משנה אהלות פרק ז׳ משנה ב׳

אמרו מתוכו ומאחוריו הוא כנוי השיפוע לא האהל: וכן אמרו מקצתו מרודד ירצה בו מקצת השיפוע והוא שיהיה קצת הבימה שטוחה על הארץ תרגום וירקעו ורדידו כאשר היתה הטומאה שטוחה על הארץ ממעל מקצה הבימה או נתונה בין הארץ ומקצת הבימה הנה טומאה בוקעת ועולה לפי מה שהשרשנו ובתוספתא זכרו זו החלוקה אשר יהיה בו הטומאה תחת השיפוע או מאחוריו לאמרו כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' ולימדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע והוא ענין שופע ויורד שיתחדד מן גג הקובה נופל על זוית לרחבה ולא תסור זאת הרחבה להוסיף עד שיהיה הזוית החדה. מקצת הבימה על הארץ בתכלית החדוד והוא כונתו באמרו וכלה עד כאצבע וזהו צורתו ואע"פ שהוא בעצמו: [אהל] שהוא נטוי בעלייה וכו'. רבי יוסי אומר שאחר שזאת המחיצה כבר נסתמה בכסוי האהל השטוח עליו והיה חלל האהל מקיף בארובה העליה טהורה. רבי שמעון אומר שהעליה טמאה בסבות הארובה ואין הבדל בין האהל שטוח עליו או נסתם בבגד אינו חוצץ כמו שקדם ואמנם תהיה העליה טהורה כאשר היתה תחת גג האהל (כזה):

אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. פי' הר"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ"פ הר"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע:

הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"מ [הלכ' י"ב] וגם שם בפי"א [הל' ז'] הביא הכ"מ להר"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח):

ומאחוריו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ"ב. אין האהל מתחשב. הר"ש [*ועיין במשנה ב פט"ו] ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע"כ:

[*טומאה מאחוריו. ל' הרמב"ם בפי"ח מהט"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]:

[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר"ם]:

רבי יוסי אומר מציל. ואע"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב"ם ספ"ג מהע"מ. והראב"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע"כ. ואחרי שהעתיק הרמב"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו) ר"י ור"ש. הלכה כר' יוסי:

באהלין נ"ל דמדלא קאמר בתר הכי כיצד. ש"מ דסיפא לאו פירושא דרישא הוא. אלא ה"ק ברישא כל שפוע וכו'. דלא תימא דוקא אהל שהתקרה שלו שוה מטמא טומאת אהלים. דהרי טומאת אהלים ממשכן גמרינן [כשבת דכ"ח א'] והתם היו דפנות ותקרה שוה ע"ג אלא בטומאה כל שפוע וכו'. ואמר כל דר"ל בין שהתקרה משופעת על כותלים או שאין להאהל תקרה כלל רק שדופן האהל הוא בשפוע. ועי"ז נעשה כעין תקרה להאהל אפ"ה דינו כאהל ומטמא טומאת אהלים. ולרמב"ם [פי"ח מטו"מ ה"ז] באמת גריס כיצד בתר הרישא. א"כ לפי הך גרסא הכי קאמר תנא. אף שאמרנו שכל אהל שאין בו טע"ט נידון כרצוצה. אפ"ה שפוע אהלים שגבוה מצד א' טע"ט. ותחת צד השני הוא נמוך מטע"ט אין בו דין טומאה רצוצה כשהטומאה במקום הנמוך ואין בו דין חילול בפ"ע כשהטומאה בתוך האהל. דנימא דמדאינן פתוחין זל"ז טע"ט. אין טומאה עוברת מזל"ז אלא הו"ל אותו חלול הקטן כחלול האהל ממש. וע"ז שואל שפיר כיצד:

וכלה עד כאצבע שכנף שולי האהל שלמטה אינו גבוה מהארץ רק כאצבע:

טומאה באהל היינו במקום שהיריעה מנושא טע"ט מהארץ:

כלים שתחת השיפוע ר"ל תחת יריעת האהל במקום שנמוך:

טמאים ולא אמרינן דמדמונחת במקום שאין טע"ט בין הטומאה להיריעה שע"ג תהיה הטומאה בוקעת ועולה ויורדת. ומדאין החלול ההוא פתוח טע"ט לחלול של האהל. לא תתפשט הטומאה כלל מתחת הרדוד לתוך האהל. אלא אמרינן דמדעכ"פ מעורבים ב' האוירים. בטל החלול הקטן הזה לגבי האהל וכמונחת טומאה באהל דמי. מיהו דוקא הכא שב' האוירים הם תחת תקרה א'. וכחור שבבית דמי. דמדאינו מפולש ומשתמש לבני הבית כחלול של בית דמי. ולא דמי לחללים שבעובי כותל מגדל [כפ"ד] דלא בטלו לגבי מגדל. דהתם לתשמישין בפ"ע עשוייה ולא לתשמישי המגדל. משא"כ הכא הוה אותו חלול כשאר זוית שבבית. אבל חור מפולש שבכותל בין בית לבית שאין בהחור טע"ט פתוח אע"ג שטומאה נכנסת לתוכו מהבית לטמא במחצה למחצה [כפ"ו מ"ד] עכ"פ אין הטומאה מתפשטת מהמחצה ולהלן. ובפתוח החור פחות מטפח רק לבית א'. נ"ל דמדפתוח רק לצד א' רק לתשמיש הבית שפתוח לו עשוי ואינו נידון במחצה ומחצה. אלא אם הטומאה בבית כולו טמא:

טומאה מתוכו שהטומאה מונחת תוך חלול האהל. בין שמונחת תחת מקום שהיריעה מנושא שם טע"ט או תחת השפוע הנמוך שם מטע"ט. וה"ה בכל אהל שקירויו שוה ויש חור בכותלו. רק מדאיירי בשפוע אהלים נקט הך דינא הכא. ומיירי נמי רק באהל הנעשה מצמר ופשתן או שער בע"ח. דמקבלי טומאה אע"ג דאיכא ב' לטיבותא שאינו כלי. וגם מחובר בארץ. דאי באהל הנעשה משאר גדולי קרקע. הרי אמק"ט רק בתרתי לריעותא דהיינו שאינו כלי וגם אינו קבוע בארץ. וכיון שכן אין חילוק בין תוכו לאחוריו דבנטמא א' נטמא חבירו ככל כלי מטולטל. [כך נ"ל דאוקמא בפשתן דוקא. ועי' בפתח האהל סי' א' ב']. ומיירי נמי שהיה כזית ממת וכדומה תוך האהל והשתא כשנגע בו הטהור. כבר הוציאו הטומאה מהאהל. דאי בעוד הטומאה תוך האהל. אפי' בנגע בו אז הטהרה מאחוריו טטו"ז [ועי' פתח האהל סי' ז]:

הנוגע בו מתוכו לאחר שיצא המת:

טמא טומאת שבעה ודוקא הנוגע בו. אבל הנכנס לתוכו לאחר שהוציאו המת או נשאו ולא נגע בו. טהור לגמרי. דרק מת עצמו מטמא גם במשא ואהל ולא הדברים שנטמאו בו [כרמב"ם פ"ה מטו"מ. ועמ"ש בס"ד לעיל פ"א מ"ג]:

ומאחוריו טמא טומאת ערב דדיינינן צד היריעה שכלפי פנים ככלי שנגע במת. וצד חוץ של היריעה ככלי שנגע בכלי הראשון. והרי בכה"ג רק אלו הב' כלים טמאים טו"ז. ולא האדם או כלי שחזר ונגע בכלי הב' [כפ"א מ"ב]. ולא דמי הך יריעות האהל לכלי שהאהיל על המת. דבנטמא בצד א' דוקא בנטמא במשקין לא נטמא כולו [ככלים פכ"ה] אבל בשאר טומאות כולו טמא. י"ל כלי שאני שאינו חוצץ בפני הטומאה [כפ"ו מ"א] אבל. הכא אע"ג שכל האהל נטמא. עכ"פ הרי צד פנימי וצד חיצון משונים בדינן. דצד פנימי נטמא במת. וצד חיצון חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע להלן. [ות"ש סיעתא לרמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב. שכ' דגם אהל צמר ופשתן אף שהוא טמא. אפ"ה כשהוא נטוי כאהל חוצץ] ומדמשונין ב' צדדי האהל בדינן להכי דיינינן להו כב' כלים שנגעו זב"ז. [מיהו ק' הרי כל עוד שהיה המת בתוך האהל. גם צד החיצון של האהל היה מטמא טו"ז להנוגע שם. וכיון שכן היאך אחר שהוציאו המת מהאהל פרח ממנו חומר טומאתו שבתחלה. שלא יטמא מהשתא להנוגע שם רק טו"ע. וכי טומאה שבה להיכן הלכה [כפסחים ל"ג ב']. ואת"ל הך טו"ז שהיה צד החיצון מטמא מתחלה לאו טומאת מגע עצמו היה רק מחמת המת שהיה אז בתוכו דמדאין האהל מתחשב הו"ל כאילו נגע בהמת עצמו. עכ"פ מ"ש מהא [כלים פי"ח מ"ז] כרע שהיה טטו"ז וחיברה למטה כולה טטו"ז אע"ג שהמטה מתחלה טהורה היתה. אפ"ה מדחיברה להכרע מחשבה כגוף א' וכולה טמא טו"ז כ"ש הכא שמתחלה בשעה שנטמא צד פנימי. גוף א' היה מעיקרא עם צד חיצון. והיאך לא נימא שגם לענין לטמא הנוגע לא יחשב כגוף אחד חיצון כפנימי. ואת"ל דוקא לענין טומאת עצם הגוף המחובר אמרינן התם והכא דמחשב כולה כגוף א'. משא"כ לטמא אחרים כמו דמחלקינן הכא בין צד חיצון לפנימי כ"כ מחלקינן התם בין נוגע לכרע או בהמטה שנתחבר להכרע. עכ"פ ק"ל כיון דדיינינן צד חיצון ככלי שנגע בפנימי. א"כ הו"ל לטהר הנוגע לגמרי וכ"כ צד חיצון טהור לגמרי דהרי מגע בית הסתרים היא שאמ"ט [כחולין עב"ב. ורמב"ם סוף טו"מ]. ואת"ל דאפ"ה מטמאינן הנוגע משום חיבורין. ליתא דכבר כתבו תוס' [שבת י"ז א'] דבמפסיק דבר שלא נתטמא במגע בעיקר הטומאה אין שם דין טומאה בחיבורין. ותו דהרי הר"ב כתב בעצמו שהאהל בין בפנים ובין בחוץ טמא טו"ז. והיאך יטמא צד חוץ טו"ז. והרי חשבית לי' כב' כלים. והם לא נגעו זב"ז רק בטומאת ביהס"ת. ונ"ל.דדוקא כשנטמא הב' מצד נגיעה. אמרינן שפיר דמגע ביהס"ת אמ"ט. אבל הכא הא דמטמאינן צד החיצון אינו משום שנגע בצד הפנימי. דהרי באמת גוף א' הוא צד הפנימי עם צד החיצון וכמו שהאהיל זה על המת כן האהיל זה. רק דאפ"ה הקילו בהנוגע בצד החיצון טפי מבנוגע בצד פנימי. משום דצד חיצון חוצץ בפני הטומאה קלישא טומאתו גם לענין הנוגע. ומה שאמרו רבותינו דהוה ככלים בכלים. לאו שיהיה הכא ממש כנגיעת כלים בכלים. אלא ר"ל שהקילו חכמים בנגיעת החיצון שיהיה שוה בדינו כנוגע בכלים שנגעו בכלים ושיהיה טמא רק טו"ע. תדע דאי באמת ככלים בכלים תדין להו. הרי הנוגע כלים בכלים בחיבורין לתוס' שבת [י"ז א' ד"ה ששמע וד"ה אמר] גם השלישי טטו"ז [דלא כרמב"ם פ"ה מטו"מ] אע"כ כדאמרינן דרק לענין קלות דין טומאתו השווהו לדין כלים בכלים ודו"ק]:

טמא טומאת ערב נ"ל דטעם הדבר. דהרי בכל ב' חצאי שיעור החמור מצטרף להקל. ואין הקל מצטרף להחמור [ככלים פכ"ז מ"ג וטהרות פ"א מ"ה ומעילה פ"ד מ"ד] והרי ה"נ לענין שיצטרף חצי זית שבחוץ להחצי זית שבפנים. הרי בשר המת שבצד א' אין בו כח לטמא צד הב' רק טו"ע ואיך יצטרף להבשר שבצד הב' שחמור ממנו. שיטמא צד הב' טו"ז. להכי החמור מצטרף להקל. ונחשב צד הב' כאילו כל הכזית בצד הא' ודו"ק. מיהו כל זה להנוגע בהאהל אבל האהל בעצמו ודאי טטו"ז. דלגבי אהל עצמו. ודאי מצטרפי נגיעת ב' החצאי זיתים כרבנן דר' דוסא [לעיל רפ"ג ועי' רמב"ם פי"ח מטו"מ ה"ז ועי' עוד שם פ"ד ה"ג]:

מקצתו של יריעות האהל:

מרודד על הארץ דבכה"ג אין האויר פחות מטע"ט שתחת הרדוד מעורב עם אויר האהל עצמו. דבמעורבים ב' האוירים במקצת הרי כבר אמרנו דדינו כשאר האהל:

טומאה תחתיו תחת אותו רדוד. וכגון שהטומאה מונחת בגומא תחת הרידוד:

או על גביו ע"ג הרדוד:

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואף שלא נגע הטומאה בהרדוד. עכ"פ מדנמוך שם מטע"ט הרי בקעה הטומאה אל הרדוד והו"ל כאילו נגעה הטומאה בהרדוד. ונטמא האהל כולו. אבל הנכנס להאהל אפי' בעוד הטומאה תחת או ממעל להרדוד. לא נטמא דכל שאין אהל טע"ט ע"ג הטומאה. טומאה רצוצה היא. ובוקעת רק למעלה ולמטה ואינה מתפשטת לצדדים. ואע"ג דעכ"פ בנגע בהאהל אף לאחר שהוציא הטומאה מתחת הרדוד נטמא. אפ"ה אין האהל מטמא להנכנס בו או להמאהיל עליו ואפי' במשא אמ"ט:

מקצתו מרודד על הארובה שבין בית לעליה והטומאה בבית. ומיירי שהעליה מקורה גם ממעל להארובה. דאל"כ היאך אפשר שתכנס הטומאה מהבית להעליה דרך הארובה. הרי כשהטומאה בהבית גם בבית עצמו נגד הארובה טהור [כלקמן פ"י מ"א] אבל כשהעליה מקורה אז הקרוי שממעל להארובה עירב האוירים שלמטה מהקרוי להטמא למטה גם נגד הארובה [כפ"י מ"ד]:

רבי יוסי אומר מציל שלא תכנס הטומאה מהבית להעליה:

רבי שמעון אומר אינו מציל נ"ל דבהא פליגי במה דאמרינן לקמן [פ"ח מ"א ומ"ג] דאין יריעה מצלת רק בשעשויה אהלים דהיינו גג ודפנות. ר' יוסי ס"ל דאף דלגבי תוך האהל שבעליה לא מחשב הרדוד כשפוע אהלים. ולא נטמא מה שבתוך האהל זה כשלא נגע בהאהל עצמו. והיינו משום דאין האויר שתחת הרדוד מעורב עם אויר האהל. נמצא שאין הרדוד מחשב כחלק מגוף האהל שיש לו גג ודפנות. עכ"פ כיון שרדוד הזה פרוס על הארובה שבמעזיבה שיש דפנות הבית תחתיה. להכי מחשב הרדוד שפיר כאהל עם גג ודפנות ומציל. ור"ש ס"ל דדוקא אם היריעה עצמה עשויה גג ודפנות מצלת. אף שעשוי מדבר המק"ט חוצץ [ועי' פתח האהל סי' ג] אבל הכא שהדפנות אינן ממין הרדוד. הו"ל הרדוד כשאר יריעה מטולטלת שמק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [ולפ"ז נ"ל דדוקא הכא דהרדוד הוא ג"כ קצוות האהל ס"ל לר"י שמציל. אבל אם פרס יריעה פשוטה על הארובה. אז גם לר' יוסי כיון דהיריעה מק"ט. וגם אינה קצוות אהל. לפיכך גם לדידיה כל שאין היריעה עצמה עשויה גג דפנות אינה חוצצת [וכלקמן פ"י מ"ד]. ומיהו מה שבתוך האהל שבעליה. לכ"ע בין שנטמא העליה או לא בכל גונא אם האויר שתחת הרדוד והאויר שתוך האהל פתוחין זל"ז בשיעור טע"ט. נטמא תוך האהל. ואם אין פתוחין זל"ז טע"ט. לא נטמא תוך האהל. אפילו בעוד המת למטה בהבית. רק דהנוגע בהאהל בין בפנים ובין בחוץ ואפי' לאחר שיצא המת מהבית טמא. משום דנטמא הרדוד מדהאהיל על הטומאה בעוד שהמת בבית. והרי הרדוד גוף א' הוא עם יריעות האהל:

ומ"ש הרמב"ם (פי"ח מטו"מ ה"ז) היתה מונחת תוך השפוע. נ"ל דר"ל שמונחת במקום הנמוך שבאהל. ועי"ז הרי נגעה בהאהל. ולרבותא נקט הכי. דאף שע"י טומאת מגע היו חבורין צד חיצוני עם הפנימי. אפ"ה קיל צד שלא נגע בהטומאה מהצד שנגעה בו ממש (ועי' בהראב"ד שם):

ותמוהין דברי הר"ב הכא. שכתב שהאהל נטמא. ואפ"ה הנכנס לתוכו טהור. ש"מ דהאהל ההוא אינו חוזר ומטמא דבר אחר כשהאהיל מאהיל עליו. והרי הר"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (פי"א מ"ח) שהכלי שנטמא במת הרי היא כמת עצמו וחוזר ומטמא דבר אחר באהל. והרי כ"ש אהל דגרע מכלי דהרי אהל אינו מתחשב כדחזינן בשפוד (פ"א מ"ג). ואין לדחוק ולומר דלהר"ב דוקא כשדבר אחר מאהיל על הכלי שנטמא ועל הטהרה אמרינן חרב כחלל אבל לא כשהכלי בעצמו מאהיל או נאהל מהטהרה. ליתא דמאן פליג לן בין האהלין ומ"ש. וכ"כ אי"ל דהר"ב כ' כן התם רק בכ"מ. ולא בשאר כלים. דהרי הר"ב בריש מכילתן קאמר דבכל הכלים אמרינן חרב כחלל. מיהו גם בל"ז דברי הר"ב שם תמוהין. וכמ"ש שם בס"ד וע"ש:

כל שפועי אהלים כאהלים. בפ"ק דסוכה תנן העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין ומפרש התם בגמרא דטעמייהו דרבנן משום דס"ל דשפועי אהלים כאהלים ע"כ ואליבא דר' נתן דאמר התם דר' אליעזר הוא הפוסל אע"ג דהלכתא כותי' ניחא קצת אי נימא דמתני' דלא כר' אליעזר אבל לחכמים שבדורו דאמרי' התם דפליגי עלי' בברייתא וס"ל דד"א הוא המכשיר וחכמים הם הפוסלין קשה דמי נימא דמתני' דלא כרבנן ועוד דקשה הלכתא אהלכתא דבההיא דסוכה קיימא לן דהלכה כמאן דפסול משום דשפועי אהלין לאו כאוהלים והכא סתמא תנן כל שפועי אהלים כאוהלים וצ"ע לע"ד ולא מצאתי מי שדבר בזה אם יש לחלק כמו שאכתוב בסמוך בס"ד בשם הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין במ"ש שם בסוכה פ"ק סימן י"א:

וכלה עד כאצבע. פי' הרמב"ם ז"ל וכלה לצד מטה עד כאצבע ולישנא דמתני' כותי' דיקא דקתני יורד וכלה וכו' וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל ואע"ג דלענין שבת אמרי' בפ' תולין דכילת תתנים שאין בגגה טפח מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת דלא הויא אהל כיון שאין בגגה טפח לענין טומאת אהל שאני כדאיתא בתוספתא וכו' ע"כ:

הנוגע בו מתוכו וכו'. באהל של פשתן מיירי שמטמא טומאת אהלים ומקבל טומאה אע"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הלכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים:

בפי' ר''ע ז"ל אין לו כת לפנימי לטמא הנוגע בו. אמר המלקט איני יודע למה לא אמר אין לו כח לטמא הנוגע בפנים כמו שאמר בראש דבריו אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ וכמו שהוא בפי' הר"ש ז"ל ומשמע דאין לו כח דסוף דבריו דהר"ש ז"ל קאי אחיצון ולא אפנימי דוק:

כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו. האהל טמא ממה נפשך ור' נתן פליג בתוספתא דס"ל דאפילו האהל טהור דאין מצטרפים שני חצאי זיתים לטמא אותו דאם מציל על ידי אחרים כ"ש שיציל על ידי עצמו. הר"ש והרא"ש ז"ל:

מקצתו מרודד על הארץ. פי' הרא"ש ז"ל מקצתו של האהל הנטוי שוכב על הארץ ואין בו שפוע כלל לא חשיב אהל:

ר' יוסי אומר מציל. והלכה כמותו: