משנה פרה פרק י״א משנה א׳

אם מצאה מכוסה בידוע שאדם הוא אשר כיסה אותה והיה ראוי להיות טהור לחטאת והנה לא יהיה לפי שרוב האנשים אינן טהורין לחטאת ולזה תפסל ואם מצאה מגולה הנה לא נאמר שאדם גילה אותה באמת אבל גילה אותה בעל חיים אשר לא יפסול מי חטאת בנגעו בה אלא בשתית קצת מימיו כפי מה שהתבאר בפ' התשיעי ושם התבאר שר"ג אומר שנחש אם שתה מי חטאת פסלן. וכבר ידעת העיקר והוא שמי חטאת ואפר חטאת לא יהיו אלא במקום טהור ומים שאינן מקודשין לא נשמור בהם זה ולשון ספרי קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר (במדבר י״ט:ט׳) במקום טהור ואין זה מקום טהור:

פסולה. פי' הר"ב שאני אומר אדם נכנס לשם כו' ע' בספ"ג דטהרות:

אם יכולה החולדה לשתות. שאין תלוי באויר. רש"י פ"ק דחולין ד"ט. ומ"ש הר"ב אבל אם אינה יכולה לשתות לא פסלינן להו וכו' מפני שיש כאן שתי ספקות. ספק אדם גילה או בהמה חיה ורמש. ואת"ל אדם גילהו שמא היה טהור לחטאת או לא. הרמב"ם ספ"ט מה"פ. וכיוצא בזה פירש"י בחולין. ומ"ש הר"ב אע"פ שחשו לספק מים מגולין. כדתנן במ"ד ה' פ"ח דתרומות והזייה לאו קרבן הוא כלל. ולפיכך אין בו משום הקריבהו. שכתבתי בספ"ד דסוכה (ד"ה המגולין):

לדברי ר"ג. כתב הר"ב דאמר לעיל בפ"ט מ"ג וכתב הר"ש והא דלא תנן הכא או עכבר לדברי ר"א. כדקתני או נחש לדברי ר"ג. משום דר"א שמותי *(פי' מתלמידי שמאי) הוא. וכ"כ התוס' דחולין (שם ד"ה או נחש):

ומים שאינן מקודשין. כתב הר"ב וכן אזוב המתוקן להזות בו וצריך שיהא מוכשר דאל"כ אינו מקבל טומאה כלל. ובתוספתא רפ"י תני בהדיא אזוב המוכשר ומסתבר שהר"ב מפרש המוכשר המתוקן ובחנם הוציאו ממשמעו. ועמ"ש בזה במ"ו וח':

צלוחית סתם צלוחית הוא עם מים מקודשין [כלעיל רפ"ט]. מיהו הכא אפילו במים שאינן מקודשין. אי נמי מיירי שאין בו מים כלל רק אפר פרה:

פסולה להזייה. דחיישינן שנגע בהן א' מהרוב בני אדם שטמאים לחטאת:

ובא ומצאה מגולה דאז וודאי ע"י שרץ נעשה. דאין דרך בני אדם לגלות:

אם יכולה החולדה לשתות הימנה וכגון שאינו תלוי באויר. והרי חולדה פוסלת מי חטאת בשתייתה [כפ"ט מ"ג]:

או נחש והא דלא נקט נמי עכבר לדברי ר"א. ואי משום דלא קיימא לן כוותי'. הרי גם כרבן גמליאל לא קיימא לן [כרמב"ם פ"ט מפרה. ודלא כהר"ב לעיל פ"ט]. היינו טעמא משום דרבי אליעזר שמותי הוא [תוס' חולין דט"ב]:

או שירד בה ר"ל או שהניחו מגולה תחת אויר השמים בתחלת הלילה. דאז הטל יורד. ובוודאי נפל לשם. והרי אפילו מים חיים שאינן מקודשין פוסלין המקודשין [כרפ"ט]. וכ"ש על שאינו מים חיים:

טל דכשאין לחוש לאלו. המים כשרים. מדהוה לי' ספק ספיקא ספק שמא שרץ אחר הי'. או אדם הטהור לחטאת הי':

החטאת כלי חרס שיש בו אפר או מי חטאת:

אינה נצולה בצמיד פתיל כשמונח באהל המת מדכתיב והניחו במקום טהור:

ומים שאינן מקודשין שלא ניתן לתוכן אפר פרה. ואף שנשאבו לקדשן. וה"ה אזוב אע"ג שהוכשר לקבל טומאה במים שנשאבו לשם חטאת [כלקמן מ"ו]. ואי"ל דמיירי שהוכשר במים אחרים. דא"כ גם אם לא היה ניחא לי' שבא עליו מים היה נטמא לחטאת. מדנגע במשקה שלא נשמר לשם חטאת [כפ"י מ"ב]:

ונ"ל דמה"ט אפילו עמד הצלוחית בר"ה. לא אמרינן ספק טומאה טהור מדאיכא עכ"פ רוב טמאים כנגדו. ואע"ג דבט' שרצים וצפרדע א' בר"ה ונגע א' ספיקן טהור [בכתובות טו"א]. התם שאני דקביעי. משא"כ הכא כל דפריש מרובא פריש. תדע דאל"כ ק' מהתם אישב בר"ה ודרס א' על בגדיו. דברוב העוברי' טמאים טמא [כטהרות פ"ה מ"ז]. אע"כ כדאמרן. וכ"כ י"ל הכא. והא דלא קתני הכא טמא. ה"ט מדכלל במשנתנו גם מים מקודשים שגם בל"ז מטמאים במגע [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ט סי' מ"ב] וגם בל"ז מדהניחן בלא שמירה בר"ה נטמאו. ורק בברייתא שהובאה בש"ס [חולין דטז"א] שם גרסינן טמא. מדמיירי התם רק במים שאינן מקודשין [כרש"י ותוס' שם]. א"נ התם מלת טמא אצלוחית קאי [כתוס' שם ד"ה טמא]. ור"ל אע"ג דהצלוחית לא נטמא ממי החטאת הכשרים. עכ"פ מדנפסלו ולא חזו תו להזאה טימאו להכלי [כפ"ט מ"ח] א"נ ברייתא אתיא כמ"ד [זבחים צג"א] דגם מי חטאת שנטמאו כשרים להזייה. ולהכי לא מצי למיתני פסולים [כתוס' שם ד"ה או]. וא"ת א"כ דגם בטהרות שהניחן מגולים ומצאן מכוסין טמאין [וכמש"ל מטהרות פ"ה מ"ז]. ל"ל לתנא למנקט משנתנו גבי חטאת. הרי גם בכל טהרות דלא נפיש רוב טמאים בהו כהרוב טמאים דגבי חטאת. נמי טמאים בכה"ג. י"ל דרק משום סיפא הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה. דרק גבי חטאת שייך. להכי נקט נמי רישא בחטאת. מיהו בהניחה מגולה וחזר ומצאה מגולה. אע"ג דיש רוב טמאים. אפ"ה כיון דאין כאן ריעותא. לא די דהקודש ותרומה טהור. כדמוכח [מטהרות פ"ז מ"ט] אלא גם בחטאת משמע להדיא במשנתנו דלא מחזקינן ריעותא. וא"ת עכ"פ הרי לא היו שמורים. ומי חטאת אפילו הם בשוקת שלא נתקדשו צריכים שמירה [כריש פ"ח והר"ב רפ"ט]. וי"ל דמיירי הכא שעמד הצלוחית ברה"י נעול. וכל כה"ג מחשב שפיר שמור [עיין ספ"ג]. ואף דתני במשנתנו שנפל בה טל. אלמא דבעומד תחת אויר רקיע מיירי. י"ל דמיירי בעומד בחצר נעול. דהיינו כרה"י [כספ"ו דבכורות] וס"ל דמי חטאת צריכים שמירה רק מטומאה. ולא שלא יפול לתוכו טל וכדומה:

ורש"י [חולין דיע"א] כתב דגם בני אדם דרכן לגלות. ואפ"ה תלינן בשרצים שהן רובא. ותמהני א"כ גם כשיכולה חולדה לשתות הרי השרצים שאין פוסלין בשתייתן רובא הוה. אע"כ דבהזאת מי חטאת אין הולכים אחר הרוב להקל [כפ"ט מ"ז]. ונ"ל דס"ל לרבינו דהא דלא אזלינן במי חטאת בתר רובא להקל. היינו רק ברובא שבתערובות דחיישינן שפיר להמיעוט. דהרי מיעוט זה ודאי מעורב שם. אבל ברוב התלוי במקרה. דאין שם רק החשש שמא זה או זה עשה הפעולה. גם במי חטאת תלינן ברוב. ואפ"ה בשמצוי שם חולדה. לא תלינן ברוב שרצים שאינן מלקקין. מדאין ידוע אם שאר שרצים מצויין שם. אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה דטו"א]:

ולפמ"ש תוס' [נדה דח"ב] דנקרא שמותי מדהיה מתלמידי ב"ש. נ"ל דר"ל הכא. משום דב"ש. במקום ב"ה אינה משנה. ר"ל כאילו לא נשנה כלל בפלוגתא [כביצה דיא"ב]. וגריע מחלוקת דב"ש וב"ה אפילו מפלוגתא דיחיד עם רבים דהוזכרו דברי היחיד במשנה מטעם שנזכר בעדיות פ"ק. ולכן כאן לפעמים גדולי האמוראים לפסוק כיחיד נגד רבים שבמשנה. ומה"ט נקט תנא נמי לפעמים סתם משנה אליבא דיחיד. ואמרינן עלה בגמרא מתני' מני ר' פלוני היא. משא"כ בב"ש וב"ה ליכא שום דוכתא דקיי"ל כוותייהו. רק בו' דברים [כהליכות עולם שער ה' פ"א]. להכי לא מצא תנא כל כך הכרע בדבריהם להזכיר שום משנה לפי שיטתם. ודי להזכיר דבריהם במקום שאמרוה הן בעצמן. והיינו נמי מה דא"ל ר' יוחנן לתנא [ביצה דיב"ב] פוק תני לברא. ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ור"ל לפיכך לא היה לך לשנות משנתך לפי שיטתם [ועמ"ש בס"ד נגעים פ"ח מ"ט]. והנראה עוד דדוקא דברי כ"א שהיה מתלמידי ב"ש. לא הזכיר התנא סתמא אליביי'. כי היכי דלא לגררו אבתרי' כמו קודם ב"ק. אבל לכ"ג אף שגם כמותו אין הלכה. אין כאן חשש שיגררו אבתרי'. דידוע לכל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואף דר"א נמי יחיד הוא. הוא לא אמר שום דבר שלא שמע מרבותיו [סוכה כז"ב]. ורבותנו ב"ש היו. להכי איכא למיחש גבי' טפי. אולם לפעד"נ דלהכי לא הזכיר תנא הדין אליבא דר"א. היינו מדבעי למנקט סמוך לזה או שירד לתוכו טל והכי לר"א מהני בזה תיקון [כרפ"ט]:

והא דנקט הכא בלילה כלעיל [רפ"ט]. י"ל התם נקט רבותא אליבא דר"א. דאע"ג שיודע וודאי שירד הטל לתוכה. אפ"ה כשר כשיעמידנו בבוקר תחת השמים. והכא נקט רבותא אליבא דרבנן. דאע"ג שלא יודע בוודאי שירד הטל לתוכה. רק מדהעמידו בלילה תחת השמים. אפ"ה פסלו רבנן:

וא"ת הרי מדס"ל הכסויין טהורים [ככלים פי"ד מ"ג] א"כ בהניחו מגולה ומצאו מכוסה. נמי ספק ספיקא הוא. ספק שמא כשכיסה לא נגע הטמא בהכלי של חטאת. ואח"ל נגע שמא טהור לחטאת היה האדם המכסה. נ"ל דמיירי שהיה הכסוי בתר קבלת טומאה. כגון מתכת במיחם [כלים פי"ד מ"ג] והכי בו בוודאי נגע המכסה. והכסוי חזר ונגע בכלי החטאת והכי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כפי"ב מ"ו]. ואת"ל א"כ אפילו היה האדם המכסה טהור לחטאת. הרי נטמא כצלוחית והאדם. מדנגע הצלוחית עם מי חטאת בכסוי שלא נשמר לחטאת [כפ"י מ"ו]. וא"כ ל"ל לרבותינו לומר שהמכסה טמא היה. י"ל דמיירי שגם הכסוי היה שמור לחטאת. ומה שהיה מונח בצד הצלוחית לא היה נטמא הצלוחית. א"נ י"ל דמיירי אף כשהכסוי אינו מקבל טומאה. ואפ"ה לא הו"ל כהפסק נייר בבית אחיזה [כפ"י מ"ו]. דמיירי שהכסוי נוגע במים עצמו שבצלוחית. דאע"ג דבנגיעה ע"י דבר שאינו מקבל טומאה לא נטמאו המים. עכ"פ הכי אי אפשר נגיעה במים מבלי שיסיטו. והכי כשהסיט הטמא את המים נטמאו [כרמב"ם פ"י מאהט"ו ה"ט]. מיהו בהניח הצלוחית מגולה וחזר ומצאו מגולה כמו שהניחו. לא חיישינן לאדם טמא או לחולדה ונחש המקיאין אף שמצויין שם. ואע"ג דבאיסור מים מגולין חיישינן בכה"ג לארס נחש [כפ"ח דתרומות מ"ד]. התם חמירא סכנתא מאיסורא. ואע"ג דגם באיסורין חיישינן בכה"ג לפסלן לנסכים [כספ"ד דסוכה]. התם מחמרינן משום הקריבהו נא לפחתך [כסוכה ד"נ ע"א]. כמ"ש לעיל [סי' א']:

וא"ת הרי בנזיר [סד"א] בסוגיא דמת שמונח בכלי. והכלי צף ע"פ המים. ומסופק אם נגע המת בטהרות. מיבעי' לן אי הו"ל כספק מגע בטומאה צפה דטהור. וקאמרינן התם. את"ל בתר כלי אזלינן שהמת מונח בתוכו ולא הו"ל כטומאה צפה [כך פי' רש"י ותוס' שם] וכו' והרי לפמ"ש הרא"ש (ב"מ פ' השואל סי' י"א) דכל את"ל פשטותא דאבעיי' היא. א"כ נפשטא האבעיי' זו. וכטומאה מונחת ולא כצפה דמי. ואע"ג דלכאורה ק' להרא"ש דהרי בעירובין (דצ"ג סט"א) קא מסיק הש"ס והלכתא אבעיין לקולא. והיינו דלא כאת"ל התם. די"ל דכללא דהרא"ש הנ"ל אינו רק במקום שאינו מפורש בש"ס בהיפוך מהאת"ל. והרי דגם הרמב"ם ס"ל ככללא דהרא"ש הנ"ל. דגם הוא פסק (באהט"ו פי"ד ה"ד) באבעיי' דלעיל. דכמונח ולא כצף דמי. ואע"ג דבשבת (דה"ב) באגוז בכלי וכלי צף הניח הש"ס אבעיי' זו בתיקו. אין לתמוה טל זה. דכבר מצינו הרבה דכוותה שהניחו הש"ס בחד דוכתא בתיקו. ובסוגיא אחריתי מפשט פשיט לה (כתוס' ע"ז דנג"א סד"ה או דלמא. וט"ז דסד"א ד"ה תיקו). וכן מצאתי בהוריות (דז"ב) איבעיי' לי' אי חלב ודם כיון דשוין בקרבן כחד חטא חשיבי. והניח בתיקו. ולעיל מינה דג"א מפשט פשיט לה הש"ס באת"ל דכחד חטא חשיבי. כ"כ י"ל אע"ג דבסוגיא בשבת סלקא הך אבעיי' בתיקו. אפ"ה בסוגיא דנזיר מפשט פשיט לה דכמונח דמי. והגם שיש להקשות הרמב"ם דידי' אדידי'. דהכא באהט"ו הנ"ל פסק דכמונח דמי. ואיהו גופי' פסק (פי"ג בשבח ה"ד) דלענין מלאכה בשבת פטור. אלמא דלאו כמונח דמי. ואף לבתר מ"ש רכ"מ שם. דכיון דסלקא האבעיי' בתיקו. להכי שפיר פסק כבינו דמשום דספק חיובא הוה. להכי פטור. עכ"פ הכי לפי דברינו הנ"ל. נפשטה האבעיי' דכמונח דמי. והו"ל נמי לחיובי' חטאת בשבת. י"ל דרבינו ס"ל דאיסור מטומאה לא גמרינן (כיבמות קג"ב). ולפיכך אף דלענין טומאה פשטינן דכמונח דמי. אפ"ה י"ל דלענין חיובא דשבח ספוקי מספקא לן. ועכ"פ ק' כיון דהכא במוקף צמיד פתיל באהל המת נמי לענין טומאה איירינן. א"כ כמו דהתם אמרינן דבתר הכלי אזלינן. והא נח הטומאה בתוכה. ה"נ הול"ל דבתר כלי אזלינן והמי חטאת טהורים. מדמונחין תוך הכ"ח שהוא טהור והו"ל שפיר מקומן טהור. י"ל דוקא התם לענין צף דבעינן שיהיה השרץ בעצמו צף ולא יהיה השרץ השורץ על הארץ. וכיון דהוא עצמו מינח נח תוך הכלי. אין דנין אותו כצף. אבל הכא דלא מצרכינן שיהיו המי חטאת בעצמו מונחים במקום טהור. דהכי גם במפסיק כ"ח שהם בתוכו בין המים להטומאה נמי מטמאינן. וככלי של מי חטאת שמונח על השרץ [פ"י מ"ג]. א"כ ה"נ בסגור הכלי בצמ"פ באהל המת עכ"פ כיון שהכלי שמי חטאת מונחים בתוכו מונח במקום טמא. מקומן טמא קרינן בי' [ועמ"ש בס"ד עוד בזה בטהרות פ"ד]:

והר"ב כאן נראה שפי' מ"ש אזוב שהוכשר. דהיינו שנתקן לחטאת. ותמה עליו רתוי"ט. למה הוצרך להוציאו ממשמעו. והנה לא על הר"ב תלונתו. כ"א גם על הר"ש. שמתנורו הוציא הר"ב ז"ל חררה זו והיה לו לרתוי"ט לתמוה על הר"ש בזה. אולם נ"ל להצדיק רבותינו ז"ל בזה. דלא לר"ש ולא להר"ב קשיא די"ל דלדיוקא נקטו שתקנו לחטאת. דאילו שלקטו לחטאת. הרי קיי"ל [לקמן מ"ח] דהו"ל כמלקט לעצים. ולא שייך בי' הכשר. דמדנגבו והוא טהור. אלא דמיירי שלקטו לאכילה. והוכשר. ואח"כ תקנו לחטאת. ואי"ל כיון שתקנו לאכילה סתם הרי טמא לחטאת. דהרי אפילו אכל קודש טמא לחטאת. י"ל דמיירי שלקטו לאכלו בטהרת חטאת בשעה שעוסק בשאיבת המים ובקידוש והוכשר ג"כ במים הטהורים לחטאת. לאחר שהוכשר נמלך להשתמש בו להזי':

והנה לא הביא תנא רק ב' מיני ספיקות. דהיינו הספק שבתרומה טהורה. והספק שבתרומה תלוי'. והא דלא אשמעינן נמי ספק שבתרומה טמא בחטאת נמי טמא. ואת"ל דה"ט משום דהא ממילא משתמע. דהשתא היכא שבתרומה תלוי. אמרינן דבחטאת ישפך. מכ"ש היכא דבתרומה טמא. בחטאת ישפך. ליתא דעכ"פ איצטריך לאשמעינן דהיכא דבתרומה טמא. בחטאת אם עשה ע"ג טהרות ישרפו. י"ל דלאיי לא איצטריך לאשמעינן רק ב' ספיקות דטהור ותלוי בתרומה. מדסד"א מדבכל דוכתא חמירא טהרת חטאת מתרומה. להכי נימא נמי דגם בספיקות שטהור ותלוי בתרומה יהיה טמא גבי חטאת. קמ"ל דבב' ספיקות אלו תרומה וחטאת שוין בדינייהו. אבל בכל ספק שטמא בתרומה. פשיטא שטמא גם בחטאת דחמירא. ולא אצטריך לאשמעינן לה. אמנם ק"ל משנה א' כולה. דהרישא שם מיותרת לגמרי. וסיפא שם סותרת למשנתנו. דהרי רישא שם דקתני צלוחית שהניח מגולה ומצאה מכוסה. דמיא ממש להך דטהרות [פ"ה מ"ז] במי שישב בר"ה ודרס א' על בגדיו אזלינן אחר רוב העוברים שם. דאם רוב העוברים טמאים טמא אפילו לגבי תרומה. א"כ כ"ש הכא בחטאת דנפישי רוב הטמאים לגבה טפי מרוב הטמאים דנגד תרומה וכמש"ל. וא"כ מה קמ"ל הכא ברישא דפסולין פשיטא. ותו דכיון דבבא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה. אמרינן גבה בש"ס [חולין דט"ב] שמא אדם טמא נכנס לשם. משמע ודאי דבצלוחית העומדת ברה"י מיירי. ובל"ז כבר הוכחנו בס"ד לעיל [סי' א'] דמשנתנו ע"כ מיירי בצלוחית העומד ברה"י. דאל"כ הרי אינו שמור. וא"כ הרי ברה"י גם בשהספק הוא ברוב טהורים טמא. כש"ס [כתובות טו"א] בט' צפרדעים ושרץ א' ביניהן ונגע בא' מהן. ברה"י טמא אפילו בתרומה וכ"ש בחטאת. וביותר ק' לכל רבותינו ל"ל לטעמא ברישא דפסול משום דרוב אדם טמא לחטאת. הרי כיון דהספק נולד. הרי שם גם רוב טהורים טמא. ואת"ל דדוקא סוגיא דחולין דקתני בה שמא נכנס וכו'. ודאי ברה"י מיירי. והתם ברייתא היא וכמ"ש רש"י ותוס' שם דרק ברייתא נקט התם בש"ס. אבל מתני' דידן. מדנקט סתמא. משמע דלא לבד ברה"י מיירי. דברה"י ודאי אפילו ברוב טהורים היה טמא וכדאמרן. אלא אפילו בר"ה מיירי רישא דמשנתנו ומיירי בשרוב העוברים טהורים. וקמ"ל שפיר דאע"ג דבתרומה בכה"ג היה טהור. אפ"ה בחטאת נפסלו המים. מדרוב בנ"א טמאים לגבי חטאת. א"נ דבאמת לא איצטריך לי' לרישא כלל. ולא נקט לה רק משום סיפא [וכלעיל סי' א'] נמצא דלא סתרה רישא למשנה ב'. עכ"פ ק' סיפא דמשנה א' דקתני הניחה מכוסה ומצאה מגולה. דמשמע משם דבאין חולדה מצוייה שם המים טהורים. מכח ס"ס. ואמאי. והרי בכל ס"ס בתרומה נהי דאין שורפין [כנדה לג"ב]. עכ"פ תולין [כרמב"ם פי"ג מאהט"ו הי"ב]. והרי כל שבתרומה תולין בחטאת ישפך. ומדקתני סיפא סתמא. משמע דאף ברה"י מיירי. והול"ל דאף באין חולדה מצוייה שם ישפך. וצ"ל דגם סיפא דמשנה א' רק בר"ה מיירי. ולהכי באין חולדה מצוייה שם ויכולה לשתות ממנו טהור מכח ס"ס. כמו ס"ס בר"ה בתרומה. רק דיש לעיין אי בר"ה הרי אינן שמורים:

צלוחית שהניחה וכו'. ובגמרא חולין פ"ק דף ט' ברייתא דקתני התם ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם נכנס לשם וכיסה והתם נקט לשון טמאה משום דפריש לן דטעמא הוי משום חששא דאדם טמא ועוד טעמי אחריני פירשו תוס' והר"ש ז"ל:

אם יכולה החולדה לשתות. אבל נגיעת בעל חי לא פסלה. וראיתי שכ' ה"ר יהוסף ז"ל בס"א היה כתוב דברי רבן גמליאל והיה פנוי בינו ובין מה שלאחריו ע"כ:

שירד טל בה בלילה פסולה. דלא כר' אליעזר דאמר לעיל רפ"ט יניחנה בחמה והטל עולה: