משנה אהלות פרק ז׳ משנה א׳

השרש אשר ראוי שיהיה נזכר תמיד שהטומאה אם היתה בלתי אטומה בתוך הבנין אבל יהיה על גבה חלל טפח הנה זהו קבר ויטמא כל מה שיגיע וכל מה שעליו יטמא כל מה שיוסיף בגובה בנין זה הקבר ואפי' היה גבוה זה הבנין תכלית מה שאפשר ולזה כל העליות שעל גבה טמאות אם היו זו למעלה מזו ולזה הכותל אשר בו הטומאה משותפת לכל כזאת הצורה ואם לא יהי' על הטומאה חלל והיה הכותל על גוף הטומאה הנה היא תטמא מה שלמעלה ממנו ומה שלמטה הנכחי אליו לבד ולא תטמא צדדי הקיר ולא מה שאינו נכחי לטומאה למעלה או למטה: ואמרו היתה עליה על גבי שני בתים הוא שתהיה הטומאה בתוך כותל שבין שני הבתים עד שתהיה העליה מאהלת על הכותל שבו הטומאה ועל זאת העליה עליה אחרת הנה הכותל שבין שני הבתים הוא קבר כמו שהשרשנו והעליה אשר עליה טמאה להיות הקבר בה ואשר למעלה ממנה טהורה או המעזיבה חוצצת כמו שקדם שהאהל מציל גם כן מן הטומאה ואם היה זה כולו מבואר בצורה הקודמת הנה אוסיף צורה אחרת לבאר זה. וכותל שנית יקרא כותל שנתנוהו סמוך לכותל אחר והיו שם כתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ונפש הוא הבנין הבונים על הקבר גבוה על שטח הארץ ושמו מפורסם במצרים שוכ"ה אל קבר וכבר ביארנו שאוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח: ואמרו נפש [צ"ל אטומה] הטומאה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח: ואמרו סמך לה סוכות חוזר על נפש אטומה אמר כי כאשר שם הבנין כותל ושם עליו המשקוף לסוכה הנה זאת הסוכה טמאה ודומה לאהל המת. ורבי יהודה מטהר שהנוגע בצדדים טהור לפי מה שקדם ואין הלכה כרבי יהודה:

ומקומה. מקום הטומאה. הר"ש. [*ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ג [בשם הראב"ד]:

כל העליות כו' טמאות. עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה פי"ז [ד"ה עליה] [*ועיין מ"ש במשנה ז' פרק ג]:

טמאות. כתב הר"ב דנחשב כל הכותל כקבר סתום. דסיפא דקתני מפני שהוא כקבר סתום קאי נמי ארישא. אלא דנטר עד לבסוף ומסיק טעמא אכולהו בבא מהר"ם. ומ"ש הר"ב והצדדים טהורים. כיון דאפי' סדק ליכא כו'. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ג' [*ועיין מ"ש בספי"ז]:

[*היתה עלייה אחת ע"ג שני בתים. שכותל זה מפסיק בין שני הבתים. הר"ש. וכ"פ הרמב"ם]:

כותל שונית. פי' הר"ב כותל הבנוי במקום שהים מגיע כו'. [כדתנן בפ' בתרא משנה ו] לפי שאין שם חלל טפח. וכ"פ הר"ש. וצ"ל דבמקום שהים עולה מזעפו בונין הכותל מעובה וא"א שיהא בה חלל טפח שאם היה בה חלל טפח לא תתקיים מפני זעפת הים ול' מהר"ם כותל שני' הל"ל אין שם פותח טפח כדקתני בפרקין דלעיל אלא אורחא דמלתא נקט דכותל שיש עליו עליות הרבה עושין אותו חזק ביותר וקורים לו כותל שונית. ע"כ. ובמגדל כתב וז"ל כותל שונית נ"ל לפ' מלשון שן סלע שלא נעשה בידי אדם ולפי זה ניחא דלא תקשה דלעיל [משנה ג] אמרינן דטומאה שבכותל הבית לצד חציו של הבית. אינה בוקעת ועולה דלא חשיבא רצוצה. אבל השתא ניחא דלעיל בכותל שנעשה בידי אדם. להכי שדינן ליה בתר בית וכו' כדמפורש לעיל. אבל כותל שונית דינו ככותל מערה ושבין שני כוכין. דלא בטיל להכא ולהכא. וטומאה בכותל כלים שבבתים טהורים. וטומאה בבתים. כלים שבכותל טהורין ע"כ. אבל הרמב"ם גורס כותל שנית ומפרש כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו [סמוך] לכותל אחר. והיו שני הכתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ע"כ. ולדבריו לא קמ"ל ולא מידי והוא עצמו לא העתיק בבא זו בחבורו וכתב הכ"מ בסוף הט"מ. לפי שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שהטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ע"כ. והראב"ד כתב [שם הלכה ג'] כותל שני כו'. ואית דגרסי כותל שנית נאמר שאם היתה הטומאה בכותל העלייה השנית שע"ג העלייה הגדולה. טומאה בוקעת ויורדת לעליי' הגדולה והיא אחת מן הצדדין שעולים למעלה למעלה והם כותלי כל העליות. מן הגדולה ומן הקטנות שעל גבה והטומאה פושטת ממנו לכולן כמו שאמר בתחלה. שכיון שהיא מן הצד. אין העלייה הגדולה מפסקת ואינה מצלת את עצמה ולא את הקטנות שעל גבה. ע"כ. ולא הבינותי דבריו דמדמה לה לכותל מן הצד שאמר בתחלה. וא"כ למה קתני בכאן טומאה בוקעת כו'. ה"ל למיתני כל העליות טמאות:

נפש אטומה. כתב הר"ב ציון כו'. ואין המת קבור בארון. כדי שיהיה בו חלל טפח. כ"כ הרמב"ם בפירושו. וזה כדברי התוס' והרשב"ם. וכמו שכתב הר"ב בספ"ז דב"ב בדבור ורומן שבעה. אבל שם כתבתי שהרמב"ם בחבורו [פ' ב' מהט"מ הלכה ו'] לא כתב כן. אלא דבארון חלל טפח מועיל וחוצץ ככל דין אהל ומקום הטומאה טע"ט ששנינו דוקא בקבר אמרו ולא בארון. וכתב מהר"ם ה"נ הל"ל נפש שאין בה טע"ט. אלא שכך קורא לה נפש אטומה. ע"כ:

סמך לה סוכות. פי' הר"ב אם עשה לציון זה האטום סוכות כעין משקוף. כן הלשון בפי' הרמב"ם שם עליו משקוף לסוכה. אבל בנא"י תקרה לסוכה. והקשה מהר"ר וואלף וורמייז"א דמאי שנא מהא דתנן בס"פ דלעיל כלים שתחת הפרח טהורין. וצ"ע. ומהר"ם פי' וז"ל סמך לה סוכות כגון שכותל הנפש הוא כותל הסוכה מצד אחד טמאות. דכיון דכל כותל הנפש הוא מן הקבר וחשוב כקבר סתום והוא נמי דופן לסוכה א"כ נכנסת הטומאה בסוכה ולהכי טמאות הסוכות. כנ"ל לפרש עכ"ל. ולדבריו משמע דקאי אאם היה מקום הטומאה טפח על טפח:

ומקומה טפח על טפח שיש רווח טע"ט ממעל להטומאה מלבד מקים הטומאה:

כל העליות שעל גבה לא מיירי שהכותל הטמא היה תחת אמצעה של עליה שע"ג ושוב בנה עליה ע"ג עליה. דבכה"ג באמת רק עליה ראשונה שמאהלת על כותל הטמא היה טמא אבל לא על העליות שהן שוב בנויין ע"ג עליה זו [כרמב"ם פכ"ה מטו"מ ה"ג וד']. אלא מיירי שהיה הכותל הטמא שדינה כקבר סתום גבוה הרבה. וראשי קורות של העליות שזו ע"ג זו. כולן תחובות בנקבים שבכותל ומאהילות על קצת כותל הטמא. ועל רווח של העליות לפיכך נטמא כל רווח העליות. מיהו עליות דקתני לאו דוקא אלא גם החדר שתחת העליות שבצד הכותל משום דגם חדר ההוא תקרתו מאהלת על כותל הטמא. אבל בבנה חדר בצד הכותל הטמא. ומעזיבת החדר רק נוגע בהכותל הטמא. אבל אין המעזיבה של עליה מאהלת על הכותל ממש רק על פני הכותל הטמא. בהא לא איירי הכא. רק בסיפא דמשנתינו בהסמיך לה סוכה דאע"ג דלת"ק התם גם בכה"ג טמא. ולא זו אף זו קתני. אפ"ה לר' יהודה בסיפא טהור דמצריך שיהיה מאהיל ממש על הכותל הטמא:

אפי' הן עשר זו ע"ג זו וכדאמרן:

טמאות דמדיש במקום הטומאה טע"ט והאויר שם סתום מכל צד הו"ל כל הכותל כקבר סתום לטמא כל אהלים שתקרתן מאהלת על קצת הקבר הסתום. אבל באין במקום הטומאה טע"ט אז יש חילוק. דאם מונחת הטומאה תוך חצי עובי הכותל החיצוני אין הטומאה מתפשטת כלל להצדדים. רק בוקעת כנגדה למעלה ולמטה. ואם מונחת מחצי כותל ולפנים. אז אותו חדר שהטומאה מונחת כנגדה רצוצה בכותל טמא. דכמונחת בתוכו דמי. ושאר החדרים שלמעלה ושלמטה מאותו חדר כולם טהורים וגם למעלה ולמטה מהכותל. אפי' כנגד הטומאה טהורים [כפ"ו מ"ג]:

היתה עלייה אחת על גבי שני בתים והכותל שהטומאה בה כנ"ל היא תחת חלול העליה:

היא טמאה ר"ל כל העליה התחתונה שהכותל תחת חללה כולה טמאה. דהטומאה שבכותל שהיא כקבר סתום בקעה לתוך העליה. והתפשטה שם בכל מקום [הא אם היתה הטומאה רצוצה תוך כותל זה אם יש חדר תחת העליה בצד הכותל דיינינן בה דין מחצה למחצה וכל העליה טהורה [כפ"ו מ"ג וד'] ואם אין חדר בצד הכותל. הרי הטומאה בוקעת ואיו טמא בעליה שע"ג הכותל רק נגד הטומאה [ועי' בקרית ארבע בדיני רצוצה סי' ב']:

טהורות דתקרת עליה תחתונה חוצצת שלא תבקע הטומאה ממנה ולמעלה:

כותל שנית לקמן [פי"ח מ"ו] אמרינן איזה שונית. מקום שהים עולה בזעפו. ור"ל הכא שע"י זעף הגלים. מסיק הים שם על שפתו שרטון מחול ואבנים וכדומה. עד שברוב הימים מתהווה מהשרטון זה כעין הר על שפת הים. והדייגים הדרים שם על שפת הים עושין ברגלי ההר ההוא על שפת הים אהלים באופן שפתח האהל נגד הים וההר ההוא הוא כותל אמצעי של האהל:

בוקעת יורדת ר"ל שאם היה טומאה טמונה תוך הכותל. אפי' יש במקום הטומאה טע"ט ממעל להטומאה. אפ"ה אין דינה כקבר סתום. מדאינה בנין ממש [וכפ"ו מ"ו בטומאה תחת העמוד] אלא בוקעת ועולה וכו'. והבית טהור. ונ"ל דה"ה בטומאה רצוצה שם מדא"א לדון שם דין מחצה ומחצה אלא נידון כקליפת השום [כפ"ו מ"ו]. והא דנקט כותל שונית. ה"ה כל כותל שנתהווה מקרקע עולם אלא לרבותא נקט שונית דאע"ג דמבראשית לא היה שם הר רק אח"כ נעשה. אפ"ה מדנעשה מעצמו אין דינו כנפש בנוי לטמא כל סביביו. הא אם צבר אדם עפר יחד כעין הר כדי שיהיה כותל לביתו והיה תוך ההר הזה טומאה טמונה ורווח טע"ט על גבה דינה כקבר סתום:

נפש אטומה ר"ל בנין כמין עמוד הבנוי על הקבר אטום דהיינו שאין על הטומאה שהיא תחת העמוד אויר טע"ט:

טהור דמדאין אויר טע"ט ממעל להטומאה. אין להנפש שע"ג דין קבר סתום לטמא בכל צדדיו להנוגע שם. רק הטומאה בוקעת למעלה ולמטה ורק כנגדה:

בוקעת ויורדת דלכל קבר סתום תרתי בעינן שיהיה בנין בידי אדם ושיהיה נמי אויר טע"ט ממעל להטומאה משא"כ כותל שונית דאע"ג שיש טע"ט ממעל להטומאה עכ"פ לא נעשה בידי אדם. וכ"כ נפש אטומה דאע"ג דנעשה בידי אדם. עכ"פ אין אויר טע"ט במקום הטומאה ממעל להטומאה. ולהכי בזה ובזה אין בהן דין קבר סתום ומה"ט נסמכו יחד ב' הדינין מכותל שונית ונפש:

סמך לה סוכות אדסמיך לה קאי. שהיה טע"ט אויר ממעל להטומאה. והסמיך הסוכה להנפש דהיינו שאין ראש הסכך על קצה הנפש. נמצא שסכך הסוכה אינו מאהיל אפי' על קצת מהנפש:

טמאות דלא דמי לפרח העמוד דתחתיו טהור [כפ"ו מ"ז] דהתם הרי אין על העמוד דין קבר סתום. דהרי קרקע עולם הוא. אלא דין טומאה רצוצה יש לו שרק בוקעת ועולה כנגדה ולהכי תחת הפרח טהור. משא"כ הכא הרי קבר סתום מטמא במגע ובאהל. וכיון שפני כותל הנפש הטמא הוא תוך הסוכה. הו"ל כאילו מאהיל הסכך על הקבר הסתום ועל האויר שתוך הסוכה. ודמי הכא ממש לריש פרקן אלא דהתם מדתחב ראשי הקורות תוך הכותל הטמא. הרי האהיל' התקרה ממש על הקבר הסתום ועל אויר העליה. ולהכי באמת לא פליג ר' יהודה התם. משא"כ הכא מדהסמיך רק הסוכה להנפש ופני הנפש הוא תוך חלול אויר הסוכה ס"ל לת"ק דגם זה מחשיב כמאהיל על קבר הסתום. [ומצינו דוגמתו לקמן [ספי"ב] בנגע במשקוף של בית שמת בתוך הבית דנטמא האדם. ופי' הרמב"ם [פ"א מטו"מ הי"א] דמיירי דצרף ידו עם המשקוף דמדהניח ידו בשוה עם המשקוף הו"ל כאילו הכניס ידו לבית הטמא. ה"נ ודפני הכותל מצורף להמעזיבה. הו"ל כאילו היתה הכותל תוך הסוכה ומתורץ בזה קו' רכ"מ להראב"ד ספ"ז מטו"מ וע"ש]:

רבי יהודה מטהר לפי פירושינו הנ"ל נ"ל דס"ל לר' יהודה. דלא דמי לריש פרקן. דהתם תקרת העליות תמוכות על קבר הסתום ומאהילות עליו באמת משא"כ הכא דהסוכה רק סמוכה ולא תמוכה על הנפש. ס"ל דלא חשיב כמאהיל על הקבר הסתום:

וכך נלפע"ד ליישב פי' משנתינו. ולזה נוטין גם דברי רבינו רב"א זצוק"ל. ובזה יתורץ גם קו' הראב"ד להרמב"ם (פכ"ה מטו"מ ה"ג) על שלא הביא סיפא דמשנה זאת. ולפי דברינו ניחא דסמך הרמב"ם א"ע במה שכבר כתב לעיל מינה (פ"ו מטו"מ ה"ח) דדוקא בבנין הוה קבר סתום:

אמר המחבר בעוד לא נסתה כף רגל היונה החלשה הצג בהסתעפות דיני אהלים ראה ראיתי כי טוב להקדים כללים ככלילי תפארת בראש הסתעפות הנ"ל. למען שכנפשפש אח"כ במעשה. נבוא אליהם כאדם בשלו. ונהיה בקיאים בהם בשמותיהן ובדתיהן שונות עונות. וראה קראתי בשם הקדמה זו פתח האהל ובו ח' דלתות (א) עור או אריג משער בע"ח או מצמר או מפשתן. כשהאהיל א' מהן על מת או על שאר דבר מטומאותיו שמטמאין באהל הרי אף שהאהל שנעשה מא' מכל הנ"ל אית ביה תרתי לטיבותא. שלא נעשה אהל מכלי. וגם הוקבע ונתחבר בארץ. אפ"ה לא די שמטמא כל הטהרות שהיו בהאהל תחתיו. אלא גם האהל בעצמו נטמא. והרי הוא טמא. ככל בגדים שנגעו במת. שהאהל הוא אב הטומאה לטמא במגע. אף לאחר שהוציאו המת מתחתיו. ומדנטמא האהל אע"ג שמחובר בארץ. לפיכך ג"כ אינו חוצץ בפני הטומאה. וכל זמן שהטומאה תחתיו. כל הטהרות שלמעלה ושלמטה כנגד כל האהל טמאין. וצריך האהל ההוא לטהרתו הזאה ג' וז' וטבילה. מיהו כלי שנעשה ממינים הללו שהאהיל על מת. אפי' רחב הכלי רק כ"ש נטמא הוא עצמו. אבל אין מביא טומאה תחתיו ממקום למקום. אם אין הכלי רחב טע"ט. ושיהיה אויר תחתיו בגובה טפח. אבל בלא האהיל על המת כלי. רק חתיכת אריג ממינים הנ"ל אז גם המאהיל עצמו לא נטמא רק כשיהיה בדבר המאהיל כפי השיעור המפורש במין ההוא (בכלים פכ"ז מ"ב). (ב) אהל הנעשה מנסרי עץ או מאריג קנבוס צמר גפן או גמי. או משאר צמחים גדולי קרקע או מאריג משי או אהל הנעשה מחרס או מתכות. בכל הנך דוקא בתרתי לריעותא מק"ט דהיינו שהוא כלי ואינו קבוע בארץ אז מק"ט בשהאהילו. ואינן חוצצין בפני הטומאה. הכל כמבואר בסי' א' חוץ מכ"ח אף בתרתי לריעותא עכ"פ מדאמק"ט מגבו לפיכך אם גבו נגד הטומאה לא נטמא הכ"ח. וגם חוצץ בפני הטומאה כשהוא סמוך עם דפנות אהלים או עם המעזיבה. דבלי דפנות אהלים. אפי' היה הכ"ח סתום עם צמ"פ אינו מציל רק על תוכו. אבל תחתיו ולמעלה ממנו טמא [כפ"ט מט"ז. ועי' מחצצים סי' י"ב. ועי' עוד לקמן בפ"ז כמה אופנים הבאה טומאה וחציצה בפני הטומאה]. וכל זה בשהי' המאהיל כלי ואינו קבוע בארץ. אבל בחדא לריעותא. דהיינו שאינו כלי אפי' אינו קבוע בארץ. או שקבוע בארץ אע"פ שהוא כלי גם בהאהיל על המת לא נטמא הוא עצמו וגם חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע בו מלמעלה למטה ממנו או אפכא. וגם לא מצד א' לצד האחר במפסיק בין ב' אהלים. מיהו כל זה להראב"ד ותוס'. אבל להר"ש (פ"ח דאהלות מ"א) כל דבר שנטוי כאהל. אפי' הוא אריג מצמר ופשתן וכ"ש משאר דבר אף שמק"ט ונטמא האהל עצמו. אפ"ה חוצץ בפני הטומאה. (ג) אהל הנעשה מעצם או זכוכית או מבריות הים או כלי המחזיק מ"ס. בכל הנך אפי' כשיש בהן תרתי לריעותא. שהן כלי ואינן קבועין בקרקע. אפ"ה כשהאהילו על המת. לא נתטמאו הן עצמן. וחוצצין בפני הטומאה. אולם כל הנזכרים בג' כללים הנ"ל אם האהילו על הטומאה והטהרה ביחד אפי' רחוקים הטומאה והטהרה זמ"ז אלף אמות נטמא הטהרה. וכל הנך דאמרינן גבייהו בג' כללים הנ"ל שחוצצין בפני הטומאה היינו בין שהיה הטומאה למטה מהדבר החוצץ והטהרה למעלה ממנה או אפכא או שהי' הדבר החוצץ נטוי כדופן באמצע האהל בין הטומאה לטהרה. (ד) אהל הקבוע בארץ ואפי' הוא מצמר או פשתן אם נגע בו כזית או שאר טומאות ממת מבחוץ באופן שלא האהיל האהל על הטומאה. או שא' משאר אבות הטומאה שאינן מטמאין באהל. נגע באהל אפי' מבפנים. לא נטמא האהל. דמדנקבע בארץ הו"ל כבית בנוי בארץ שאמק"ט כלל. מיהו גם באינו קבוע בארץ. דוקא אם הוא כלי מהנזכרים לעיל בכלל. א' ב' מק"ט בנגע בהן שום טומאה מבחוץ או מבפנים. ואז שני הצדדים טמאין. אף שלא נגע רק בצד א'. (ה) ולא עוד אלא אפי' בהאהיל כזית ממת על אהל קבוע אפי' הוא של פשתן. ואפי' הוא כלי כיון שהוא קבוע לא נטמא האהל. דלא רבתה תורה שיהיה האהל נטמא אפי' הוא קבוע רק בשהכניס הטומאה לתוכו. ולא בשהאהיל הטומאה על האהל. אלא הו"ל כהאהיל מת על בית קבוע שלא נטמא הבית. (ו) אמנם בהאהיל אחת מטומאות המת שמטמא באהל על אהל שאינו קבוע בארץ אז יש חילוק. דאם האהל הוא כלי. בין שהוא מאותן הנזכרים לעיל סי' א' או משאר מינים הנזכרים לעיל סי' ב' שמק"ט. אז בהאהיל טומאת מת עליו נטמא הכלי ההוא בכל צדדיו. אף שלא האהיל רק בצד א'. ובאין האהל כלי. והאהיל טומאת מת על האהל. אע"ג שאין האהל קבוע. בין שהאהל מצמר ופשתן או ממין אחר. אמק"ט כלל. וכדאמרן דלא רבתה תורה לאהל. רק כשהטומאה מבפנים ולא כשהאהיל טומאה על האהל מבחוץ. (ז) אהל הנעשה מהמינים הנזכריה בסי' א' והיה האהל קבוע בארץ. אפ"ה כל עוד שהמת בתוכו. כל הנוגע בו אפי' מאחוריו. הו"ל כנוגע במת עצמו. וכשפוד באהל. ור"ל שהשפוד נגע בהאהל מבחוץ. דאמרינן דאין האהל מתחשב (כפ"א מ"ג) דמשום שהמת עדיין בהאהל. הו"ל השפוד שנגע בהאהל מבחוץ כאילו נגע בהמת עצמו. אולם משיצא המת מתוכו. הנוגע בו אז מתוכו הו"ל כנוגע בכלי שנגעו במת. אבל הנוגע בו אז מאחוריו. הו"ל כנוגע בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת דטמא רק טומאת ערב (כפ"א מ"ב) הא בכלי אין חילוק בין תוכו לאחוריו. (ח) אבל אהל הנעשה ממינים הנזכרים סי' א' וסי' ב' כשהוא כלי. ואינו קבוע בארץ דהו"ל תרתי לריעותא דמק"ט. וכדאמרן לעיל (שם) לפיכך בשעה שהמת תוך האהל. אף דהמאהיל על אהל זה גם מאחוריו. הו"ל כמאהיל על המת. דאהל כמליא טומאה דמיא. וכלי המק"ט אינו חוצץ. וגם הנוגע באהל הזה אפי' מאחוריו בעוד המת בתוכו הו"ל טומאה בחיבורין וטמא. וכמ"ש בס"ד בריש מכילתן. עכ"פ כשיצא המת מהאהל. הנוגע בו בין מבפנים או בחוץ טמא. דכיון דכלים הם ואינן קבועים בקרקע. הו"ל כנוגע בכלים שנגעו במת [כל שמונה אלה יולדו על ברכי רבותינו מסוגיא דשבת (ד' כ"ח א') ומתוס' שם. ומרמב"ם והראב"ד ורכ"מ ורמל"מ (פ"ה מטו"מ הי"ב) ומהר"ש בפרקן מ"ב ודו"ק]:

וכל העליות שעל גבה טהורות. דמעזיבה של עליה התחתונה חוצצת כך צ"ל בפי' רעז"ל:

כותל שונית כצ"ל לפי הפירוש שהעתיק רעז"ל. ואית דגרסי שנית או שנות וה"ר יהוסף ז"ל ג"כ הגי' שנות וכתב כן מצאתי. ואני שמעתי מפי הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בילדותי בהיותי לומד בישיבתו נוסחא אחרינא שנותית ופי' דהיינו כותל שהוא נוטה ליפול בערבי מתנייא [א"ה עי' ברב אלפסי ב"מ פרק המקבל שכ' וז"ל פי' משוניתא גמא ויש שפירשי בנין גבוה וכו' וי"א שהוא בנין ונקרא מסואה בל' ישמעאל ע"כ.] וגם אחר זמן רב עתה בזקנותי מצאתי אותו מנוקד בכתב ידו ז"ל שנותי הנו"ן בנקודת שורוק והתי"ו בנקודת חירק והיא גירסת הרמב"ם ז"ל ופירושו שהוא מפ' כותל שנותי יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם ע"כ. אבל הראב"ד ז"ל שם בהשגה מפ' דקאי אמאי דקתני ברישא וכל העליות שעל גבה טהורות וז"ל ואין הכותל הטמא כותלה אמר אברהם השמיט סוף המשנה דומה שלא נתגלית לו כותל שני טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואית דגרסי כותל שנית כו' ומה שפי' בה הרב היוני הבל ורעיון רוח עכ"ל ז"ל ואולי שמה שכתב שהוא הבל ורעיון רוח כוון על הפירוש שפי' הר"ש ז"ל שהוא ג"כ פי' הרא"ש ז"ל וגם רעז"ל:

טומאה בוקעת ועולה. אם יש טומאה תחתיו אין הכותל ההוא מטמא כל סביביו לחי שהכותל ההוא נעשה עב וחזק שאין שם חלל טפח. כך צ"ל בפי' רעז"ל:

סמך לה סוכות טמאות. מה שפי' בה רעז"ל דאנפש אטומה קאי הוא פירוש הרמב"ם ז"ל והשיג עליו הראב"ד ז"ל בפ"ז מהל' טומאת מת וס"ל דמתני' כפשטה מתפרשת ושאין הסוכה טמאה אלא כשיש במקום הטומאה טפח על טפח שנעשית הסוכה דופן הקבר ומטמאה במגע מכל סביביה ולא באהל אא"כ הקבר פתוח אלי' או שתהא הסוכה סתומה שלא יהא לה פתח כי אז נעשית כגולל לקבר אבל בנפש אטומה כיון שהנוגע בנפש מן הצדדין טהור אף הסוכה הסמוכה לה טהורה במגעה ובאהלה מתוכה בין שיש לה פתח לסוכה בין שאין לה ע"כ. וכתב שם מהרי"ק ז"ל דלרבינו ז"ל דמפרש דקאי אנפש אטומה משום דמסיים בה ר' יהודה מטהר קתני לה דאילו אהי' בה טפח על טפח לא פליג ר' יהודה ע"כ והרא"ש ז"ל פי' וז"ל טמאות שהקבר מאהיל לתוכן כי קבר סתום מטמא כל סביביו כאהל ור' יהודה מטהר לטעמי' דשדי כל הכותל בתר בית הכא נמי שדינן ליה בתר נפש ע"כ והוא קרוב לפי' הר"ש ז"ל וז"ל דכותל נפש בתר קבר שדינן ליה כדקאמר לעיל כל הכותל לבית ע"כ. ועי' במה שכתבתי בפ"ג דפרה סימן ב':