משנה פרה פרק י׳ משנה ד׳

לא תחשוב שזה התנור נטמא בשרץ וכיוצא בהן מאבות הטומאה ואשר יגע בו נטמאו ידיו כמו שהתבאר בשלישי ממסכת ידים אבל הוא תנור טהור לפי שהכלי הטהור לקדש טמא הוא לחטאת כמו שיתבאר וכבר ידעת העיקר בחטאת שמי שנטמאו ידיו נטמא גופו: וכבר ביארנו שאסל קנה ינשא עליו משא ואם מתחו המקבל על תנור טמא ובקצותיו שני כדים בהן אפר הפרה הנה טמא האפר להיותה בזולת מקום טהור וכן האיש העומד על התנור טמא לחטאת עומד במקום טמא ומי חטאת בידו הנה נטמא האפר להיותה בידו והוא במקום טמא כי הנה הכלי במקום טמא ור"ע אומר בהיות הכלים אינם על עצם התנור אלא יוצאין ממנו אינם במקום טמא ואין הלכה כר"ע ואני מופלא בהיות נוגע לתנור יטמא לחטאת וברגלו טהור וכבר התבאר אצלינו שכל מי שיגע בכלי הטמא לחטאת לא נגע באי זה אבר שיהיה מגופו הנה נטמא לחטאת ואפי' נטמא זה הכלי במשקין כמו שביארנו בפרק שמיני והקרוב אצלי בסבת זה היות זה המין מן הכלים לא יהיה לעולם אב הטומאה עד שיטמא אדם ר"ל כלי חרש אשר דין התנור ודינו דבר אחד כמו שביארנו במקומות ממסכ' כלים והשאירוהו לגבי חטאת ג"כ על ענינו ר"ל שיטמא את הידים לבד:

[וברגלו טהור. כתב הר"ב. דומיא כו' דלעיל מ"ב]:

האסל. פי' הר"ב מוט כו' ועיין מ"ש במ"ה פ"ז:

הטהור לחטאת שנגע בתנור מדנקט תנא סתם. משמע דבסתם תנור מיירי. שהוא טהור:

טהור כאוכלין הנ"ל במשנה ב'. וה"ה כל כלי טהור. רק נקט תנור לרבותא. דאע"ג שהוא ג"כ מחובר [עיין שבת קכה"א]. אפ"ה בנגע בו בידו נטמא:

היה עומד הטהור לחטאת:

והלגין בתוכו שבתוך ידו שפשט. הי' כלי שטף שמי חטאת בתוכה:

וכן האסל הוא מוט טראגע בל"א. והוא פשוטי כלי עץ. שקושרין ב' כדין בב' ראשין. ונותן האסל על כתפו. לשאת ב' הכדין ע"י המוט. א' לפניו וא' לאחריו:

שהוא נתון על גבי התנור ובו שני קללות ובכל קלל היה אפר או מים מקודשין. א' מכאן וא' מכאן בב' צדדי התנור. והרי בב' אופנים אלו. האדם שבידו הלגין. והאסל. זה וזה נסמכין על התנור. אבל הלגין והקלל הן תלויין חוץ להתנור:

ר"ע מטהר דהרי הכלי שבו האפר ומי חטאת הן באויר חוץ לתנור. ור"ע לטעמי' דס"ל קלוטה כהונחה דמי. והו"ל כמונח חוץ לתנור שמקומו טהור:

וחכמים מטמאין דמדנסמכין הכלים שבהם המים והאפר על התנור הטמא להן. הו"ל כמקומו טמא. דדוקא באוכלין אמרינן לעיל [סי' י"ח] דכשמונח החטאת על אוכלים טהורים. מיקרי מקומו טהור. משום דאוכלין קילא טומאתן. דהרי גם כשהן טמאין א"א שיטמאו אדם וכלים. להכי כשהן טהורים מקרי מקומו טהור. אבל כלים כיון כשהן טמאין מטמאין לאדם גם בהיסט. להכי גם בטהורים מקרי מקומו טמא. מדאפשר בהן טומאה חמורה:

ואעפ"כ יש חילוק בין אוכלים לכלים. דבאוכלין ומשקין בין טמאים ובין טהורים רק בנגע בהן בידיו נטמא לחטאת. אבל הכא בכלי. דוקא כשהכלי טהור לא נטמא בנגע בו ברגלו אבל אם הי' התנור טמא הרי אמרי' לעיל [במ"ב] דאפילו כשהכלי טמא רק מדרבנן אפ"ה נטמא גם כשנגע בו בגופו בכל מקום וכן לעיל [פ"ח מ"ב]. בשנטמא הסנדל מטומאה דרבנן. מטמא להאדם שנגע בו בגופו: אמנם כפי הנראה מפי' הרמב"ם והרא"ש כאן משמע דס"ל דמדנקט תנא סתם. משמע דבין בתנור טהור או טמא מיירי. ודוקא בתנור חרס אמרי' דאע"ג שהוא טמא אפ"ה בנגע בו ברגלו טהור. כבאוכלין ומשקין לעיל ומשום דבין כ"ח. ובין אוכומ"ש א"א שיהי' אהט"ו: ואני בער ולא אדע דעת קדושים. דאי גם בתנור הדין כבאוכלין ומשקין. א"כ למה פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללינהו יחד במ"ב. והכי הול"ל. נגע באוכלין ומשקין או כ"ח. בידיו טמא וכו'. ולכה"פ לא הו"ל להפסיק בינייהו עם משנה ג': ותו למה נקט תנור ולא שאר כלי: ותו לפי דברי רבותינו לא שמעינן במתני' כלל דין הנוגע בשאר כלי טהור מה דינו: אולם כפי הנראה חזר בו רבינו בחיבורו. דהרי בפי"ג מפרה לא חילק כלל בהלכה ח' בין כ"ח לשאר כלים. משמע דגם כ"ח הטמא דינו כשאר כלים טמאים:

וא"ת עכ"פ לר"ע הרי האדם שעומד ע"ג התנור נוגע בו ונטמא. ואין מונין ראשון ושני בחטאת. וא"כ איך לא יטמא המי חטאת: י"ל כיון דהתנור טהור לפיכך דוקא במגע יד נטמא. ולא במגע הגוף: מיהו לפ"ז דוקא בהי' התנור טהור מטהר ר"ע. אבל בהי' התנור טמא. באמת גם לר"ע הי' האפר והמים טמאים. לא משום מקומו טמא. רק משום נגיעה. דבכלי טמא לא מחלקינן בין נגע בו בידו או בגופו. וכרבנן לעיל סוף מ"א ומשנה ב': ונ"ל עוד דלאו כי רוכלא חשיב ותני תנא אדם ולגין ואסל וקלל אלא נקט אדם ולגין לרבותא דר"ע דאע"ג דלגין כלי שטף ומקט"ו מגבו. והאדם הנוגע בהתנור חזר ונגע בהלגין שאוחזו. וסד"א דהו"ל כאילו נגע הלגין בהתנור. דטמא הלגין [וכמשנה ו']. ואע"ג דהכא שאני דמפסיק אדם עכ"פ הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת להכי קמ"ל דאפ"ה כל שהמגע ע"י אדם. דוקא בהי' נוגע בהתנור בידו אז אין מונין ראשון ושני בחטאת. ונטמא הלגין [כשלהי פרקין]. אבל בנגע בתנור הטהור בשאר גופו. אז הלגין ומה שבתוכו טהור לר"ע: ונקט תו אסל וקלל לרבותא דרבנן. דאע"ג דאסל פשוטי כלי עץ הוא. ואמקט"ו רק כשיש בו ב"ק מעות [ככלים פי"ז מט"ז] וגם הקלל הוא כ"ח שאמקט"ו מגבו. וא"כ אפי' הי' נוגע בשרץ הי' טהור [כמ"ג]. וכ"ש הכא דהתנור טהור לגמרי והאסל אמקט"ו כלל והקלל אמקט"ו מגבו. אפ"ה מדחשבינן להקלל כאילו מונח על התנור. הרי בכה"ג אפילו מפסיק נייר או אסל שאמקט"ו הו"ל עכ"פ מקומו טמא. ונטמא הקלל עם מה שבתוכו: אמנם נ"ל פשוט דהכא מיירי שהי' בידו הלגין לצורך הזאה הא שלא לצורך הרי נטמא האדם הנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה [כרמב"ם רפט"ו דפרה] ואף דאז עכ"פ הלגין נשאר בטהרתו עדיין [כר"ש פ"ח דפרה מ"ב והר"ב פ"ט מ"ח] עכ"פ התנור שנגע בו אז האדם בשעה שנטמא. והוא חוזר וטימא להאדם. והאדם להלגין. דכיון שנטמא התנור. מטמא להאדם לענין חטאת בין שנגע בהתנור בידו או ברגלו. וכמש"ל: ונ"ל עוד דרבנן ס"ל דדמי הכא להך דנגעים [פי"ג מ"י] בהי' עומד תוך בית מנוגע ופשט ידו לחוץ והניח אדם אחר טבעות בידיו. דהטבעות טמאות כאילו נכנסו לפנים דשדינן ידו בתר גופו. וה"נ הכא הו"ל כאילו הכלי עם המי חטאת ממעל להתנור. ור"ע ס"ל כי אמרי' שדינן ידו בתר גופו. ה"מ ברשויות דאע"ג שהוא בחוץ דנינן לה כאילו היא לפנים אבל דנידון ידו כאילו היא במקום גופו ממש לא:

הטהור לחטאת שנגע בתנור בידו טמא וברגלו טהור. פי' שנגע בתנור הקלו בתנור יותר מבשאר כלים לפי שאינו נעשה אב הטומאה ועשאוהו כאוכלין ומשקים. הרא"ש ז"ל והוא פי' הרמב"ם ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פי"ג וכן אם נגע בידו בתנור וכיוצא בו משאר כלים שאינם טהורים נטמא כולו אבל אם נגע בהן ברגלו הרי הוא טהור לחטאת כמו שהיה ע"כ: