משנה אהלות פרק ו׳ משנה ב׳

כבר הקדמנו שאכסדרה הוא כבית שער לבית ואמר כי כאשר נכנסו קוברי המת ר"ל נושאי המת תחת האכסדרה והיה שער הבית קצתו (פתוח) [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר"ל שהתקרה יוצא ובהרבה מקומות בנוסחת א"י מוגה הגג במקום המשקוף] אם היה הפתח אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול ואם כאשר יסיר זה ידו יפתח השער הנה הוא טמא לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה ואדם אינו חוצץ יהיה מי שיהיה ואמנם אמר בכאן אחד מהם על הידוע והוא ההקש אפי' היה אדם מתוך הבית ומחזיק הפתח ודע זה: וכן אם היה חלון בין שני הבתים יהיה בו טפח על טפח ומעלה והטומאה באחד משני הבתים הנה הבית האחר יהיה טמא בלא ספק לפי השרש הנזכר לפי שטפח על טפח מביא את הטומא' ואם היה זה החלון נעול בכלים הנה לא תחוץ בפני הטומאה ואם היה בזה החלון חבית מלאה מתאנים הנה לא תהיה חוצצת להיותה כלי הנה היא תטמא וכל מה שיטמא אינו חוצץ בפני הטומאה כמו שהתבאר וזה אם היה פי החבית ממה שימשך לבית אשר בו הטומאה לפי שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שביארנו פעמים ולזה אם היה שולי החבית ממה שימשך לבית טמא הנה זאת החבית חוצצת לפי שלא תטמא מגבה כמו שקדם בקדירה שבארובה וכן ביאר הש"ס בזה בבתרא (דף יט:) ושם התבאר שאמרו בכאן שהתאנים חוצצים בתנאי שיהיו בלתי מוכשרים ואף על פי שכבר נפסלו ואינן נאותות לאכילה אשר אין דעתו לפנותן ולזה יחוץ בפני הטומאה וכן התבן גם כן שיהיה מתנאי שתהיה נפסד אינו נאות לאכילת הבהמה עד שלא יהיה ראוי [אולי צ"ל אפילו לטיט ועי' שם ובדברירבינו בחיבורו פט"ו מ"ה טו"מ הל"ב]. אלא לטיט ענינו שאלו שני התנאים מחוייבים בכל מה שיבדיל בין המקום הטהור ובין הטומאה והוא שיהיה זה הדבר אינו מקבל טומאה ואין דעתו לפנותו ואם היה אפשר חזרת החבית והקופה ישארו אלו התאנים או זה התבן עומדים בעצמם סותמין כל החלון ותשען עליו ויחוץ בפני הטומאה ואם לא אפשר זה הנה זה השרש והנשען על הקופה ועל החבית והם כלים יטמאו ולא יחוץ ויהיה הבית השני טמא וזה הדין בעצמו בבית נחלק בחלוקה בקנקני חרש הונחו קצתן על קצתן והוטח עליו הטיח וכבר גי' יעב"ץ נזכר. נעשה שהקנקנים כלים ואינן חוצצין ובתוספתא (פ"ז) בית שחצצו בקנקנים טהורות ופיהן כלפי הטהרה מצילות כלפי הטומאה אינן מצילות טחן בטיט בין מבפנים בין מבחוץ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו מציל ואם לאו אינו מציל:

באכסדרה. מפורש במשנה י פ"ק דסוכה:

אחד מהן. פירש הר"ב מאותן המלוין את המת לקוברו ולא מנושאי המטה. כן לשון הר"ש. וטעמו דאי מנושאי המטה מכיון שנכנסה המטה עם המת שעליה תחת תקרת הקורה. כבר נכנסה הטומאה לפתח הבית. ולא תועיל כלל מה שהוא מגיף את הדלת. אלא אחד מקוברי המת. היינו ממלויו לקוברו והולך לפני המטה כדתנן נמי ברפ"ג דברכות. את שלפני המטה וכו'. אבל הרמב"ם מפרש קוברי המת נושאי המת וכאשר נכנסו תחת האכסדרה [באופן אשר הגיעה הטומאה תחתיה] והיה שער הבית [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו. כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר"ל שהתקרה יוצא. ובהרבה מקומות בנוסחת א"י מוגה הגג במקום משקוף] אם היה הבית אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור. וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה [ידו מן המפתח] יפתח השער הנה הוא טמא. לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה. ואדם אינו חוצץ ע"כ:

אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן. כתב הר"ב והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראוין לאכילה. מלבד שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרים. כדתנן רפ"ח דלקמן [אוכלין טהורין] וסוף פי"ג והכי אמרינן בהדיא בגמרא פ"ב דב"ב דף יט. וכן פי' הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וכן התבן מוסרח ואינו ראוי לאכילת בהמה. ואמרינן נמי בגמרא שם. דאית ביה קוצי דלא חזי לטינא שהיו רומסין ברגליהן בטיט. ושהוא לח שאינו ראוי להסקה. וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהט"מ [הלכה ב]. ומ"ש הר"ב דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל כו'. דאי סותם הכל א"צ בטול. ובסמוך אבאר זה בס"ד:

ואם לאו טמאין. כתב הר"ב ובלבד שתהא החבית וכו'. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה חוצצת. ואע"ג דלא מבטל להו חייצא דחבית סותמת כל החלון וא"צ שיבטלו. דהא אשכחן במשנה סוף שבת שפקקו את המאור בטפיח. ובשבת לא מצי מבטל משום בונה. אלא ודאי דהיכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כ"כ הר"ש. וכ"כ התוס' דב"ב. והראב"ד בפט"ו מהט"מ [שם]. אבל לפי מה שכתבתי בסוף שבת בשם הרמב"ם. דההוא דפקקו את המאור לא לענין טומאה היה כלל. אין הכרח כלל לסברא זו. ומצינן למימר דלעולם בעי שיבטלנו ואפילו כי סותם הכל. וכבר כתב הכ"מ [שם הלכה ד] דהרמב"ם ס"ל דאפילו בסתימה בעי שיבטל. מדכתב אם סתם החלון או מיעטו כו' והצריך שלא יהא דעתו לפנותן. אבל לא כתב הכ"מ ליישב להרמב"ם מה שמכריח להתוס' לחלק בין ממעט לסותם. גם יש ראיה יותר מבוארת בלשון הרמב"ם דאף בסותם בעי שיבטל. דעל דין סתימת כלי חרס גופה דביה קיימין התוס' והראב"ד לומר שא"צ ביטול. כתב הרמב"ם בהדיא שצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם כדי שלא תהיה דעתו לפנותו. ומן התימה על הכ"מ ג"כ שכתב על זה שנלמד שם מהסוגיא. וזה אינו לדברי התוס' והראב"ד. דסוגיא דמצרכה בטול לדידהו לא מצרכה אלא בממעט ולא בכלי חרס הסותם. ולפיכך ה"ל להכ"מ לכתוב שהרמב"ם מדמה כלי חרס. לגרוגרות ותבן. אבל לשון שנלמד מהסוגיא משמע שכך מוכח מן הסוגיא. וליתא דהא להתוס' והראב"ד לא הוי הכי:

קוברי המת שהיו עוברים באכסדרה הוא כמין תקרה שבולטת לחוץ מאמצע גובה הכותל של הבית. ונשאו המת תחתיו:

והגיף אחד מהן את הדלת קודם שהכניסו המת תחת האכסדרה. בא אדם שבבית ואחז הדלת שתשאר נעול. עד שיצאו הנושאין המת מתחת האכסדרה. ועשה כן כדי שלא תתפשט הטומאה מהאכסדרה להבית דרך פתח הפתוח:

וסמכו במפתח ר"ל או שסתם הדלת ע"י מפתח שתחב שם. והרי אפי' כשמפתח הוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט עכ"פ כלי הוא ואינו חוצץ:

אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו גם כשיסיר ידו או המפתח:

טהור ר"ל מה שבבית טהור:

ואם לאו טמא וקמ"ל הכא דאפילו מחיצה בלי אהל. כשנתמך ע"י אדם או כלי אינו חוצץ:

שהן נתונות בחלון שרחב טע"ט והוא פתוח בין אהל המת לאהל אחר. ותחב בהחלון חבית חרס שמלאה גרוגרות. או קופה שבתוכה תבן. כדי לסתום עי"ז החלון שלא תעבור בו הטומאה מאהל לאהל:

אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן בלי החבית והקופה שהן כלים ואין חוצצין:

טהורין ר"ל חוצצים דאז החבית והקופה אינן תומכין את שבתוכן וכליתנהו דמי. וכתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל דלהכי נקט גרוגרות בהדי תבן לגלויי דשניהן במוסרחין מיירי ולא חזו לבהמה. ולהכי חוצצין. ותבן מיירי דאית ביה נמי קוצים. דלא חזו גם לבנין. ומשו"ה מדתרווייהו לא חזו למידי מבטל להו בהחלון וחוצצין [כב"ב דיט"ב. ולבו"ת נראה דכל חד מהנך מגלי אחבריה דתני תבן לגלויי אגרוגרות לאשמעינן דכמו דתבן לא חזו לאדם כ"כ גרוגרות דנקט מיירי בכה"ג ונקט גרוגרות לגלויי אתבן דכמו דגרוגרות לא קיימו לבהמה [כביצה דו"ב] וגם לבנין לא חזו ה"נ תבן דנקט מיירי בכה"ג וכגון תבנא סריא ואית ביה קוצים]:

ואם לאו טמאין מדנתמכין במקומן ע"י כלי. מיהו דוקא כשפה החבית שהיא כ"ח פונה נגד הטומאה. אבל כשגבה נגד הטומאה הרי גם בלי הגרוגרות הכ"ח עצמו חוצץ. מיהו בעביד מעשה רבה בחיבור החבית בשפתי החלון. אז אפי' אם פה הכ"ח לצד הטומאה. ואפי' היתה הכ"ח טמאה קודם שחיברה בהחלון. או אפי' סתם החלון עם כלי עץ או כלי מתכות טמא. כיון שעשה בה מעשה לחברה בחלון נתבטל טומאתו [ככלים סוף פכ"ה] וחוצצין ג"כ בפני הטומאה [כך כ' התוס' ב"ב די"ט ד"ה ותיפוק]. ולרמב"ם [עי' בועז ססי' ד]. קמ"ל הך בבא דאף שעל כרחך מיירי שמבטל הכלי להשאר שם. אפ"ה דוקא לשיחוץ בעצמו מהני ביטול. ולא בשכבר נטמא הכלי ויחוץ ע"י הגרוגרות שבתוכה. ולהר"ש דס"ל דמתניתין מיירי בלא ביטל להכלי בהחלון. אפ"ה קמ"ל הך בבא כשהועמדו ע"י כלי לא מהני. משום רישא שכשיכולין לעמוד בפני עצמו חוצצין אף שדרך הנך פירות להשאר תמיד בכלים:

בית שחצצו בקנקנים כדי להיות מחיצה בפני המת שבבית:

וטח בטיח בפנים או בחוץ:

טהור ר"ל חוצץ. ומיירי שהיה פה הכ"ח נגד הטומאה. דאל"כ היה גב הכלים בעצמן מצילין [ולרמב"ם הנ"ל סי' כ' מיירי אפי' כשגבן נגד הטומאה ואפ"ה צריך טוח טיט מדמיירי שלא בטלן שם]:

ואם לאו טמא מדנתמך הטיט ע"י כלים. וקמ"ל תו הך בבא דאף דהכלים רבים. וא"כ ודאי שלבסוף יסתור מחיצה זו להשתמש בכליו. וסד"א אף שבטלן שם בטלה דעתו אצל כל אדם [כשבת צ"ב א'] קמ"ל דאפ"ה ביכול הטיח לעמוד בפ"ע חוצץ:

ורתוי"ט כ' שצריך שלא הוכשרו הגרוגרות. וכך כתב הרמב"ם ג"כ (פט"ו מטו"מ ה"ב). ותמוה דכיון שנסרחו ולא חזו לאדם. אפי' נתרטבו אין כאן הכשר דהרי לא מק"ט כלל. ואת"ל מדתנן (טהרות פ"ח מ"ו) דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל לכלב והנך גרוגרות אף שנסרחו אכתי חזיין לכלב. ליתא דכבר כתב רכ"מ (פ"ב מאוכלין הי"ד) דרמב"ם ס"ל דהיינו רק לאפוקי טומאה מינה כשכבר נטמאו מקודם. משא"כ שלא יקב"ט. ודאי סגי בשנסרחו ולא חזו לאדם. ותו ק' דרתוי"ט כ' דהכי מוקי לה בב"ב (ד' י"ט ב'). ובמחכ"ר התם לא מוקי לה שלא הוכשרו רק ברקיק. אבל בגרוגרות מוקי לה שהתריפו. ור"ל שהתליעו ובהכי לחוד סגי. דכיון שהתליעו ונסרחו לא חזו לאדם ולא מק"ט. ואי"ל דלרמב"ם הא דמוקי לה הש"ס בשהתליעו. לא מיירי בשהתליעו כל כך עד דלא חזי כלל לאדם. דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל. אלא דמיירי אף דחזי עדיין לאדם ע"י הדחק. והרי שמעינן ליה להרמב"ם (פי"ח משבת ה"ג) דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ולפיכך נמי מק"ט כשיוכשרו. ואפ"ה מדלא חשיבי מבטל להו התם. הא בורכא. דאי חזו ע"י הדחק לאדם. כ"ש דחזו לבהמה. ואכתי קשיא כדמקשי הש"ס על תבן דמדחזי לבהמה לא מבטל להו סתם. אע"כ דמיירי שהתליעו כל כך עד שאפי' לבהמה לא חזו. והדרא קושיא לדוכתא. דא"כ מה מהני ביה הכשר. הרי אפי' בחזי לבהמה אף בהוכשר אמק"ט וצ"ע:

וא"ת ממ"נ אי מיירי הכא בשבטלו להכלי שם. ודעתו שלא לפנותה משם. א"כ כמו דמהני ביטול להכלי עצמו בשגבו נגד הט מאה. ה"נ תהני ביטול להגרוגרות שלא יהיה נחשב כאילו נתמכו בכלי. דהא מדבטלו תו לא מחשב ככלי. ואי מיירי בשלא בטל להכלי. א"כ היאך כתב הר"ש והר"ב דגבו נגד הטומאה מציל. הרי אינו מציל רק כלי טהור. שאין דעתו לפנותה. י"ל דלעולם הכא מיירי בשלא בטלו להכלי. ואפ"ה דוקא בממעט רווח החלון מטע"ט ולא סתמו כולו. צריך שיבטלנו שם. אבל בשסתם כל החלון. אף שדעתו לפנותו. אפ"ה עכ"פ כשגבו נגד הטומאה סותם. וכ"כ הר"ש הכא ותוס' ב"ב (ד' כ' ע"א ד"ה היא). אולם להראב"ד (פט"ו מטו"מ) רק בחלון שהוא ד' על ד' טפחים. צריך שיבטל הדבר שהניח שם למעט הרווח. אבל לא בחלון שקטן מזה. ולרמב"ם שם דבין בשהניחו שם למעט הרווח ובין שסתמו כולו. צריך שלא יהיה דעתו לפנותה. א"כ ע"כ דהכא מיירי שבטל להכלי במקומה. ואפ"ה דוקא אם כדי שתציל הכלי בעצמה בפני הטומאה. כגון שגבה נגד הטומאה מהני לה הביטול. אבל כשפה הכלי נגד הטומאה. הרי נטמאה הכלי בעצמה. אף שתחובה שם כל שלא חזקה שם במסמרים. להכי מדהועמדו הגרוגרות ע"י כלי טמא. אינן חוצצין (ועי' במחצצים סי' ה') דאחרי רבים להטות:

והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח. פי' הרמב"ם ז"ל אחד מן הנושאים או זולתו אם היה אפשר שהפתח יתקיים נעול ולא יפתח אפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור ואם כשיסיר ידו מן המפתח לא יעמוד הדלת הנה הוא טמא לפי שנמצא שאדם זה הוא שחצץ בפני הטומאה ואדם וכלים מביאין ואין חוצצין ע"כ וק"ק לע"ד לפי פירושו ז"ל תיפוק לי משום מפתח ואפשר לומר דהוא ז"ל ס"ל דמפתח כיון דמשמש עם הדלת המחובר לקרקע לא חשיב כלי וחוצץ אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו בלתי עזר האדם המחזיק:

אם יכול הדלת וכו'. בתוספתא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אע"פ שנפתחה הדלת הבית טהור לפי שלא נטמא המפתח. ומכאן יש קצת ראיה למה שתרצתי לפי' הרמב"ם ז"ל:

שהם נתונים בחלון. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

אם יכולין הגרוגרות וכו'. מיירי בגרוגרות שלא הוכשרו שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכתב הרא"ש ז"ל ובפ' לא יחפור בעי האי חבית ה"ד אי פומה לבר היא גופה תיחוץ דאין כלי חרס מיטמא מגבו ומשני דפומא לגאו א"נ בחבית של מתכת ותימה לי דכלי גופי' שהוא טהור חוצץ ודבר אחר העומד ע"י כלי טהור אינו חוצץ וכל אלו הלכות הן דהא אהל של פשתן ועור אע"פ שהוא טמא חוצץ ומדבך הנתון על כלי גללים אינו חוצץ אע"פ שהכלי עצמו חוצץ עכ"ל ז"ל:

בית שחצצו בקנקנים וטח בטיט אם יכול הטיח. כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי והרי"א ז"ל: