משנה אהלות פרק ז׳ משנה ד׳

מקשה לילד קושי ההולדה וזה הדין הוא במי שמת הולד בגופה והתחילה להתקשות מהבית אשר היתה שם והעתיקוה לבית שני וילדה שם הולד המת הנה הבית אשר התחיל לה בו הקושי טמא בספק לפי שנאמר אולי נפתח הרחם שם ויצא הולד מת ונטמא הבית: ואמר ר' יהודה אם היתה בה ההעתקה בעת החולשה עד שלא יכלה לילך עד שסמכו אותה בארבות ידיה הנה כבר אפשר שנפתח הרחם ויצא הולד: ואמרו נפתח הקבר כנוי לפתיחת הרחם וכן הכנוי מזה הענין בכל הגמרא ואומר שמאז שנפתח לא יכלה לילך ואם הלכה ברגליה הנה הבית הראשון טהור: ואמר שאין לנפלים פתיחת הקבר עד שיתעגל ראשם כמו הפלך וכבר התבאר בתוספתא שאמרו בכאן פיקה הוא כוש הטויה אמרו כפיקה של שתי וכאשר נתקשית בבית אחת ויצאה ונתקשה עוד בבית שני והפילה בו נפל ואין לו ראש כפיק' אלא פחו' מזה הנה הבית הראשון טמא בספק ואע"פ שהיא הלכה על רגליה מבית לבית לפי שאנחנו נאמר אולי יצא הולד בבית הראשון ולקטנות ראשו אפשר שהלכה אחר יציאתו וזה ענין אמרו אין לנפלים פתיחת קבר אשר נאמר שיעכב לה ההליכה כאשר נפתחו והלכה כרבי יהודה:

הראשון טמא בספק. עיין ברפ"ו דטהרות:

אמר ר' יהודה אימתי כו'. כתב הר"ב הלכה כרבי יהודה שכ"מ שאר"י אימתי לא בא אלא לפרש כמ"ש הר"ב במ"ב פי"ח דשבת:

הראשון טהור. אפי' מת ולדה בתוך מעיה אינו מטמא עד שיצא לחוץ. כדתנן בפ' בהמה המקשה [מ"ג] והאשה טהורה עד שיצא הולד. הר"ש:

אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. פי' הר"ב סיומא דמלתא דר"י היא וה"ק כו'. אבל אם לא היה לנפל עגול כו'. אע"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש לה פנאי להלך כו'. וכ"כ הרמב"ם. ולדבריהם משנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ מטמא אפי' כשאינה כפיקה. וצ"ל דפתיחת הקבר הוא כשיצא הולד לחוץ היינו לפרוזדור דאלת"ה אלא פתיחת הקבר לא זו היא יציאת הולד לפרוזדור. אלא שהקבר נפתח בלבד והראש עומד נגלה על הפתח. וזהו ויצא ראש הולד לחוץ דקאמר הר"ב. אבל לא שיצא חוצה לפרוזדור. א"כ בפ' בהמה המקשה דתנן [שם] החיה טמאה. ומפ' בגמ' גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור כמ"ש שם הר"ב. הול"ל גזירה שמא נפתח הקבר אלא ודאי דפתיחת הקבר נמי לא מטמא ועדיין טומאה בלועה היא עד שיצא ראשו לחוץ דהיינו לפרוזדור ומש"ה החיה טמאה שמא יצא לפרוזדור ולאו אדעתה. והאשה טהורה עד שיצא לפי שהיא מרגשת כשיצא כו' ויש בזה קצת תימה בשנוי הלשונות. פתיחת הקבר. ויצא ראש חוץ לפרוזדור. ושניהם לענין אחד נאמרו. ועוד קשיא לי דאי סיומא דמלתא דרבי יהודה הוא. הול"ל ואין לנפלים כו' בוי"ו אבל הר"ש פירש וז"ל עד שיעגילו ראש כפיקה [אם עיגל ראש כפיקה] מטמא משנפתח הקבר אע"פ שלא יצא לחוץ. ואם נפתח בבית ראשון יש לספקו לטומאה. ומתני' דבהמה המקשה בשלא עיגל ראש כפיקה. מש"ה קתני עד שיצא הולד עכ"ל. ולדבריו ניחא הכל דאין לנפלים פתיחת הקבר ענין בפני עצמו הוא. ולאו סיומא דר"י וגם פתיחת הקבר אינו יציאת ראשו לפרוזדור. והא קמ"ל מתני' דבפתיחת הקבר קודם שיצא אינו מטמא אלא משיעגיל כפיקה ומש"ה במתני' דבהמה המקשה דמטהרינן בפתיחת הקבר. שהרי אין חוששין אלא על יציאתו לפרוזדור. היינו טעמא דהתם מיירי כשלא נתעגל כפיקה. וכן פירשו התוס' דבהמה המקשה ד' עב. ובפ"ג דבכורות ד' כב [*ועיין לקמן [במשנה ה ד"ה הראשון חי] שאכתוב פירוש אחר בלשון חוץ לפרוזדור גם עיין בדבור דלקמן תירוץ אחר בשם הר"ש אמתני' דבהמה המקשה]. ושוב מצאתי שהרמב"ם בחבורו סוף הט"מ [הלכ' ח']. שהוא מחזיק בשני הפירושים. שכתב האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש. נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. מבואר מתוך לשונו זה שמפ' כדברי הר"ש והדר כתב האשה שמקשה לילד כו' הבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה בד"א כשלא היה ראש הנפל כפיקה כו'. ומבואר מזה שמפרש כדבריו שבפירוש המשנה. וכך דקדק בלשונו דבראשונה כתב כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש ובפי' השני כתב יצא ראשו וכו' ואע"פ ששני הפירושים סתרן אהדדי. דאי אמרת כפי' הראשון. צ"ל שפתיחת הקבר לא זו היא יציאת הראש לפרוזדור. ואי אמרת כפי' השני. פתיחת הקבר זו היא יציאת הראש לפרוזדור מ"מ כתב שני הפירושים הואיל וכל אחד בפני עצמו אפשר לפרשו בלשון המשנה לא ראה שום אחד מן הפירושים לדחותו לפי שלא היה לו הכרע איזה יכשר יותר וכשחזר אח"כ [שם הלכה י"ב] להעתיק מתני' דבהמה המקשה סתם וכתב כדברי הגמ' גזירה שמא [*תגע בו משיצא ] לפרוזדור. וסמך על המבין דלפירוש הראשון דוקא בשאינו כפיקה. כמו שגם הגמ' סומך על זה להר"ש דהא לא אתמר בהדיא בגמ' דההיא דוקא כשאינו כפיקה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכל זה. [*ולכן נ"ל שהכ"מ הבין שז"ש בתחלה עד שנראה הראש היינו מה שכתב אח"כ יצא ראשו. שכשיצא נראה. ופירוש נראה הראש היינו שנראה כולו. ומ"ש בתחלה נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. הך לא יצא דקאמר אעובר דסמיך ליה קאי ולא על הראש דהראש אה"נ יצא כדאמרן. והשתא כל דבריו שבחבורו הם כמו שבפירושו. והוי יודע שזה שדקדקתי לכתוב בכל זה הדבור שיציאת הולד לחוץ. היינו חוץ לרחם שהוא שקורא התנא חדר במ"ה פ"ב דנדה. ונכנס לפרוזדור דתנן נמי התם. ואף ע"פ שהל' דבפ' בהמה המקשה שהבאתי חוץ לפרוזדור משמעו שיצא חוצה לו של הפרוזדור וכמשמעות כמה פסוקים שבתורה מחוץ לעיר. מחוץ למחנה. מחוץ לירושלים. וגם במ"ז פ"ו דיומא חוץ לחומת ירושלים חוץ לחומת העזרה. אנכי הייתי הרואה ללשון הרמב"ם שהבאתי בסמוך שכתב משיצא לפרוזדור לכן פירשתי כמו שכתבתי. ועכשיו ראיתי בפירש"י בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) דמייתי התם להא דפרק בהמה המקשה שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור וכתב [רש"י] וז"ל וקאמר דאע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוי כילוד. ע"כ. ולדבריו כל עוד שלא יצא חוץ לפרוזדור לא מיקרי אלא פתיחת הקבר. והיא נכון במשמעות הלשון כמו שכתבתי. ולכן הקרוב אלי שיש בדברי הרמב"ם השמטה מהסופר שהשמיט תיבת חוץ. שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון. וכדתנן נמי התם בר"פ יוצא דופן ואמאי נימא שיקרא ילוד כשעודו בפרוזדור שהוא לפנים ממנו. ודי לנו כשנחשבהו כילוד בעודו בבית החיצון אע"פ שעדיין לא יצא לאויר העולם כלל ולמה ידחק להוציא הלשון של חוץ לפרוזדור ממשמעו וכ"ש שיהיה כנגד הסברא ג"כ לכן הנכון בעיני שהגי' הוא בדברי הרמב"ם משיצא חוץ לפרוזדור. ועוד נ"ל דלהר"ש אה"נ שאינו נקרא ילוד עד שיצא לאויר העולם לגמרי. כמו שאוכיח מלשונו דבמשנה דלקמן. והוא קורא פרוזדור לכל מה שמן החדר ולחוץ. ואף בית החיצון בכללו. ויש לתת טעם לדבריו. *)ובמשנת משל משלו חכמים באשה דבפ"ב דנדה אינו חושב לבית החיצון כלל שם. דבכללו של פרוזדור דקחשיב הוא ניהו. א"כ בכל מקום שאמרו פרוזדור. גם בית החיצון בכלל. והשתא יכולני לומר. שאע"פ שבכאן אינו מפרש כהר"ש בפירוש אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. מ"מ הואיל דבמשנה דלקמן מפ' כפי' הר"ש. הלכך בפי' יצא ראשו חוץ לפרוזדור יכול להיות שסובר נמי כותיה. דהיינו שיצא לגמרי. ואף חוץ לבית החיצון. וכל עוד שלא יצא לגמרי עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. אלא שלפי זה קשיא שיפרש למשנה דבפרק בהמה המקשה כר"מ דלקמן וכמו שאכתוב לקמן בס"ד והרי פוסק לקמן דלא כר"מ. ועוד אני אומר ג"כ שאע"פ שגם הרמב"ם הזכיר יציאה לאויר העולם במשנה דלקמן כמו שאעתיק שם דבריו שבחבורו [פכ"ה מהט"מ הלכה י"א] אפ"ה א"א לומר שיסבור בפי' חוץ לפרוזדור כהר"ש ואפי' כשהגי' בספרו תהי' ג"כ חוץ לפרוזדור כמו שכתבתי דמכיון שכתב שם בטעם משנת בהמ' המקשה גזירה כו' אי איתא דמפ' דלא כרש"י ההיא מתני' כר"מ אתיא והרי פסק דלא כוותיה בפירושו ובחבורו. ודכתב יציאה לאויר העולם (אפי') [אפרש] לקמן שם בס"ד. ובענין יציאת הראש עצמו עיין בפי' הר"ב במשנה ו:

כפיקה. פי' הר"ב כפלך הזה שהנשים טוות בו חוט של שתי. הכי מסיק בגמ' פ"ג דבכורות דף כב. ואע"פ שחוט של שתי דק משל ערב. כדפי' הר"ב מ"ב פי"ז דכלים:

והוציאוה מבית לבית ובבית הב' תוך זמן קצר משהכניסוה לשם ילדה נפל מת:

הראשון הבית הראשון שהכניסוה משם להשני:

טמא בספק אף דגם אם היה הנפל כבר מת בבטן האשה בבית הראשון הרי טומאה בלוע אינו מטמא. עכ"פ שמא כבר נפתח הקבר שם. דהיינו פי הרחם. עד שכבר היה נראה ראשו. ואז הו"ל כבר כיצא לשם ונטמא הבית:

והשני בודאי אף שהוציא הכלים קודם שיצא הולד. עכ"פ מחזיקין טומאה מזמן לזמן במקומה. ואמרינן שכבר נפתח הרחם קודם שהוציא הכלים:

אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהיא ניטלת בגפים שחברותיה נשאו היולדת בזרועותיהן מבית הראשון להשני. דמדלא היתה יכולה לילך בעצמה לשם. להכי מספקינן שמא כבר נפתח שם הרחם. או שמא מכח חולשתה לא יכלה לילך:

אבל אם היתה מהלכת ברגליה מבית א' לבית ב':

הראשון טהור ר"ל לולי שנפתח רחמה בבית הראשון. לא היתה יכולה לילך משם לבית הב':

עד שיעגילו ראש כפיקה דברי ר' יהודה היא. וה"ק הא דאמרי דבהלכה ברגליה הבית הראשון טהור. זהו דוקא בשראש הנפל גדול ככדור שבראש הפלך שטווח בו הנשים חוט השתי. שהוא דק משל ערב [ולכן גם הפיקה א"צ כובד וגודל כ"כ כהפיקה שטווין בו ערב]. דמדגדול ראש הנפל כל כך ע"כ שנפתח הקבר כפי שיעור זה קודם צאתו. והוא בכדי שיראה הראש מבחוץ. ולהכי אילו היה נפתח הקבר לא היתה יכולה לילך. אבל בקטון ראשו מזה. אז אפי' נפתח הרחם כפי שיעור צאת ראשו זה. אפ"ה היתה יכולה לילך ולפיכך גם בהלכה ברגליה הבית הראשון טמא מספק:

וא"ת אפי' קודם שנפתח הרחם כיון שודאי מת הולד בקרבה. נטמא הבית. מדסוף טומאה לצאת דרך שם. ומ"ש מטומאה במגדל נעול שהבית טמא מה"ט (כפ"ד מ"א). י"ל דכשהרחם עדיין סתום. טומאה בלוע היא ואפי' במגע ומשא אמ"ט (כחולין ע"א) והיינו מדאין עליה שום טומאה כלל. והרי אפי' להמילדת שנגעה בו בעודו ברחם אמ"ט. רק משום גזירה שמא תגע בו אחר שיצא (כרמב"ם סוף טו"מ. ועי' חולין ד' ע"ב א' ודו"ק) וכן מוכח נמי מלקמן (פי"א מ"ז) בכלב שאכל בשר המת וע"ש. מיהו נ"ל דהכא מיירי דוקא בנפל שלא כלו לו חדשיו דאין לו עדיין חזקת חי כל עיקר. אבל בשאר וולד אין לטמא הבית הראשון. מדאיכא ס"ס. שמא לא נפתח שם הרחם עדיין. ואת"ל שנפתח שמא אז עדיין לא מת. ואע"ג שכל הטומאות כשעת מציאתן (כטהרות פ"ה מ"ז) היינו רק במקום מציאתן דאל"כ אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כנדה ד"ד א'. ועי' הר"ש פ"ג דטהרות מ"ה וגם הר"ב שם). ואע"ג דגם בנפל איכא הך ס"ס. דוכי לא אפשר שהנפל חי היה באותה שעה. דאע"ג שגם כשהנפל חי דינו כאבן ואסור לטלטלו בשבת (כשבת קל"ה א'). עכ"פ הרי כל עוד שהוא חי אמ"ט. וכן מוכח מש"ס (ב"ב ד"כ ע"א) דאמרינן שאמק"ט. ש"מ דאין דינו כמת. עכ"פ כיון דלא כלו לו חדשיו עדיין אין לו חזקת חי. ודאי מסתבר דכבר מת היה בבית הראשון וליכא רק חד ספיקא אם כבר נפתח שם הקבר או לא. וכך משמע גם לשון הרמב"ם (פכ"ה מטו"מ ה"ט) שכתב והפילה נפל משמע להדיא דדחיקא ליה להרמב"ם לאוקמא סתמא דמשנתינו דנימא דמיירי שילדה וולד ממש. וידעו בו שודאי כבר מת בבית הראשון. ומסופק רק אם נפתח כבר שם הקבר. וא"ת א"כ שמסופקים אם כבר מת היה בבית הראשון. היכא נימא שכבר מת היה שם מדנמצא מת בבית השני. הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כטהרות פ"ד סוף מ"ד ונדה ד"ג ב'). ואין לומר דהכא שאני מדיש נמי החזקת טומאה מזמן לזמן. ליתא דהרי משנה ערוכה היא (כלים פ"ט מ"ג. וכ"כ ספ"ט דטהרות) דאפי' יש ג"כ להחזקת טומאה מזמן לזמן. אף גם בכה"ג אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וי"ל הרי כבר הוכחנו בס"ד, טהרות פ"ז מ"א) דאם היה מסוכן במקום הראשון מחזיק טומאה גם ממקום למקום. א"כ הכא נמי כיון שוודאי נפל היה בבית ראשון גרע וגרע ממסוכן:

כך כתב הרמב"ם (פכ"ה מאה"ט ה"ט). ורב"א כ' דדברי ת"ק היא וה"ק. הא דחיישינן שמא כבר נפתח הקבר בבית הראשון. היינו בולד גמור. או בנפל שראשו גדול כפיקה. אבל לא כשראשו קטן טפי מזה עכ"ל. ומסתפיקנא בכוונת רבינו ז"ל אי כוונתו לומר דבקטון ראשו. אז אפי' וודאי נפתח הקבר. אפ"ה טהור עד שיצא וכן משמע באמת מהר"ש. ולא הוה כמלתא בלא טעמא. דבאמת טעם הדבר כיון דקטון ראשו פחות מזה השיעור א"כ ודאי לא נפתח הקבר טפי מזה השיעור הצריך ליציאתו. לפיכך שיערו חכמים דפתיחה קטנה כזו לא מקרי פתיחת הקבר שיהא דינו כיצא. אלא עדיין דין טומאה בלועה עליו. ואמ"ט עד שיצא לחוץ כזית מראשו שהוא שיעור טומאת מת. ובהכי איירי סוגיא דחולין (דף ע"א). אלא דק"ל לפ"ז מ"ש בית ראשון דנקט רבינו. הרי אפילו כלים שהיו בבית הב' קודם שיצא הולד. ויצאו קודם שיצא נמי טהורין מטעם זה. ואפשר דכוונת רבינו דבקטון הראש פחות מפיקה לא נפתח הרחם עד סמוך ללידה. דהיינו עד שעה שבאתה לבית השני. ודוחק קצת:

וא"ת למה לא הזכיר התנא דעכ"פ טמא הולד החי טו"ע. דהרי כשנולד המת נטמאה האם והמילדת שהיו עם המת בבית. ונמצא שאח"כ כשיצא הולד החי נגע לכה"פ בהאם. והרי אדם שנגע באדם שנגע במת הב' טמא טו"ע (כפ"א מ"א). י"ל דזה לא חש תנא להזכיר. משום דבל"ז כל ולד הנולד טמא טו"ע מדנגע באמו שטמאה לידה. שהיא אה"ט כנדה. וכמ"ש כימי נדת דותה תטמא. וטהור דנקט היינו רק מטו"ז. והכי אשכחן הרבה לשון טהור בסדר טהרות. ולכאורה היה נראה. דאף לבתר שהוכחנו לעיל סימן נ' דמשנה ד' בולד נפל מיירי. עכ"פ משנה ה' לא אפשר דמיירי בולד נפל. דהרי אמרינן בש"ס (נדה כ"ז א') אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. והרי כל תאומים לפ"ז הם מטפה א' שנחלקה לב' וכדקאמר התם. וא"כ אם א' מהן נפל שלא כלו לו חדשיו. גם ולד החי לא נגמרו חדשיו. וא"כ ק' היאך אפשר שהחי יק"ט. הרי כל שלא נגמרו חדשיו אמק"ט כלל (כב"ב ד"כ ע"א). אע"כ דמתני' מיירי בידעינן שכלו לו חדשיו. וכגון שבעל ופירש (כשבת קל"ו א') ואפילו במסופק אם כלו לו חדשיו הרי ספק טומאה ברה"י הוא. ואפילו בספק טומאה כי האי ברה"י טמא (כטהרות פ"ד סוף משנה ה'. ופ"ה שם מ"א וסוף מ"ז). ולא מבעיא לרטו"ז וש"ך (יו"ד שע"ד) דדחו בב' ידים לסברא דנימא דכיון דהראשון מת תוך ל' והוה נפל. גם השני נפל הוא. אלא אמרי' דאעפ"כ אפשר שיהיה השני בר קיימא א"כ ה"נ אמרינן דהשני אפשר שהוא בר קיימא ומק"ט. אלא אפילו לרב"י שם ודעמיה דס"ל דמדמינן השני להראשון. ואמרינן דמדהראשון נפל גם השני נפל הוא. ואפילו חי עד לאחר ל' יום. הוא ספק נפל ואמק"ט. אפ"ה י"ל דדוקא התם דכיון דאיכא למימר דמדמינן חי למת. אף על גב דאיכא נמי למימר איפכא. דנדמה את המת להחי. הו"ל ספק אבילות ולקולא (כמ"ק דכ"ב א'). והרי גם בלא הוכחת החי על המת. ג"כ כל ולד אף שמת תוך ל' אינו ודאי נפל. דוכי ולד שכלו לו חדשיו א"א שימות. אלא רק ספק נפל הוא (ועי' נזיר פ"ב מ"ח ודו"ק) ואפ"ה פטור מלהתאבל עליו. משום כל ספק אבילות לקולא. אבל הכא אפילו הוה מספקינן בהשני שמא נפל הוא ואמק"ט. ולא נטמא מהראשון שמת עכ"פ הוה ספק טומאה ברה"י וטמא. מיהו אפ"ה י"ל דלעולם גם משנה ה' הכא איירי דוגמת משנה ד'. דהולד שמת לא כלו לו חדשיו ונפל היה. ואילה"ק על זה. א"כ הרי אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וע"כ דבעיבור א' נתהוו. וכמו שלא כלו לו חדשיו להמת ג"כ לא כלו לו להחי. והו"ל גם הוא נפל ואמק"ט. י"ל דהא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו שיהיו שניהן בני קיימא. אבל אפשר שתחזור ותתעבר וימית האחד לחבירו. והרי מה"ט לא ישא אדם מעוברת חבירו (כיבמות מב"א). וכדברינו כתבו רבעתו"ס (יבמות ד' י"ב ע"ב ד"ה שמא) הרי קמן דאפשר לאשה שתתעבר ותחזור ותתעבר. אלא שאחד מהן יהיה מת. א"כ ה"נ כיון שא' מהן מת. י"ל דהראשון שמת היה למשל בן ח' חדשים. והשני החי היה בן ז' חדשים והמית השני להראשון או שאותו שיצא ראשון מת היה בן ח' חדשים והשני שיצא חי היה בן ט' חדשים. והמית אותו שנתעברה ממנו ראשון לאותו שנתעברה ממנו אח"כ. ולעולם המת הוא נפל והחי הוא בר קיימא. ואע"ג דביבמות (שם) אסרינן לישא מעוברת חבירו שמא יעשה העובר הב' להראשון סנדל. אפ"ה אפשר לומר דהא דקאמר הכא יצא הראשון מת. היינו סנדל. דהרי סנדל ודאי מטמא כמת דהרי צריכה לישב עליו לזכר ולנקבה (כנדה כה"ב). א"כ כולד גמור חשבינן ליה. א"נ י"ל דהא דקאמר התם שיעשנו סנדל לאו דוקא. אלא שימעכו וירוצצו במעי אמו עד שימותו. ולפ"ז יש להשוות ב' המשניות ד' וה' הכא דשניהן בשהמת הוא נפל מיירי:

בגפיים. בזרועותיה כדאמרינן סוף מפנין מאימתי פתיחת הקבר משעה שחברותיה נושאות אותה באגפי' וצריך לישב משנתינו לאמוראי אחריני דמפרשי התם אביי אמר משתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד. הר"ש ז"ל:

אין לנפלים וכו'. בגמ' פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ב) מפרש רב הונא כפיקא של צמר ובברייתא פליגי התם דר' מאיר ס"ל כפיקה של שתי שהיא קטנה משל ערב ור' יהודה אמר כפיקה של ערב [הגה"ה נראה שמה שפי' רעז"ל דאין לנפלים הוא סיומא דמילתי' דר' יהודה לא נתברר לא בפי' רש"י ולא בפי' הר"ש אלא בפי' הרמב"ם ז"ל הכי משמע ואע"ג דר' יהודה ס"ל כפיקה של ערב פי' הרמב"ם בשל שתי דהכי מסקנא דגמ' התם ואחריו נמשך ה"ר עובדיה ז"ל:] ור' אלעזר ב"ר צדוק פליג התם אתנא דמתני' וס"ל דאע"ג דלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כ"כ שיראו בתוך רחמה טפיפיות פי' כפרדה זו שכשהיא כורעת להטיל מימיה כורעת יותר משאר כל בהמה וחיה ומתוך כריעתה נפתח רחמה מאד ונראין קמטין ברחם כמין פיקה מתוך פיקה והיינו תרי זימני פי פי דטפיפיות כלומר פיקה פיקה והתם במסקנא אמר רבי יוחנן פיקה של אשה כשל שתי פיקה של בהמה כשל ערב כמו שכתבתי בפרק בהמה המקשה סימן ג'. ופיקה גדולה של סקאים כדתניא גוש הבא מבית הפרס ומארץ העמים שיעורו כפיקה גדולה של סקאים וכו' כמו שכתבתיו ריש פרק ה' דמסכת טהרות. ובתוספתא איכא תנא דסבירא ליה דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם וכמו שכתבתי בשם תוס' ז"ל בפרק בהמה המקשה סימן ג'. ורבי מאיר נמי הכי סבירא ליה במתני' דבסמוך וכן ר' ישמעאל כמו שאכתוב בס"ד. ומצאתי בתשובות הרא"ש ז"ל ריש כלל שלשים הא דגרסי' במדרש פרה המת בבית הבית טהור יצא הבית טמא פירושו הוא מאי דתנן הכא במתני' והכי קאמר המת בבית דהיינו בבטן האשה הבית טהור פירוש האשה טהורה יצא ממנו האשה טמאה כן פי' ה"ר אלעזר הקליר המדרש הזה בפנים אחד עכ"ל ז"ל בקיצור: