משנה אהלות פרק ז׳ משנה ג׳

כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר וזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מן הפתחים או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואף על פי שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי יכול להוציא בו את המת לאברים ואף על פי שהוא אסור הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהן פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שכבר ביארנו בפרק הג' וסבות זה היות הבית היוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו והבן זה מאד: וענין פותח בתחלה לפתוח פתח באחד הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציא בו וכבר קדם בפרק הג' שהמת פתחו בארבעה:

המת בבית כו' כולן טמאים. פירש הר"ב אע"פ שהפתחים נעולים דגזרו חכמים טומאה כו'. וכן לשון רש"י בפ"ק דביצה דף י. ולאו דוקא גזירת חכמים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

נפתח א' מהן. אע"פ שלא חישב עליו. תוספתא כתבה הר"ש:

[*חשב להוציאו. נ"ל דהך מחשבה נמי בדבור הוא. כההיא דספכ"ה דכלים. דמאי שנא. ובין כך ובין כך תמיהני על הרא"ש והטור סימן שע"א והאחרונים. שהשמיטו לזו הבבא דחשב כו']:

ובית הלל אומרים אף משמת. פי' הר"ב דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים הראשונים טמאין דלית [ליה] ברירה הכי מסקינן בגמרא פ"ק דביצה. ומשום כך הא דכ' הר"ב לעיל דגזירת חכמים היא מה שמטמא כל הפתחים. לאו דוקא. דאי הכי הא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. כמ"ש הר"ב ברפ"ז דדמאי. ובסוף מס' ביצה. וגם רש"י בעצמו כתב בסוף ביצה ד לח אהך דהכא. וז"ל בדאורייתא כגון טומאת מת לית [ליה] ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה [דף ו] דהלכות טומאה הכי גמירי להו וכ"כ עוד אדהכא דמייתי לה בפ"ו דעירובין דף סח. מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד. וטעמא ליכא. אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה. ע"כ. ומ"מ קרי להו גזירת חכמים. הואיל ואינו מפורש בכתוב. הרי חכמים גזרו ואמרו כן. אבל מפי השמועה הל"מ. וכבר כתבתי במ"ב פ"ק דעירובין. שכן הרמב"ם רגיל לקרות דברי סופרים מה שהוא הל"מ. וראה זה מצאתי שאמר הרמב"ם בפי' המשנה בפי"ז דכלים משנה יב. וז"ל בתוס' כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור וכו'. ספקו טמא שכל דבר שעקרו מד"ת ושיעורו מד"ס ספקו טמא וכו' ולא יטעך אמרו שיעורו מד"ס עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הל"מ. לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד"ס. ואע"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני. לפי שמאמר מד"ס יכלול שיהיה הדבר [קבלת] סופרים. כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני. או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות וכ"כ עוד בפי' מ"ז פ"ו דמקואות. ועי' במ"ח פ"ד דטהרות [ד"ה ספק] כתבתי סיוע לדבריו:

כלן טמאין ר"ל כל דבר אפילו אדם וכלים שבא תחת משקוף הפתח בעוד המת בהבית טמא כאילו היה יחד באהל עם המת. ואע"ג שהדלתות כולן נעולין ומפסיקין בין אויר הבית הטמא להאויר שתחת המשקוף עכ"פ מדיש בכלל כל הפתחים אלו חד פתח שודאי סופו להוציא משם המת והפתח ההוא ודאי טמא מהלממ"ס אף שהיא נעולה הרי כל הלממ"ס כדאורייתא דמי [כרמב"ם פ"א מאישות ה"ב]. והרי בדאורייתא אמרי' מדרבנן אין ברירה. וכולן טמאין. לפיכך אף שאח"כ הוציאו המת בא' מהפתחים אפ"ה לא אמרינן דהוברר הדבר למפרע שזה היה מוכן להוציא בו ונטהר שאר הפתח. ונ"ל דאי נימא כרמב"ם הכא דבית שפתחיו נעולים דינו כקבר סתום מיירי הכא שיש להבית עוד חור פתוח לחוץ טע"ט. ונתבטל עי"ז מלהחשב כקבר סתום. דאם לא כן אפי' חישב להוציאו בא' מהן כולן טמאין. מדדין הבית כקבר סתום. ותו דא"כ ל"ל דנקט ברישא פתח דוקא הרי בל"ז כל הנוגע בכותלי קבר סתום נטמא:

נפתח אחד מהן אפי' מאליו:

וכלן טהורים והיינו להבא אבל מה שהיה תוך הפתחים קודם שנפתח פתח זה. כבר נטמא הדבר ההוא קודם שפתח פתח זה מטעם אין ברירה:

חשב ר"ל שאמר כך [עמ"ש בס"ד לעיל ספכ"ה דכלים]:

או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים דכך הוא השיעור להוצאת המת. אולם אם היה כזית ממת הוה סגי בחלון טע"ט [כלעיל פ"ג מ"ו]. והא דלעיל במת בבית וכ"כ בנפתח אחד מהן לא נקט שיעור זה של ד' טפחים. ה"ט משום דסתם פתח גדול טפי מזה. ונ"ל עוד דהא דבב' בבי דלעיל בכולן נעולים או בנפתח א' מהן לא נקט חלונות וחלון. ה"ט משום דכשהמת בבית באמת לא תימא שיהיו נטמאו כל החלונות הסתומות שבבית מדאין דרך להוציא המת דרך החלון וגם בנפתח אחד מהחלונות בלי כוונה להוציא המת משם. אף שהחלון בעצמו שנפתח ודאי טמא. שהרי הטומאה התפשטה לשם. עכ"פ עי"ז לא נטהרו הפתחים שהדרך להוציאו בהן. והכי אמרינן להדיא בתוספתא דמכילתין [פ"ח]:

הציל על כל הפתחים שנשארו נעולים. והא דלא קתני הכא הוא טמא וכולן טהורין וכלעיל. נ"ל דהכא שהמציל עדיין נעול לא שייך למתני גביה הוא טמא. דהרי אפשר שיחזור לטהרתו. כשיחשוב שוב להוציאו בפתח אחר כשלא הערים [כתוספתא פ"ח ועי' פ"ג סי' נ"ז]:

יחשוב עד שלא ימות המת דס"ל דאחר שמת כבר הוחזקו הפתחים כולן לטומאה לפיכך רק מעשה מהני לטהר הפתחי' להבא:

בית הלל אומרים אף משמת מהני מחשבה לבד לטהר הפתחי' להבא. מיהו לטהר הפתחים למפרע כ"ע מודו דאפילו נפתח אחד מהן והתכוון שפותחו כדי להוציא בו המת. אפ"ה כולן טמאין למפרע. דטומאת הפתח שוודאי יוציאו משם הלממ"ס היא. וכדאורייתא דמי ואין ברירה:

היה סתום שהיה א' מהפתחים סתום באבנים ושאר הפתחים היו נעולין בדלת. והן היו מיוחדים לכניסה ויציאה תמיד:

ונמלך לפתחו אף שלא חישב להוציאו משם עכ"פ לא גרע מנפתח מאליו:

בית שמאי אומרים כשיפתח ארבעה טפחים בהפתח שהיה כולו סתום באבנים. אז נצולו כל שאר הפתחים:

ובית הלל אומרים כשיתחיל משיתחיל להסיר קצת מהאבנים. מיד נצולו הפתחים האחרים להבא:

ומודים בפותח בתחלה שלא היה בהכותל זה במקום זה פתח מעולם והשתא נמלך לעשות שם פתח:

שיפתח ארבעה טפחים דאינו מציל על הפתחים האחרים עד שיפתח וכו' בין שחישב או לא חישב להוציאו בו. נמצא דלב"ה ג' מדריגות יש. (א) בשנעול הפתח בדלת סגי בשחישב להוציא משם דרך אותו פתח ונצולו הפתחים האחרים. (ב) ואם הפתח סתום באבנים אינו מציל על האחרים עד שיעשה קצת מעשה בפתיחתו. (ג) ובלא היה שם שום פתח מעולם אינו מציל על הפתחים ממש עד שיגמור פתיחה כשיעור הראוי להוציא הטומאה שבתוכו:

כך נ"ל כוונת הר"ב הכא וכוונת רש"י (ביצה ד"י ע"א ודל"ח א') ומתורץ בזה קו' רתוי"ט הכא להר"ב שכתב הכא דטומאת הפתחים מדרבנן. ועל זה נתקשה רתוי"ט. דא"כ בדרבנן יש ברירה. ורצה רתוי"ט להסתעייה לקושיתו מרש"י (ביצה ד' ל"ח א') שכ' דסוף טומאה לצאת הוא הלממ"ס. ובמח"כ רבינו אדמקשה מרש"י להר"ב. טפי הו"ל לאקשויי דברי רש"י גופיה אהדדי. דהרי רש"י גופיה כתב (ביצה ד"י ע"א) דטומאת הפתחים מד"ס הוא. וכפי הנראה מבאר זה שאב הר"ב כאן דבריו. אע"כ כדברינו דאותו פתח שודאי יוציאו בו המת הוא הוא הלממ"ס. וכשלא ידעינן איזהו אמרינן אין ברירה ומטמאינן כל הפתחים מד"ס. דהא דאמרינן דבדאו' אין ברירה. מדרבנן הוא [ואפשר מדהוה כספיקא דאו'. ואפשר דגרע מינה ודו"ק. ועמ"ש בזה בס"ד בפירושינו שלהי פ"ד דביצה. ושלהי חגיגה]. מיהו כל זה רק ליישב דברי מאור עינינו רש"י זצוק"ל דלא תיקשי דידיה אדידיה. אבל לרבינו הר"ב בל"ז מתורץ קו' רתוי"ט דלעולם טומאת כל הפתחים כולן דרבנן. ואפי' אותו פתח שודאי יוציאוהו בו. ואפ"ה בדרבנן כי הא אמרינן אין ברירה. מדעיקר טומאת מת דאו' וכך כתב תוס' (עירובין ד' ל"ז ע"ב ד"ה מאן):

ולרמב"ם בפירושו כאן (ולרכ"מ פ"ז מטו"מ. גם בחיבורו ס"ל כן. ועמ"ש בס"ד בבועז פ"ג סי' י"ב). הא דאמרינן בכולן נעולים. כל הפתחים טמאין. ה"ט מדהו"ל כקבר סתום. אבל כשנפתח א' מהן. או חישב להוציאו בא' מהן כבר יצא מתורת קבר. והו"ל כבית ולהכי אין טמא רק אותו פתח שסופו להוציאו בו. ואני עני וכואב לא זכיתי להבין ד"ק. דאי משום קבר סתום א"כ בכל הפתחים נעולים מה איריא פתחים כולן טמאין. הרי אפי' נוגע בכל כתלי הבית מאחוריו טמא. ואי דרישא מיירי גם בלא נגע בהפתח רק בשמשקוף הפתח האהיל עליו. דאע"ג דהדלת נעול. אפ"ה נטמא כשהאהיל המשקוף עליו. כראשי קורות שתחובות בקבר הסתום דמטמאין בהאהילו על העליות בריש פרקן. ונקט הכא בשהאהיל המשקוף ברישא משום סיפא בשנפתח פתח א' או בשחישב להוציאו בא' מהן. אז רק אותו פתח מטמא באהל ולא הפתחים האחרים. ואילו הוה נקט במגע. הרי בסיפא כשנסתלק דין קבר סתום מהבית גם בנגע באותו פתח טהור. עכ"פ ק"ל היאך ע"י שחישב להוציאו בא' מהפתחים. יסולק דין קבר סתום משם. אף דודאי מודה הרמב"ם בכל שאר קבר סתום דלא מהני בשחישב להוציא הטומאה משם. דהרי גם הכא קאמרינן בסיפא. דמודים בפותח מתחלה שצריך שיפתח ד' טפחים. והיינו מדמונח מת בבית. ושיעור הוצאת המת ד"ט (כפ"ג מ"ו) ומינה בכזית ממת צריך שיפתח טע"ט. ורק במונח בבית שיש בו דלתות רק שהם נעולים. בהא לבד קאמר הרמב"ם דמהני מחשבה שיפתחנו. עכ"פ קצרה השגתי להבין. אם כשכולן נעולים יהיה דין הבית כקבר סתום. איך כשיחשוב לפתוח א' מהן יתבטל ממנו דין קבר סתום. והקבר סתום בסוף כבתחלה. וי"ל. ועכ"פ ק' דאי משום קבר סתום מטמא. למה לא נקט בב' בבי דרישא חלונות וחלון כדנקט בסיפא. ועי' בפנים סי' ל"ח:

המת בבית ולו פתחים וכו'. מוכח בתוספתא דלענין מאהיל על גביהן קתני כולם טמאין ובפ"ק דביצה דף י' פי' רש"י ז"ל ולו פתחים כולן פתוחין או כולם סגורין ע"כ ולפי זה נראה דבבא דנפתח א' מהן קאי אכולן נעולין ובבא דחשיב אחד מהן קאי אפילו אפתוחין או אפשר דלא כוון רש"י ז"ל בפירושו רק אכולן טמאים דקתני ברישא דבין פתוחין בין נעולים כולן טמאים ומ"מ בין רש"י בין הר"ש והרא"ש ז"ל לטעם אחד נתכוונו במתני' שכולן טמאי' מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ודלא מהרמב"ם ז"ל שפירש בפי' המשנה וגם שם בחבורו פ"ז דטעמא הוי משום דכיון שכל הפתחים נעולים הוי כל הבית כקבר סתום שמטמא כל סביביו. ומצאתי שהגי' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בש"א והוא שחשב עד שלא ימות המת. וכתב הרי"א ז"ל ס"א ובה"א משימות המת. ומאי דקשה אמתני' מההיא משנה דלא יטול אא"כ נענע וכו' דתנן התם בפ"ק דביצה נכתב שם בארך ע"ש:

ומודים בפותח בתחלה וכו'. תניא בתוספתא ר' יהודה אומר הפותח בתחלה בש"א כשיפתח ד' טפחים ובה"א כשיתחיל היה הפתח סתום בש"א כשיתחיל ובה"א כשיחשוב פי' מתני' דלא כר' יהודה הר"ש ז"ל. ומצאתי מוגה ומודים בפותח בתחלה כשיפתח ד' טפחים: