב כאילו היה לגין של חטאת כרוך בנייר אשר בידו ולגין של קדש אשר בידו האחרת בלי מסך לפי שהגלות זה הלגין אשר הוא טמא לגבי חטאת הוא אשר יטמא גופו עד שיהיה מטמא החטאת ונושא החטאת יחייבוהו לטמא התרומה אשר בידו אחרת או הקדש כמו שביארנו ולזה אמרנו אם היה לגין של תרומה בנייר ושל חטאת בידו שניהם טהורין לפי שהוא לא יטמא בלגין של תרומה לפי שהנייר מבדיל ביניהן וישאר טהור לחטאת כמו שהיה ויהיה לגין של חטאת שבידו השנייה טהור ולא יטמאנו ג"כ נשיאות מי חטאת לפי שהוא ראוי להזות ולזה ישאר לגין של תרומה טהור וכן אם היו שניהם בשני ניירות כי העיקר היות של קדש ושל תרומה בנייר כמו שביארנו וחלק ר' יהושע על זה ההבדל ואמר ואפי' היה של תרומה בנייר ושל חטאת בידו טמא בהעלותו שני לגינים בשתי ידיו לפי שזה הלגין שהוא טמא לגבי חטאת כמו שיטמא הטהור לחטאת אם נגע בו כן יטמאנו אם נשאו כפי מה שהתבאר מסברתו במסיט אוכלין ומשקין בידו בזה הפ' אשר אמר שהוא טמא לחטאת ואע"פ שלא נגע ולשון התוספתא זה הכלל כל שמטמא מי חטאת במגע מטמא במשא וזה הדבור אמנם אמרו שם בתת סבה למאמר ר' יהושע של חטאת טמא והבן זה ואחר אמר אם היו נתונים על הארץ ונגע בהן רוצה לומר אם היו לגין של קדש או של תרומה מונח על הארץ ולגין של חטאת ונגע טהור לקדש או לתרומה הנה של חטאת טמא לפי שזה הטהור טמא הוא לגבי חטאת ושל תרומה או של קדש טהור לפי שהוא אע"פ שהיה טמא לחטאת וטימא את הלגין לא טימא מי חטאת אשר בתוך הלגין (עד שישוב טמא לתרומה) לפי שהוא לא נשא מי חטאת (ולא נגע בה אמנם) [אלא] נגע בלגין לבד והבן זה כי זה עיון דק שאם הסיט זה הטהור לקדש לגין של קדש ושל חטאת הנה שניהן טהורים אצל החכמים אחר שלא נגע ור' יהושע יטמא של חטאת כמו אם נגע שהמסיט אצלו בזה האופן כמו נוגע כמו שכבר נתבאר מסברתו בזה הפרק ואין הלכה כר' יהושע בשני המאמרים:

שנגע בשל קדש ושל תרומה. ותרומה טמאים הם אצל חטאת. עיין במשנה ג' פרק דלקמן:

שניהן טמאים. לשון הר"ב של חטאת משום דנגע בו ומטמא מי חטאת. ולא ידעתי למה נקט מי חטאת. מטמא הלגין של חטאת הל"ל. וכ"כ הרמב"ם וכששב טמא לחטאת מפני החזיקו לגין של קדש בידו. נטמא לגין של חטאת אשר בידו האחרת. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושל תרומה טמא משום נושא מי חטאת. שכיון שהוא טמא לחטאת מקבל טומאה ממי חטאת. הרמב"ם. וכ"כ הר"ב במ"ג פ' דלקמן: *

[הסיטן. אשניהם בשתי ניירות קאי. מהר"ם]:

וחכמים מטהרים. אא"כ היה ראוי למדרס. הרמב"ם פי"ד מה"פ [ה' ו']. *[ועיין בריש פרקין]:

לגין של חטאת שיש בו מים המקודשין באפר:

שנגע בשל קדש בכלי הטהור רק לקודש או לתרומה. והן בתוכו:

של חטאת טמא אפילו לחולין נטמא לגין החטאת. דהרי מדנטמא זה הלגין לענין חטאת. מדנגע בלגין תרומה. חוזר לגין החטאת ומטמא המי חטאת שבתוכו. מדאין מונין ראשון ושני בחטאת. ומדנטמאו המי חטאת הו"ל אב הטומאה דרבנן. וחוזרין ומטמאין את הלגין שהן בתוכו. ונתהוה הלגין ראשון שמטמא חולין. דאע"ג דמדאורייתא כשנפסלו המי חטאת. וכ"ש כשנטמאו. פרח דין מי חטאת מינייהו. אפ"ה מדרבנן עדיין דינן כמי חטאת כשרים. שהן אב הטומאה [כרפ"א דכלים]. ושפיר עושין להלגין שלהן ראשון:

טהורין דאע"ג שנגע בהלגין של חטאת שנטמא. עכ"פ הלגין ההוא אינו רק ראשון לטומאה. וכלי אינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה:

שניהן טמאים ה"נ ב' הלגינין טמאים גמורים לכל דבר. דהרי האדם שנגע בהלגין שבו התרומה. נטמא ממנה לחטאת. ומדצריך טבילה עכ"פ מד"ס. מטמא למי חטאת שנשא אע"ג שלא נגע בהן [כפרי"א מ"ו]. וחוזר המי חטאת הטמאים ומטמאין להאדם שנושא אותן. והרי הנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. מטמא כלים שנוגע בשעת משאו [כרפ"ק דכלים]. והרי מי חטאת אלו שנטמאו. נושא אותן שלא לצורך הזאה ונטמא. וחוזר ומטמא באותה שעה להלגין של תרומה להיות ראשון. דהרי האדם שנוגעו באותה שעה. הוא אב הטומאה. כל זמן שלא פירש מהמי חטאת [כפ"ב דזבים]. אמנם הכא אפילו היה איפכא מדלעיל. שהיה המי חטאת בכ"ח שאמקט"ו מגבו. והתרומה היתה בכלי שטף. נמי שניהן טמאין. דהרי מדנטמא האדם לחטאת מהלגין של תרומה. צריך טבילה לחטאת מד"ס. ומטמא המי חטאת שנשאן. רק דהתנא לא מיירי בהכי. רק נקט תרווייהו בלגינין. וכמש"ל לב. אבל התרומה והקודש. ע"כ רק בהיו בלגין שהוא כלי שטף. כך הדין. אבל בהיו בקלל שהוא כ"ח. אף שנטמא האדם הנושא מי החטאת. מדנשאן שלא לצורך הזאה. עכ"פ אינו מטמא כלי התרומה והקודש רק בנגען. ולא בנשאן. והרי מצד מגע אין כלי חרס מקבל טומאה מגבו:

שניהם טהורים אפילו היו שניהן כלי שטף דמקט"ו מגבו. עכ"פ מדהנייר מפסיק לא נגע בהלגין תרומה. דאף בכלי נייר מקט"ו [ככלים פי"ז מט"ו]. עכ"פ מעט נייר אמקט"ו [ועמ"ש בזה בס"ד כלים פ"ב מ"ה ופ"י מ"ד] וא"כ מדמפסיק הנייר בין לגין התרומה ליד האוחזה. לא נטמא האדם הטהור שנשאו להתרומה. וגם אפילו היה נושא המי חטאת שלא לצורך הזאה. ונטמא האדם הנושא עי"ז. עכ"פ לא טמא להלגין תרומה. דהרי הנייר מפסיק. וגם ללגין חטאת אמ"ט. מדכל טומאתו מהחטאת:

של חטאת בנייר ושל תרומה בידו חדא מינייהו נקט. וה"ה בהי' לגין של קודש בידו:

שניהן טמאין ה"נ אפילו היו המי חטאת בכ"ח. כך הוא הדין. אלא דהתנא לא מיירי בכ"ח. וכמש"ל. אבל התרומה דוקא בהיתה בכלי שטף כך הוא הדין. ושניהן טמאין. דהאדם הטהור לחטאת נטמא מדנגע בלגין התרומה בלי דבר המפסיק. וחוזר האדם ומטמא למי חטאת. דאף דנייר מפסיק בין ידו לכלי החטאת. עכ"פ האדם שנגע בלגין התרומה. כי צריך טבילה לחטאת מד"ס. וכל כה"ג מטמא למי חטאת גם במשא בלי מגע [כפי"א דפרה מ"ו]. ומדנושא מי חטאת שנפסלו ואינן ראויין תו להזאה. הו"ל כנושא מי חטאת טהורים שלא לצורך. דקודם שפירש מהן מטמא להלגין תרומה להיות ראשון:

ר' יהושע אומר של חטאת טמא ר' יהושע ס"ל דבכולהו גוונא של חטאת טמא. ואפילו בשניהן בשני ניירות. דלטעמי' אזיל במשנה א' וב'. דמטמא להטהור לחטאת כשהסיט דבר הראוי לקט"ו. והכא נמי מדנטמא הנושא התרומה. חוזר ומטמא להמי חטאת שנשאן. אף שהיה הנייר מפסיק בין ידו ללגין החטאת. מיהו כשהיה נייר מפסיק בין כלי התרומה לידו. לגין התרומה טהור דהרי לא נגע בו. ופשוט דבכל מקום שהזכיר במשניות אלו שהיה נייר מפסיק בין הלגין ליד האוחז. ה"ה בהיה אותו הכלי כלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו. ואידי ואידי חד טעמא אית בי' בין לקולא בין לחומרא [ויש לדקדק קצת ע"כ ל"ל לתנא כלל למנקט נייר. הול"ל כלי חרס קלל תחת נייר. וי"ל]:

היו נתונין על גבי הארץ ונגע בהם שנגע ביד א' בלגין חטאת. וביד הב' בלגין תרומה בשעה א'. או שנגע שניהן כאחת ביד א':

טמא דמדנטמא האדם מנגיעת לגין התרומה חוזר ומטמא בנגיעתו ללגין המי חטאת דאין מונין ראשון ושני בחטאת. וחוזרין המי חטאת הטמאים ומטמאים הלגין שלהן להיות ראשון גמור לכל מילי, וכמש"ל. מיהו אפילו בנגע האדם בלגין התרומה. ולאחר שפירש ממנו נגע בלגין החטאת. נמי נטמא לגין החטאת. ואפ"ה נקט התנא שנגע בב' הכלים ביחד. לרבותא דסיפא. דאפ"ה של תרומה טהור. והכא מיירי שהמי חטאת הי' בלגין כלי שטף שמקט"ו מגבו. דאילו היה כלי חרס. אע"ג שנטמא האדם לחטאת מדנגע בכלי התרומה. אפ"ה לא גרע נגיעת כלי החטאת בו. טפי מאילו נגע כלי החטאת בשרץ. דג"כ טהור [וכמ"ג]:

של קדש ושל תרומה טהורים אפילו היה התרומה והקודש ג"כ בלגין שמקט"ו מגבו. עכ"פ הרי לא נשא מי חטאת טמאים. דנימא שנטמא התרומה שנגע באותה שעה. אלא נגע בלגין הטמא. שמי חטאת שבתוכו טמאוהו. והרי הלגין ההוא ראשון. ואדם אינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה. ואף דנטמא לחטאת מדנגע בכלי תרומה. אפ"ה נשאר טהור לתרומה ולקודש כמו שהי' [כך פירשתי משנה חמורה זאת על דרך הגאון רב"א זצוק"ל. עם תוספת מנחת עני בדעת. מה שחנן אלדים לעבדו גבר בעלמא עבידא דמזדבן בטלמא]:

הסיטן כגון שהיו ב' הכלים עומדין על הדף. והקיש אדם הטהור לחטאת על הדף. ועי"ז התנועעו ב' הכלים. והרי כל היסט דינו כנישא:

וחכמים מטהרין תרווייהו לטעמייהו במשנה אזלו. דלר' יהושע כיון שהסיט כלי הטהור לתרומה. נטמא לחטאת. ומטמא להחטאת שהסיטו. ולרבנן דוקא בשהסיט כלי שבאמת טמא. נטמא לחטאת שהסיטו אח"כ. אבל כלי הטהור לתרומה. דוקא בשנגע בו בידו. נטמא לחטאת. מה שאין כן כשרק הסיטו:

כך כוונת רב"א זצוק"ל. וא"ת הרי אמרינן לעיל [מ"ב] דכלי או אוכלין טהורים אמ"ט להטהור לחטאת רק בנגע בהן בידיו. וא"כ איך יטמא הכא הלגין של חטאת כשנגע בלגין של קדש. והרי אין ללגין של חטאת לא יד ולא רגל. י"ל דג' מדריגות יש, א) אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור. רק שלא נטהר לחטאת. רק בנגען בידו. מטמא אח"כ לחטאת. ב) כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור רק שלא לחטאת. הואיל שאין להכלי לא יד ולא רגל באמת נשאר בטהרתו. ג) אבל כלי שיש בתוכו מי חטאת. אם נגע כלי זה בכלי או אוכל שאינו טהור לחטאת. אז נטמא הכלי ההיא. הואיל וחמירא. להכי דינו כאדם שנגע בה בידיו [עיין פ"ט מ"ה ודו"ק]. אולם ק"ל מלעיל [פ"ח מ"ט] דמשמע רק כשנפסלו לא נתבטל שם חטאת מינייהו. ודינן ככל מי חטאת. שהטהור לחטאת לא נטמא מהן בין בנגען בידו או בגופו צורך הואה. אף דהנך לא חזו להזאה. אבל כשנטמאו תו אין דינן כמי חטאת כשרים. ולהכי מטמאין להטהור לחטאת לכה"פ בנגע בהן בידו. דכשאר משקין טמאין דמו דמטמאין לאדם הטהור רק כשנגע בהן בידיו. ומטמאים המי חטאת הללו שנפסלו. גם לכלים. ככל משקין טמאים שמטמאים כלים מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת יד"ב]. וא"כ כיון שככל משקין טמאין חשבינן להו. שנעשין ראשון לטומאה. אין עושין להלגין שהן בתוכו רק שני לטומאה. ואין הלגין חוזר ומטמא רק תרומה. מדשני עושה שלישי בתרומה. ואיך כתב רבינו הכא שהלגין יטמא גם חולין. י"ל דעכ"פ מסיפא דמשנתנו דקתני שניהן בב' ידיו. שניהן טמאים. הרי מוכח דדין מי חטאת טהורים יש להן. דאי כשאר משקין טמאים. איך הנושא אותן יטמא התרומה. אע"כ דוודאי אע"ג דנטמא גזרו עליהן שידונו כמי חטאת טהורים. שהכלי שנוגע בהן שלא לצורך הזאה יטמא חולין. ואפ"ה הם אמרו והם אמרו. שלא יטמאו לאדם שנגע בהן בגופו. דוגמת שאר משקים טמאים. והטעם משום הכירא כדי שידעו שכל טומאתן מד"ס ולא ישרפו על טומאתן תרומה וקדשים [ככלים פ"ה מ"ג והר"ב שם]:

מיהו דוקא בהיו המי חטאת בתוך לגין. שהוא כלי שטף שמקט"ו מגבו. להכי נטמאו מהלגין של תרומה. אבל בהיו בקלל. שהוא כ"ח. אז גם מי החטאת טהורים. דהרי אפילו הקלל נוגע בשרץ היו טהורים [כמשנה ג']. ורק אותה הכלי שהתרומה והקודש בתוכה. בה אין חילוק בין שהוא כלי שטף או כ"ח. דבין כך או כך טהורה. מדאינה מקט"ו מהכלי של מי חטאת. שאין הכלי ההוא אהט"ו. ולכאורה היה נראה דמה"ט רק בשל חטאת נקט התנא מלת לגין. אבל בהקודש ותרומה נקט סתם מלת "בשל" ר"ל יהי' איזה כלי שירצה. רק דלפי האמת א"א לומר כן. דאי נימא דהתנא מיירי גם בשהתרומה בכ"ח. היכי קאמר בסיפא בשניהן בב' ידיו סתמא. דמשמע דמיירי בהנך שניהן דרישא. ואי בשהתרומה בכ"ח. הרי לא נטמא דאין כ"ח מקט"ו מגבו: מיהו נ"ל דהא דקאמר הכא דשל תרומה וקודש טהור היינו רק לעצמן. אבל לענין חטאת. אף שהכלים שחזרו ונגעו בהן היו טהורים לחטאת. אפ"ה השתא שנגעו בהלגין הטמא לחטאת נטמאו גם הם לחטאת. דהרי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כלקמן פי"ב מ"ח]:

אבל ק' הרי מדקתני סתמא משמע לכה"פ גם כשנשאן שלא לצורך הזאה [ועי' בהר"ב בד"ה של חטאת בנייר]. וא"כ ל"ל שיתטמא האדם מדנגע בכלי הקודש שהוא טומאה דרבנן. הרי בל"ז נטמא טומאה דאורייתא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וחוזר ומטמא לכלי הקודש ולכלי החטאת שנגען בשעה שנשא המי חטאת: ואת"ל הרי כבר כתב הרמב"ם בסוף פרק [כלל ז'] דדוקא הטהור לקודש ולא לחטאת נטמא בנגע או נשא המי חטאת וכן הביא רכ"מ בשמו [פי"ד מפרה ה"ו] א"כ י"ל דמשנתינו מיירי בשהטהור לחטאת ולא נטמא בנשא המי חטאת: אפ"ה ק' דהרי הרמב"ם בסוף פרקין ע"כ מיירי כשנשאן לצורך הזאה דאל"כ יסתור רבינו א"ע במ"ש בחיבורו [רפט"ו מפרה]. דדוקא בנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזאה נטמא. והיכי איירי שם. אי בטהור לחטאת. הרי אמרת אפי' בטלטלן שלא לצורך הזאה נשאר בטהרתו. ואי בטהור לקודש לבד. הרי טמא לחטאת. וא"א בו שישאן לצורך הזאה דהרי טמא הוא: אע"כ דבנגען או נשאן שלא לצורך הזאה. אפילו טהור לחטאת נטמא: וגם פשטא דקרא והנוגע והנושא יכבס בגדיו. ודאי גם בטהור לחטאת מיירי. ולפ"ז רק בטהור לחטאת מחלקינן בטלטלן לצורך או שלא לצורך הזאה. והדרא קושיא לדוכתה דל"ל לטומאת הכלי קודש. הרי בל"ז נטמא האדם טומאה דאורייתא ממי חטאת גופייהו. וחוזר ומטמא אותן בנגיעתו: ודוחק לומר דלעולם הכא מיירי בשנשאן לצורך הזאה. ורק מדנטמא האדם מכלי של תרומה ונפסלו מלהזות בהן. הו"ל כנשאן שלא לצורך הזאה: אלא נ"ל דלעולם הכא מיירי בשנשאן שלא לצורך הזאה ואפ"ה לולא שנטמא האדם מכלי הקודש. אף שנטמא ממי החטאת. לא הי' חוזר ומטמא אותן אותה שעה באותה נגיעה. משום שכל טומאתו הוא מכחן. מדהן מי חטאת טהורים [ועמ"ש בס"ד פי"א כ"ב. דשם מבואר הדבר יותר]:

ולפענ"ד נראה דהכא גם בלא"ה נטמא המי חטאת. דלא עדיף נייר שעל אוזן לגין החטאת. מאילו היו המי חטאת בקלל [לעיל מ"ג]. דהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו. ואפ"ה מטמאו חכמים מדמקומו טמא. וה"נ יד הנושא שנטמא מלגין התרומה. כמקום טומאה דמי. ואע"ג שאין כלי החטאת מונח על פס ידו אלא שנשאן. עכ"פ הרי נסמכין על ידו. ושמעינן לעיל לחכמים [סוף מ"ד] דאסל שאמקט"ו הנתמך על דבר טמא. הוי כלי החטאת התלוי בו כמונח במקום טמא. ואף שמי החטאת תלויין למן הצד מכ"ש הכא שאותו הטמא בהן:

והר"ב כ' דלהכי נטמא כלי החטאת. דאף דהנייר חוצץ. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת עכ"ל: ומדלא כ' כדברינו. דמש"ה מטמא למי חטאת. מדנשא אותן והוא טמא. וכמ"ש הרב בעצמו אח"כ ע"כ דס"ל להר"ב דהכא מיירי גם שנגע בהן דרך הנייר בזה או בזה. אף שלא נשא אותן. ולכך הוצרך לומר דאפ"ה נטמא כלי החטאת מדאין מונין ראשון ושני בחטאת: ותמוה מאד. דא"כ ע"כ מיירי בכלי נייר שמקבל טומאה. דאל"כ מה ראשון ושני שייך כאן. הרי לא נגע כלל. שהנייר מפסיק. אלא לאו ש"מ שאין הכלי נייר מפסיק. וא"כ ק' אמאי בתרומה בנייר אמאי חטאת טהור. הרי כלי נייר מקט"ו ואין מונין ראשון ושני בחטאת: ואי"ל דכיון דכלי אמקט"ו רק מאהט"ו. א"כ לא נטמא כלי הנייר מכלי התרומה ליתא דא"כ גם במפסיק כלי הנייר בין החטאת ליד האדם. נמי נימא הכי. דאין כלי הנייר מקט"ו מכלי החטאת. מדאין כלי החטאת אהט"ו: ואין לחלק בין ביאת הטומאה מהתרומה להחטאת דקילא טפי מהחזרת הטומאה מהחטאת להתרומה. משום דטומאת חטאת החוזרת חמירא טפי. ומש"ה אמרי' גבה דבטומאה חמורה כזו כלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה: ליתא דאדרבה הרמב"ם בשלהי פרקין [כלל ג'] כ' להיפך דדוקא בביאת טומאה לחטאת יש ב' חומרות דאין מונין בה א' וב'. ובכלי מקט"ו גם מולד: ובל"ז א"א לומר דהך בבא בנגען בלי משא מיירי. דמדקתני סיפא. היו נתונין בארץ. ש"מ דרישא בנשאן מיירי וצ"ע:

שנגע בשל קודש ובשל תרומה. כצ"ל ורוצה לומר או בשל תרומה:

של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים מ"מ של חטאת בנייר ושל קדש בידו:

הסיטו ר' יהושע מטמא. דחשיב משא כמגע לענין מי חטאת בכוליה פרקין דהיינו נמי טעמא דהסיט אוכלין ומשקין דטמאין לר' יהושע לעיל בפרקין: