משנה אהלות פרק ו׳ משנה א׳

ידוע שהאהל כמו שיביא הטומאה ויטמא כל מה שבתוכו כן יחוץ בפני הטומאה ולא יטמא כל מה שחוץ ממנו ולא יטמא גם כן מה שיהיה בתוכו מן הטומאה ולא יטמא דבר ממה שבעליה ולא יטמא גם כן אשר הוא חוצה לו והמשל בזה בית ועליה הנה אם היתה טומאה בבית תחת משקוף הבית הגיע הטומאה ויטמא כל מה שתחתיו כן חוצץ בפני הטומאה ולא יטמא דבר ממה שבעליה ולא יטמא גם כן מה שבבית אם היתה טומאה בעליה על משקוף הבית. ואמר בכאן שאדם וכלים מביאין ואין חוצצין ואפילו היו כלי גללים ואבנים ואדמה אשר הם כלים טהורים ואינם מקבלין טומאה כלל הנה האהל אשר יעשה מהם לא נחשבהו להציל מה שהוא חוץ ממנו ולא יציל גם כן כלים שתחתיו: ונדבך. הוא הלוח והמשל כלו מבואר: וזה שאמרנו כלים שתחתיו טמאים. מורה זה שהוא חשוב כאהל שאם לא יהיה חשוב כאהל לא יטמא מכלים שתחתיו אלא מה שיגבילהו טומאה שעל גביו לבד ואמר טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים מורה זה שאינו חשוב כאהל לפי שאם היה אהל יהיו כלים שעל גביו טהורין כמו בית ועליה הנה שם אותו אהל לטמא אבל לא לטהר: ואמרו דבר שיש בו רוח חיים. ר"ל חוץ מהאדם איזה מין שיהיה ממיני הבעלי חיים ואין הלכה כרבי אליעזר:

אדם וכלים נעשין אהלין כו'. לשון הר"ב אהל הנסמך ע"י אדם כו'. וכן כתב הר"ש. ומתניתין הכי אסברה. אבל הרמב"ם [בריש] פרק י"ב מהלכות טומאת מת כתב אדם או כלים שנעשו אהל על הטומאה בין שהיו הן עצמן אהל בין שהיו עמודי האהל כו' ועיין בסמוך [*וכן בשם מהר"ם רפ"ט בד"ה כל שהוא כו']:

נושאין את הנדבך. כולה מתניתין בנושאין באויר כגון בחצר או בגנה ולא בתוך הבית הר"ש. [*ומ"ש הר"ב ל' נדבכין כו'. עזרא ו [ד]:

כלים שע"ג. ואפילו שלא כנגד הטומאה טמאים. הרמב"ם פי"ב מהט"מ. וטעמא דכיון שנעשה אהלין לטמא הוי כמאן דמלי טומאה. שהרי מטמא לכל הכלים שתחתיו והרי כל מה שעליו הוא כנגד הטומאה וכיון שאינו חוצץ הרי כל שע"ג אפילו שלא כנגד הטומאה טמא. וכיוצא בזה במשנה ב פ"ט:

טומאה ע"ג כלים שתחתיו טמאין. דכיון שאינו חוצץ והטומאה יורדת ומשירדה כנגדה שוב נעשה אהל על הטומאה שירדה לטמא כל שתחתיו. וכיוצא בזה במשנה ב פ"ט:

רבי אליעזר מטהר. היינו בנתון על מוט שאין בעביו כעובי המרדע שלא הוזקקו הנושאים לטומאה. כדתנן לקמן רפט"ז כל המטלטלים מביאים את הטומאה על האדם הנושאו בעובי המרדע. וכך מוכח בתוספתא הר"ש. ומסתברא דפליג נמי בנתון על ארבעה כלים כו'. אבל מצאתי למהר"ם שכתב דבנתון על ד' כלים אפילו ר"א מודה. ובנתון על ד' אבנים מודו רבנן דחוצצים אלא באדם פליגי. רבנן סברי כיון דמקבל טומאה כמו כלים. יש לו דין כלים. ואין חוצץ. ור"א מדמה ליה לבהמה שיש בו רוח חיים כמו בהמה. ע"כ:

נתון על ארבעה כלים כו'. עיין מ"ש בשם מהר"ם במשנה ב פרק יב

[סד"ה סרידה]:

אפילו כלי גללים כו'. שאינן באין במדה. אבל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה. הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצים בפני הטומאה. הרמב"ם פי"ב מהט"מ [הלכה ב] וכ"כ בפי"ג. והראב"ד הגיה עליו אפילו של עץ והם באים במדה כדאיתא בר"פ דלקמן. וכתב הכ"מ שהרמב"ם לא הוצרך לכתוב זה. שסמך על מה שהעתיק אותה המשנה דריש פרק דלקמן שם בפי"ב. וכאן דאיירי בכלי אבנים. סיים בהו שאינן באין וכו' ולא למעט כלי עץ בא. ע"כ. ויראה לי שהדבר מוכרע מעצמו שכן הוא. שהרי לא שנינו בהדיא זה החילוק דמחלק הרמב"ם לומר שאם באים במדה שחוצצים וגם הכ"מ לא הראה מקום כלל מאין יצא לו להרמב"ם. ולפיכך קרוב הדבר שמכח קושיא שהוקשה להרמב"ם ממתניתין דרפ"ח דלקמן. דהתם תנן דכלים הבאים במדה שחוצצין. והוקשה לו מאי שנא מהכא דכלי גללים כו' שאינן חוצצין ואע"פ שגם הם אינם מקבלים טומאה. ומש"ה ניחא ליה בכך דהך כלי גללים כו' דוקא כשאינם באים במדה. ובזה יתר עליהן הבא במדה. דמשום גודלו יצא מתורת וצורת כלי כלל ודומה לאהל. משא"כ שאר כלי. שאף ע"פ שהוא טהור. כמו כלי גללים ודכוותייהו. מ"מ יש עליו צורת כלי ואינו דומה לאהל ובכך מיתרצים המשניות שפיר טובא. וכיון שלא נלמד דין הבא במדה בכלי גללים שיהא להם דין אהלים אלא מדין כלי עץ הבאים במדה שיש להם דין אהל. א"כ לא הוצרך לפרש שכן גם כלי עץ הבאים במדה דהא מהם למדין לכלי גללים. ואין זה מן התימה. על שהרמב"ם סומך כך בחבורו הסתום. ומ"מ הני תרתי משניות דהכא ודרפ"ח דלקמן מיתרצים שפיר בהכי. דה"נ אי הוו כלים הבאים במדה היו חוצצים. ולפיכך אני תמה מאד על הכ"מ דבפי"ט רמי להו אהדדי להני תרתי משניות ונדחק ליישב דחוצצין דרפ"ח מיירי בפתח שבין בית לבית וטומאה באחת מהן. אבל כשהטומאה תחתיהן או על גביהן נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר כדתנן הכא. ע"כ. והרי זה סותר לדבריו שבפי"ב דמשוה המדות דכל כלי הבא במדה נעשים אהלים וחוצצים אפילו לטהר ובתחתיהן ועל גביהן מיירי וברפ"ט ושם במשנה יב [ד"ה או מחזקת] אכתוב בשם הכ"מ עצמו דמחלק בענין אחר. ושם אכתוב גם כן מה דעתי בכל זה בס"ד:

או על דבר שיש בו רוח חיים. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ג דפרה:

אדם וכלים נעשין אהלין לטמא אם אדם או כלים האהילו על הטומאה והטהרה נטמא הטהרה:

אבל לא לטהר דאין נחשבים כשאר אהל לחוץ בין טומאה לטהרה. כשא' מהן למעלה מהאדם והכלי. וא' מהן למטה ממנו. ואפי' כשחצץ ביניהן כלי שאמק"ט. מיהו בכה"ג רק בצירוף דפנות אהלים או בצירוף מעזיבה. מדהכלי בעצמו אמק"ט רר"ז חוצץ. וכלי הבא במדה. ופיה פתוח למעלה וגם אין אהל טע"ט תחת שולי הכלי. אע"ג דכשהיא סתומה אפי' בלא צמ"פ דינה כאהל ומצלת על מה שבתוכה. אפ"ה הכא שפיה פתוח כלפי מעלה. אינה חוצצת בפני הטומאה משום דבין תחתיה או בתוכה אין בה אהל. אבל בשיש כסוי על פיה שכלפי מעלה או שיש אויר טע"ט בין שולי הכלי להקרקע אז נעשת אהל לטמא כל שתחתיה. וגם חוצצת בפני הטומאה [ועי' במחצצים סי' י' וי"א]. והא דאמרינן דאדם וכלים נעשין אהל לטמא ולא לטהר. מדרבנן הוא. דמדאורייתא אינן אהל כלל וגם אינן חוצצין [רמב"ם ספי"ט מטו"מ]. ונ"ל דגזרו שיביא טומאה מדדמי לאהל. ואפ"ה לא יחוץ. מדמצויין להתטלטל כל שעה טפי מבהמה. להכי גזרו ביה רבנן שלא יהיו כשאר אהל לחוץ בפני הטומאה [ונ"ל דמה"ט גם עובד כוכבים דינו בכל זה כישראל. וכן משמע סתימת הפוסקים]. ומה"ט כלי הבא במדה דעשוי לנחת באמת חוצץ. מיהו גם בבהמה שהיא רובצת וטומאה רצוצה תחתיה טומאה בוקעת ועולה ויורדת. ואין גופה חוצץ [תוספתא פי"ג]:

כיצד התנא מפרש רק באדם או כלי תמכו האהל. כדי לאשמעינן פלוגתא דר"א. דאי בשהן עצמן האהילו לא הוה פליג ר"א דמדמטמא האדם המאהיל. גם לר"א אינו חוצץ:

ארבעה נושאין את הנדבך אבן גדולה רחבה טע"ט. ונשאוהו תחת אויר הרקיע. וה"ה נסר חלק אע"ג שג"כ אמק"ט [כפ"ה סי' מ"ה]. רק נקט נדבך לרבותא אע"ג שאין במינו מק"ט:

כלים שעל גביו טמאין דמדנתמך הנדבך ע"י בני אדם אינו חוצץ אף שהנדבך עצמו אמק"ט. ולפיכך כל שכנגד הנדבך למטה ולמעלה. אפילו שלא כנגד הטומאה שלמטה מהנדבך. טמא. דכל תחתית הנדבך כמליא טומאה דמיא. אפילו כשהטומאה למעלה מהנדבך. הרי בקע לתחתיו וכדמסיק. וחוזר ובוקע משם גם למעלה ולמטה. שיהיה גם שם כל כנגד הנדבך טמא [כפ"ט סוף מי"ג]. רק התנא תחילת התפשטות הטומאה דרך הנדבך נקט:

ר' אליעזר מטהר דס"ל דהנדבך חוצץ ומיירי שלא האהיל הנדבך על הנושאים אותו. וכגון שאחזוהו בצדדיו או שנשאו הנדבך על מוטות שאין בעביין שליש טפח. שאז לא נטמאו הנושאין המוטות [כלקמן רפט"ז] ולהכי מדנתמך האהל ע"י טהורים. ס"ל לר"א דחוצץ ולרבנן גם בכה"ג כל אהל שנתמך על אדם אפילו הוא טהור אינו חוצץ:

נתון הנדבך הנ"ל:

אפי' כלי גללים שאמק"ט. ומיירי שאין מחזיקין מ"ס דאל"כ אפי' היו כלי עץ הו"ל כאהל ממש. שאפי' האהילו הן עצמן על המת שוליה חוצצין [כמחצצים הי' י"א] וכ"ש שחוצץ הדבר הנתמך על ידן:

כלים שתחתיו טמאים נ"ל דמדלא כלל תנא אדם וכלים בחדא בבא. ש"מ דרק באדם פליג ר"א. ומשום דכשהוא טהור. נזהר הוא בעצמו מלהטמא להכי לא גזרו בו טהור אטו טמא. מדלא שכיח כל כך. משא"כ כלי שאין בה דעת אף שזו אינה בת קבלת טומאה אפ"ה גזרינן בה אטו שאר כלי טהור שאפשר לק"ט. [ומצינו דוגמתו [כלים פ"ח] דגזרו במשקין טמאין שיטמאו כלים. ולא גזרו נמי שיטמאו אדם. וגם זה מהך טעמא וכמ"ש שם בס"ד]:

נתון על ארבעה אבנים או על דבר שיש בו רוח חיים כולל בהמה חיה ועוף חוץ מאדם דאינו חוצץ:

ומה שהקשה בתוס' חדשים דהרי בב"ב (ד' י"ט ב') מוכח דגם שאר כלים שאמק"ט חוצצין וא"כ איך הכא לא מהני כשהכלי שאמק"ט רק תומך האהל. במח"כ התם הרי מבואר שם דרק עם דפנות אהלים מצילין כלים כהנך. משא"כ הכא. וכמש"ל סי' ב':

נעשין אהלים. כן צריך להיות בפירוש ר"ע ז"ל והגי' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל אהלים במ"ם:

הנדבך. בערוך הביאו בערך נרווד ופי' מטה שנושאין בה המת וי"א כמו ארון של מת שנושאין במוטות ע"כ. וכן כתב הרב בצלאל אשכנזי ז"ל שמצא בספרי כתיבת יד. ועל הפירוש שהביא רעז"ל נדבך אבן רחבה וגדולה כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כי אבן אחת אינה נקראת נדבך אלא שורה של אבנים נקראת נדבך ע"כ:

כלים שעל גביו. פי' ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל ר"ל כלים שהם כנגד הטומאה ע"כ אמר המלקט בהדיא כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב דהלכות טומאת מת בהפך וז"ל ואם היו כלים על גביו אפי' שלא כנגד הטומאה טמאים ע"כ. והאי בבא פירושא דאבל לא לטהר ואדסליק מיניה מפ' ברישא:

כלים שתחתיו טמאין. אפי' שלא כנגד הטומאה כאילו נתונים באהל המת דלטמא נעשין אהלים:

ור' אליעזר מטהר. ר' אליעזר פליג גבי אדם דנעשה אהל לטהר והה"נ גבי סיפא בנתון ע"ג כלים דפליג כדמוכח בתוספתא וזהו ג"כ מה שכתבו תוס' ז"ל שם פ' לא יחפור דר' אליעזר ס"ל דנעשה אהל לטהר אפי' נדבך שהוא נתון ע"ג כלים אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון ע"ג אבנים ע"כ: