משנה אהלות פרק ג׳ משנה ה׳

כבר קדם בפ' השני דם תבוסה מטמא באהל. ושמינית חצי הרביעית וכבר ביארנו שיעור רביעית. ודע שהדם אשר יגיר מהאדם והוא כמו דם ההקזה והנגע והדומה לו הנה הוא טהור לדברי הכל והוא כמים. ואשר יגיר מן המת הוא כמו המת עצמו ובתנאי שיהיה רביעית כמו שהתבאר וכאשר הגיר קצת מרביעית והוא חי וקצתו והוא מת ולא נדע אם רוב הרביעית נגר אחר המות או לפניו או היה חצי בחיים וחצי אחר המות זהו דם תבוסה והוא יותר קל בדיני הטומאה מדם המת לפי מה שהתבאר [צ"ל בפ"י דנדה דף עא] בז' מנזירות:

וניטל מזה ומזה רביעית. ירצה בו שרביעית מאלו השני רביעיות המעורבות הוא אשר יטמא באהל ור' אלעזר בן יהודה אמר שזה שאמר ר' ישמעאל עם מה שאמר ר' עקיבא לא יטמא אחד מהן ואמנם הוא כמים ואמנם דם תבוסה אצלו מה שיגיע מהתלוי אצל תלייתו:

ושותת. הוא הדבר אשר נגר והוא הדם שהנפש יוצאה בו:

ומנטף. הוא הדם הנוטף טפה טפה כמו שיקרה אחר יציאת רוב הדם מהעורקים הנה הדם יוצא טפה אחר טפה ור' יהודה עיין עיון אחר ואמר שהדם הנגר הוא באדם חי אצל יציאתו ולזה לא יטמא והדם המנטף אמנם יצא כן אצל יציאתו ובעת המות והלכה כר"ע:

איזהו דם תבוסה המת שיצא ממנו שמינית בחייו כו'. הלכה למשה מסיני דם מן המת ברביעית. כמ"ש בפרק דלעיל מ"ב. אבל מדברי סופרים. דאף דם תבוסה יהא מטמא בכל הטומאות במגע משא ואהל. והיינו דתני בתוספתא והביאה הר"ש ומה בין דם מיתה לדם תבוסה. אלא שדם מיתה נזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו. ודם תבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו:

שמינית בחייו ושמינית במותו. כלומר לאפוקי רובו בחייו דלא דהא דם תבוסה מדבריהם. וכשפשיטא לן דרובא מחיים לא גזרו וכן פירש"י בהדיא בפ' בתרא דנדה [סוף] דף עא. דבודאי רובא מחיים לא גזרו. גם לשון הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"ב מהט"מ מורים כן:

צלוב שדמו שותת. כלומר שדרך הצלוב שיהא דמו שותת וכן אבל המת שדמו מנטף כלומר שדרך המת שיהא דמו מנטף:

שדמו שותת כו' טמא. פי' הר"ב שותת ויורד בלא הפסק מפני שטיפה של מיתה מעורבת בו. דלא מבטל ההוא דלאחר מיתה שהוא הרבה. אבל נוטף ראשון ראשון בטל. ואפילו טפה שלאחר מיתה מרובה בטלה. שלא נפל ביחד. רש"י פרק בתרא דנדה [דף עא]:

השותת טהור. פי' הר"ב שאני אומר אותה טפה שהנשמה תלויה בה עמדה לה ע"ג העץ שהוא תלוי בה. וא"ת ומת דמנטף דמטמא מי ניחא מי לא עסקינן דכי נמי המת מוטל במטה הא מלתא בגמרא דנדה [שם] מקשו לה. דמייתינן התם ברייתא דבהדיא תני בה ר' יהודה אומר היה מוטל במטה כו' טמא. ומשנינן שאני במטה דמחלחלה. כלומר שהיא תלולים חלולים והדם בוקע ויורד ומתאסף יחד:

והמנטף טמא. כתב הר"ב ולא אמרינן קמא קמא בטיל. עיין במ"ו פ"ח דזבחים:

איזהו דם תבוסה שמפורש דינו לעיל [פ"ב מ"ד]: ונקט להך דינא הכא. מדדמי להך דלעיל במשנה ד' כשמחובר דבר שאין בו טומאה עם דבר שיש בו טומאה. ע"י חבורן כולו מק"ט:

המת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו ודוקא כשאותו שמינית שמחייו. זב מהגוף סמוך וקודם למיתתו. [כך כתב הרמב"ם [פ"ב מטו"מ הי"ג] וכן משמע לישנא דמתניתין הכא וכן לקמן משנתינו לא נקט דם חי ודמו משמת שנתערבו. ונ"ל עוד דלהרמב"ם זהו פי' מה דקאמר הש"ס [נדה ע"א א] ועדיין מטפטף ר"ל שמהחיים למותו הי' מטפטף והולך. וכדי שלא יהיה הדבר כהלכתא בלא טעמא. נ"ל דטעם הדבר דדוקא כשזב הדם מהגוף משעה שהוא חי עדיין עד אחר מותו. מצוי הוא שיתערבו ב' מיני דמים אלו. אבל שיערב בידים דם מהחי עם דמו משמת מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. אמנם בתוס' [נדה הנ"ל ד"ה ה"ג] פי' ועדיין הוא מטפטף. ר"ל שבאותה שעה שנטמא הטהור בהדם היה גוף המת מטפטף והולך דאז גזרינן שמא יטפטף עוד עד שיהא שם ודאי רביעית מלאחר מיתה ויגע בו אח"כ]:

ניטל מזה ומזה רביעית עי' לעיל [פ"ב סי' י"ז]. וכ"ש בידע בודאי שיצא רוב הרביעית לאחר מיתה. וה"ה במסופק שמא יצא רוב הרביעית מחיים נמי גזרו בה רבנן. ורק בידע בודאי שיצא הרוב מחיים. אז במסופק שמא לא יצא מחצה לאחר מיתה. לא גזרו בה [ועי' רש"י נדה דע"א סוף ע"א ודו"ק. וכן משמע נמי מהרמב"ם [פ"ב מטו"מ הי"ג] דדוקא בידע ודאי שיצא חצי הרביעית לאחר מיתה הא במסופק שמא רוב הרביעית מחיים הו"ל כספק כולי מחיים דרובו ככולו. שמפורש דינו שם אח"כ [בה"ד] דברה"י טמא וברה"ר טהור]

ר' אליעזר בר' יהודה אומר זה וזה במים ר"ל תבוסה דר"ע ור' ישמעאל הם טהורי' כמים. ונ"ל דטעמא דר"א ב"ר יהודה משום דס"ל דמדזה וזה רק רביעית הרי ודאי מעורב בו דם טהור שהיה מבורר לעצמו קודם שנתערב. א"כ ודאי אין כאן רביעית דם ממת:

איזהו דם תבוסה לאו דברי ר"א ב"ר יהודה היא. אלא תנא הוא דמפרש תערובות דם של ר"ע כדאית ליה. וה"ה לר' ישמעאל כדאית ליה. אלא משום דהלכה כר"ע מחבירו. להכי מפרש רק אליבא דר"ע:

ונמצא תחתיו רביעית דם שהיה לכה"פ שמינית מחיים ושמינית האחר מלאחר מיתה. ומשכח"ל. כגון בשזב לתוך מדה. וראה שזב שמינית מחיים:

טמא דמדשוטף הדם והולך מחיים עד לאחר מיתה. א"א לומר דקמי קמי דמטי מדם המיתה לתוך דם שמחייו. נתבטל קודם שנתהוה מחצה על מחצה [כתוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר]. ולאו דוקא צלוב. אלא דה"ה שאר מת שדמו שותת על דבר מה. הו"ל דם תבוסה. רק אורחא דמלתא נקט דצלוב מורגל שדמו שותת ממנו על העץ שתלוהו עליו עד לארץ. וכ"ש בשלא שתת. רק נתערב דם שסמוך למיתה עם דם המת. ושניהן רביעית רק נקט שתת לרבותא לת"ק. משום דבו פליג ר' יהודה:

אבל המת שדמו מנטף ר"ל אבל מת. שבמורגל דמו מנטף טיף טיף:

ונמצא תחתיו רביעית דם טהור דמדנפסק קלוח הדם שמלאחר מיתה. כל טפה וטפה שנטף לאחר מיתה לתוך דם שמחיים אמרינן ביה קמי קמי דמטי בטל [ועמ"ש בס"ד פ"ב דמכשירין]:

דבי יהודה אומר לא בי אלא השותת טהור דחיישינן שמא טפה אחת מהשמינית שלאחר מיתה נשאר דבוק בהעץ ששתת עליו. ונמצא שהיה רוב הרביעית של תבוסה מדם החי. ומדהו"ל ספיקא שמא היה כך. לפיכך ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא. [ואי"ל האיך אפשר דניחוש שבשאר טפה מהשמינית שלאחר מיתה דבוק בעץ הרי על כרחך מיירי שזב השמינית דם שמחיים לתוך מדה [כלעיל סי' מ"ח] ומדמצא השתא שהתערובות הוא רביעית שלם. ע"כ שהשמינית האחר שבתערובות זה מדם מיתה הוא. י"ל אע"ג דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם [תוס' חולין כ"ח ב'] אפ"ה כאן ששתת בלי הפסק אפשר דבטפה אחת א"א לצמצם. ולפיכך י"ל שהטפה שחסרה מהשמינית שלאחר מיתה מדנשארה דבוקה בהעץ ששתת עליו. היתה יתירה בהשמינית שמחיים]:

והמנטף טמא דכל שנתערב שמינית שלאחר מיתה טיף טיף לתוך השמינית שמחיים. הרי ודאי מחצה מהרביעית הוא מדם המת. ואי"ל כיון דירד טיף טיף קמי קמי דמטי לתוך דם שמחיים בטל. דהרי ר"י ס"ל בכל דוכתא דאין דם מבטל דם דמין במינו לא בטל. [ולתוס' נדה דעא"א ד"ה ה"ג] מספקא להו דאפשר דלר"י אפי' בנתערב טפה אחת של מיתה בדם החי נקרא דם תבוסה. וגם לע"ד מסתבר כן דכיון דלר"י אין דם מבעל דם מה לי מחצה על מחצה או טפה א' ברוב. אולם הר"ב כתב דחיישינן שמא אותה טפה שהנשמה תלויה בה נשארה דבוקה בהעץ. ולא זכיתי להבין ד"ק דמה עדיפותא יש להטפה האחרונה שהנשמה יוצא בה משאר דם המת. ואפי' לענין חיוב כרת על אכילתו [כרפ"ה דכריתות] וכ"כ לענין הכשרו לזריקה [כזבחים ל"ה א'] וכ"כ לענין הכשר זרעים [חולין ל"ו א'] דבכולן צריך דם הנפש דוקא. אבל אין צריך טפה אחרונה דוקא אלא להיפוך מדין דם לטומאה דצריך דם מהחי דוקא דהיינו כל זמן שמקלח. אבל לדקדק על טפה אחרונה דוקא לא שמענו. ותו לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. ותו דא"כ נפל דם תבוסה בבירא. דמאן יימר שמעורב שם טפה שנטפה ממנו ברגע אחרונה שלו אולי אז לא נטף ממנו דם כלל. וקיי"ל כר"ע מחבירו. דעכ"פ צריך שנתערב שמינית דם מלאחר מיתה וגם דוקא בשותת ולא חיישינן להא דר"י שטפה מהשמינית נדבק בהעץ ששתת עליו. כיון שמצא השתא רביעית בפנינו. אבל במטפטף אמרינן כל טפה וטפה מהשמיני' של מיתה שנטף להשמיני' שמחיים נתבעל ברוב [וערמב"ם פ"ב מט"מ הי"ג וי"ד].

ולא פי' במתניתין איזהו דם תבוסה לר"א בר יהודה. דמה דקאמר תנא ומסיק איזהו דם תבוסה וכו' לאו דברי ר"א בר יהודא הוא. אלא דברי ר"ש. וכדמפרש בתוספתא (פ"ד) וכ"כ אמרינן בש"ס (נדה דעא"ב) איזהו דם תבוסה. ר"ש אומר צלוב וכו'. אבל בתוספתא שם. וכ"כ בש"ס נדה שם. מפרש דלר"א בר יהודה דם תבוסה היינו הרוג שיצא ממנו רביעית דם. ספק כולו מחיים וספק כולו לאחר מיתה. וספק קצת מחיים וקצת לאחר מיתה. ור"ל דס"ל דבכה"ג מחמרינן טפי מבדם תבוסה של ר"ע ור' ישמעאל. משום דבדם תבוסה של ר"א אין בהתערובות זה. ודאי דם מאדם חי. וחכמים השיבו לו שם. דאדרבא תבוסה דר"א גרע מתבוסה דידהו. דבתבוסה דר"א הו"ל רק ספק. ושמא אין כאן דם מת כלל. ולפיכך מדהו"ל רק ספק ברה"ר טהור וברה"י טמא. ונ"ל דחכמים דהתם שהשיבו על דבריו. הם הם ר"ע ור' ישמעאל דפליגי עליה במשנתינו:

והר"ב גרס בריש בבא זו. ואיזהו דם תבוסה. צלוב וכו'. משמע מדבריו מדגרס בוי"ו. דהך בבא אסוקי מלתא דר"א ב"ר יהודה היא. ובמחכ"ר א"א לומר כן. דהרי בבבא זו מצריך שיהיה שותת. לפי' הר"ב בעצמו. וכמו שהטעים רתוי"ט דבריו. דבשותת לא נתבטל דם המת המרובה. כדם החי. אבל כשמנטף. אע"ג שדם המיתה מרובה. עכ"פ קודם שנתרבה נתבטל כל טיף וטיף. ואי דברי ר"א בר יהודה היא. הרי קאמר בפירוש בתוספתא שאפי' יש לספוקי שמא יצא כל הרביעית מחיים נמי טמא לדידיה. ואע"ג שיש לחלק ולומר. דאע"ג דר"א בר יהודה מטמא אפי' ביש ספק שמא כולו מחיים. עכ"פ יש שם נמי ספק שמא כולו מלאחר מיתה. והיינו רק בשותת. אבל במנטף. הרי אפי' יש שם דם המיתה. עכ"פ קמי קמי דמטי לתוך דם החי נתבטל. ומאי ספיקא איכא. ואעפ"כ דחיקא לן לפרש וליישב בזה דברי הר"ב. חדא דבתוספתא הנ"ל לא הזכיר בדברי ר"א שותת. ותו הרי בלא שותת. איכא ספק לחומרא. שמא יצא כולו לאחר מיתה. ואני בתומי תמכתי יתדותי בדברי רבינו רב"א. שכ' ג"כ דבבא דשותת במשנתינו. דברי ר"ש בתוספתא היא. ובהא מתורץ לנו קו' הר"ש כאן. שהניח בצ"ע. והוא למה הביא הש"ס נדה הנ"ל התוספתא. ולא הביא משנתינו דמפרש נמי איזה דם תבוסה. ולפי דברינו ניחא. משום דבמשנתינו לא פי' ר"א בר' יהודה איזהו דם תבוסה. להכי שבק בעל הש"ס מתניתין ומייתי הברייתא דמפרש שפיר כל הפלוגתות שבדם תבוסה:

והר"ב כתב דלר' יהודה צריך שהטפה שהנשמה יצאה בו מעורב שם בוודאי. ואני בריה קלה קטנה שאין לה עינים. לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. דמה דאמרינן בתוספתא בדברי ר' יהודה. טפה אחרונה של מיתה. לפע"ד אין ר"ל הטפה שנטף ממנו בהרגע אחרונה שמת בה. דמאן יימר שנטף אז ממנו כלל. אלא ר"ל הטפה שנטפה ממנו לאחר שמת שהיא אחרונה להטפות שנטפו ממנו בעודו חי. וכן משמע מרש"י ותוס' נדה הנ"ל כדברינו:

ואיזהו דם תבוסה. כך הגי' הרי"א ז"ל:

רבי ישמעאל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו וניטל וכו'. כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

רבי אלעזר ב"ר יהודה אומר וכו'. וכן הוזכר שמו גם כן בפרק קמא דזבין ודוחק לומר שהוא ב"ר יהודה בר אלעאי מדהזכיר שמו הכא במתני' קודם אביו ושמא הוא רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא דקדמון הוא מדאשכחן בפרק קמא דערלה שאמר רבן שמעון בן גמליאל משמו גם בפרק ג' דמסכת טבול יום פליג תרי זימני הוא ור' עקיבא אליבא דרבי יהושע או שמא אחר קדמון הוא והתימה על הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף הקדמתו לסדר זרעים ור' אלעזר בן יהודה איש ברתותא לא הוזכר רק בערלה בלבד ממה נפשך קשה אם זה הוא ר' אלעזר בן יהודה הנזכר בערלה א"כ הרי נזכר גם פה וגם בזבין ובטבול יום כדכתבינן ואם הוא אחר יקשה למה לא הזכירו ומנאו שם במספר חכמי' המשנה בפרקים הקודמים שם לזה וצ"ע לע"ד וה"ר יהוסף ז"ל הגי' ר' אלעזר בן יהודה ע"כ:

זה וזה. דר' עקיבא ור' ישמעאל כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל:

עוד בסוף פירושו של רעז"ל דסבר ר' יהודה אין דם מבטל דם. אמר המלקט בפ"ח דמסכת זבחים ובפ' ששי דמסכת חולין: