משנה אהלות פרק י״ח משנה ד׳

זהו בית הפרס השלישי הוא מקום רחוק מבית הקברות וקרוב למדינה יעברו בו המתים ויספדו בו ואינו מוחזק בטומאה והיה עפרו טהור ואמנם מנעו בו הנטיעה והזריעה כדי שלא ישתמשו בו האנשים שם בשביל ששם טומאה והוא אמרם שלא להרגיל רגל אדם להכנס לשם ולא נעשה זה הבית הפרס כראשון לפי שכל מי שיכנס לשם טמא לפי שהוא מטמא במגע ובמשא כמו שקדם מרוב השמוש אשר בו אולם זה השלישי אשר כל מי שיכנס בו טהור וכבר אפשר שיהיה בו טומאה מנעו להכנס בו ולהשתמש שם: ומודים שבודקים לעשות פסח. ענין זה שההולך לשחוט את פסחו ויצטרך שיעבור לבית הפרס יקח זה העפר אשר הלך עליו וינפחהו כמו שזכר ואם מצא בו עצם כשעורה הנה הוא טמא ואינו עושה פסח ואם לא ימצא שם טומאה הנה הוא טהור ועושה פסחו וכן אם נכנס לבית הפרס לענין מהענינים ואחר הפגשו פרק הפסח בודק ועושה פסחו ולא יעשה זה לתרומה אבל הנכנס לבית הפרס כבר נטמא לתרומה ואינו בודק כלל וסבת זה שטומאת בית הפרס דרבנן ופסח בזמנו בכרת ולא העמידו דבריהן במקום כרת בכל הדברים ואין בגזירה דרבנן ביטול קרבן במועדו אבל יעשה אותו כמו שנזכר בזה המקום אבל אכילת תרומה הנה אין בה זולת מצות עשה שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא ובמקום עשה העמידו דבריהם והנזיר כאשר נכנס לבית הפרס אם נטמא ולא יצטרך בדיקה או יבדוק בזה מה שיטמאהו אם לא זהו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ועפר שהוא יכול להסיטו כל מה שהוא יכול לדקותו ולהוציא בכברה יעשה: וממחה. הוא שיניח ידו בכברה כל מה שיוכל על התכלית:

לא נטעת ולא נזרעת. פי' הר"ב במ"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר"ב הן דברי הר"ש. ועיין מ"ש במ"ז פ"ו דב"ב [ד"ה ושלו] וכתב הכ"מ בפ"ח מהט"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע"כ. ורש"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם:

ואין בודקים לתרומה. פי' הר"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ"ח דפסחים מדתנן בפ"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו':

ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע"ג דודאי כיון דהכא ב"ש במקום ב"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. מ"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב"ה לב"ש. כדכתב הר"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ"ל דהא דאמרן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס"ד ברפ"ח דחולין [ד"ה וב"ה]:

ובית הלל אומרים אין בודקין. פי' הר"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר"ש:

שדה בוכין היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי:

לא נטעת ולא נזרעת מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו:

ועפרה טהור דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא:

ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל:

ואין בודקין לתרומה דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]:

ולנזיר ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא:

בית שמאי אומרים בודקין ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים:

ובית הלל אומרים אין בודקין דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק:

מביא את העפר שהוא יכול להסיטו ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו:

ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה:

טמא ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק:

וקשה אי משום טומאה. וכי מה"ט נחמיר בה טפי מנאבד בה ודאי קבר. י"ל היא הנותנת דמדהיא רק ספק יש לחוש שיקילו בה טובא. מדלא הוחזקה בקבר. להכי עשו בה הרחקה טפי:

והר"ש הוכיח מסוגיא דש"ס דבדיקה דסיפא היינו שתועיל גם לאכילת תרומה. אבל בדיקה דפסח לא נזכר במשנתינו איך תהיה. ורק ר"י אמר שמואל כך פי' בש"ס (פסחים צב ע"ב) מנפח אדם ביה"פ והולך. [ונ"ל דהאי מנפח פירושו כהדא דאמרינן (ביצה יב ע"ב) מנפח על יד על יד ואוכל. וה"נ ר"ל שלוקח כל העפר הרפוי במקום שרוצה לילך. מלא חפניו. ומריק מיד אל יד. ונופח לראות אם יש שם עצם]. ואע"ג שאין זה בדיקה גמורה כבכברה בסיפא. אפ"ה בעושה פסח הקילו גם בבדיקה כזו. ולכאורה היה נ"ל ראיה להר"ש. דאי בדיקה דרישא היינו שכוברו. א"כ למה לא יסמכו אבדיקה כזו גם לתרומה הרי אין לך בדיקה גדולה יותר מזו. ואת"ל דיש לחוש שמא לעולם בשעת הלוכו היה עצם כשעורה תחת כפות רגליו. והסיטו אלא שאח"כ הפריחו הרוח לצד אחר. ולהכי לא מצא בכברו כלום. ליתא . דהא תינח בשהלך בביה"פ ועשה פסח. ואח"כ נודע לו שהלך בביה"פ ובודק. איכא שפיר למיחש כנ"ל אלא הרי רשאי נמי לבדוק לכתחלה ולילך אחר כך לעשות פסחו. וא"כ בכוברו מקודם למה לא נשרינן לו לעשות כן גם בלכתו לאכול תרומה. דאי"ל דגם בכה"ג איכא למיחש שמא בדיקתו להלוכו. יפריח הרוח עצם כשעורה מן צד המסילה להמקום שבדק. ליתא. דכיון דלא אתחזק טומאה במקום שהולך דהרי בדק ולא מצא. תו הו"ל כספק נפילה דלא חיישינן לה בכל דוכתא (כי"ד קי"א). ואת"ל הרי ע"כ משנתינו לא מיירי בשרוצה לילך דא"כ מ"ט דב"ש דמקילי בנזיר וסמכו אבדיקה שיהא רשאי לילך שם וכי מה מצוה איכא בהילוכו שם. אלא ע"כ דמשנה מיירי בשבודק אחר הלוכו. ומשו"ה מקילי ב"ש שלא לטמאו מספק. י"ל דלעולם בשבודק קודם הלוכו. ואפ"ה מקילי ב"ש בנזיר. וכגון בשרוצה לילך דרך ביה"פ להביא קרבנותיו. וסמכו אבדיקה כדי שלא ישהה לקרבנותיו (כמ"ק יז ע"ב). וא"כ קשה שפיר כיון דגם לכתחלה שרינן לבדוק. דלא חיישינן גבה לנפילת איסור. א"כ אי בכובר העפר מיירי למה לא נקל כה"ג גם בשרוצה לאכול תרומה. הרי גם בהולך לאכול חולין בטהרה לא הו"ל למיחש למידי. אע"כ כהר"ש דהא דשרינן בלכתו לעשות פסח. היינו אפילו בבדיקת מנפח על יד וכדאמרן. אבל בדיקת כברה מהני להבא ולעבר. ואפילו לתרומה ולחולין. וא"ת א"כ למה מצרכינן במשנה ה' נטילת העפר בעומק ג' טפחים. הרי בכובר עפר תחוח שלמעלה סגי לכל מילי. ולמה מצרכינן שם לסלק העפר לגמרי מאותו מקום. י"ל התם מצרכינן עומק ג"ט. כדי שיהא רשאי לילך שם בטהרה. גם אחר שישוב לחרוש אחר בדיקתו. דאז לא מהני בדיקתו שקודם חרישה שניה. שהרי ע"י חרישה שניה. אפשר שיעלה עצם כשעורה מתחתית התחוח ויהפכנו למעלה ויעשה בו היסט כשילך שם. להכי סגי כשמסיר העפר שעד ג"ט בעומק לגמרי תו ליכא למיחש למידי. מיהו נ"ל דלשאר רבותינו י"ל דלעולם בדיקת כברה ונפוח רק בפסח מהני. ורק בדיקה דנפוח לא שרי רק להבא בשרוצה לילך. וכדמשמע לישנא מנפח אדם ביה"פ והולך דהיינו להבא. ולהכי הקילו גבי פסח בנפיחה. משא"כ בדיקה דמשנתינו דכוברו. היינו בשכבר הלך ורוצה להקריב פסחו. לא סמכינן אבדיקה דנפוח בהשביל שהלך בו. דשמא בין הילוכו לבדיקתו הפריח הרוח העצם מהשביל ולהכי לא סגי עד שיכבור כל העפר התחוח שבשדה. ומה שהקשה רתוי"ט בשם תוס' היאך מערבין לנזיר בביה"פ. במח"כ הרי יכול לילך לשם ביהש"מ על אדם ובהמה שכחן יפה וכמשנה ו' וכדומה:

כך פירשו רבותינו. ונ"ל דקמ"ל תרומה אע"ג דאיכא באכילתה עשה. אפ"ה אין סומכין על הבדיקה בין להבא בין לעבר. וקמ"ל נזיר אף שכשלא תסמך על הבדיקה להבא או כשתטמא בשכבר הלך אתה משהה קרבנותיו עי"ז אפ"ה אין סומכין על הבדיקה. אבל בשאר עוסקי בטהרות לכ"ע אין סומכין על הבדיקה. וא"ת עכ"פ הרי קמן דב"ש לקולא והרי לא נמנה בעדיות (רפ"ה). ואי"ל דב"ה ה"ק א"צ לבדוק. וא"כ יהיה ב"ה לקולא. ליתא. דא"כ לא יהיה דוגמת אין בודקין לתרומה שהוא ודאי לחומרא. דהרי בדיקתו לתרומה לא בשכבר אכל. דא"כ מה נ"מ. אלא בשרוצה לאכול. ובכה"ג ודאי אין בודקין אין ר"ל א"צ לבדוק דאלמה לא ואיך יקל בתרומה כל כך. הרי אפילו בתרומה טמאה צריך לשמרה שלא תתטמא יותר. מדכתיב משמרת תרומותי (בכורות לד ע"א). אלא ודאי ר"ל דלא מהני גבה בדיקה והו"ל לחומרא. י"ל כד אתשיל בי מדרשא לענין שיהיה חייב להביא קרבנותיו אתשיל. והו"ל ב"ה לקולא. וכן מתרץ הש"ס (חולין נב ע"ב. ועי' לעיל פי"ג סי' ל'). ומה שהקשה רתוי"ט הכא להר"ב רפ"ג דיבמות. שכ' דכל היכא דאשכחן דב"ה מחמרי טפי מב"ש מהפכינן דברי ב"ה לב"ש. וכך כתב גם הגאון רב"א הכא. דבאמת לב"ה רשאי לבדוק. והקשה רתוי"ט על זה דמה הועלנו הכא בזה. דהרי אי נימא דלב"ה בודקין. יהיו ב"ה נגד משנה ערוכה (פ"ז דנזיר מ"ג) דתנינן דאין נזיר מגלח על ביה"פ. אף כשיבדק וימצא שם עצם. יפה תברה לגזיזא דקושיא זו ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל. דהתם היינו רק שאינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה. אבל עכ"פ פשוט שכשימצא עצם כשיבדוק. יצטרך להטהר בהזאה ג' וז' וטבילה קודם שיביא לקרבנותיו. ונקיטנא בשפולי גלימא דמלכא ה"נ ע"ר זצוק"ל ואוסיף בה דברים. דאילה"ק א"כ למה נקט נזיר. הרי כל העוסק בטהרות כשהלך שם נמי צריך הזאה וטבילה. י"ל קמ"ל דדוקא נזיר ס"ל לב"ה גבי' דסומכין אבדיקה. משום דאע"ג דגם כשלא יבדוק אינו סותר. וכדאמרן. עכ"פ כשתטמאו ישהה קרבנותיו. אבל בשאר עוסקי בטהרות. לא סמכינן אבדיקה. מדאין כאן חשש כשתטמאו מספק. ול"מ היה נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט דמשכחת לה קולא לב"ה דבודקין היינו שכשימצא עצם רשאי להשהות קרבנותיו:

אמנם לדברי שארי רבותינו שהבאנו לעיל סימן ל"ב. דלא ס"ל כהר"ש אלא דאפילו נכבר עפר ביה"פ בכברה. אפ"ה לא מהני לתרומה. דחיישינן שמא לא בדק יפה. א"כ כשבדק ומצא.עצם אע"ג שמסלקו אפ"ה חיישינן להבא. מיהו נ"ל דכשמכסה הדרך בקרשים או בשאר מילי. כל שישוער שכשילך שם לא יניע עצם כשעורה שתחת המכסה שרי לילך שם אפילו לדבר הרשות וכרוצף ביה"פ דמהני. רק דתנא לא מיירי בהליכה דלהבא. רק כשבודק להליכה דלשעבר מיירי. מדמסיים טמא. ורק בסוגיא דפסחים (צב ע"ב) מדנקט מנפח ביה"פ והולך לאו להבא משמע. ובדיקה כזו דלהבא ודאי רק לפסח מהני:

שדה בוכין. ברמב"ם שם פ"ח כחב אין נוטעין ואין זורעין אותו שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה כו' ובהשגות אמר אברהם שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים בעפר התיחוח ע"כ וכתב עליו שם מהרי"ק ז"ל דבריו על פי דברי הר"ש ז"ל שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא ה"ל לתנא לשנותו לענין טומאה ע"כ. ועיין על זה במ"ש לעיל ריש סימן ב' בשם הר"ש והרא"ש ז"ל. ופי' בערוך שדה בוכים פי' שדה מיוחד בין שני מקומות ומנהגם שלשם מוליכין המת אנשי מקום זה ובאים הדרים במקום אחר ששם בית הקברות ונוטלין אותו מהן ומוליכין אותו וקוברין אותו במקומן ע"כ. ועיין עוד בתוספות ז"ל בס"פ דם הנדה שכתבו בשם הערוך שדה בוכים שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכין יחד וכו' והראשונים חוזרין לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פירש פעמים שבני העיר מניחים אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבאו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם [הגה"ה וז"ל הגמ' בפ"ק דמו"ק דף ה' ע"ב מאי שדה בוכין רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא בר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ע"כ ופי' רש''י ז"ל שמפטירין בה את המתים שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאוהו ממקומו והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותם ורוחצין אותם שם וקוברין אותם. וטעמא מאי חוששין ביה משום טומאה. משום יאוש בעלים לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם ע"כ. ונלע"ד שצ"ל וסמכו אלו על אלו וכו':] ועוד פירש שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהיו פנויין להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים עכ"ל ז"ל:

ומודים ב"ש וכו'. פסחים ס"פ האשה ופירשו שם תוס' ז"ל דבדיקה דמתני' בשכבר עבר בודקים אותו אם נטמא אם לאו ואם נמצא שם עצם כשעורה טמא אבל התם דבעי בגמ' מאי בודקים ר"ל אם רצה לעבור ופליגי התם אמוראי לפ' כיצד יעשה שיוכל לעבור איכא מ"ד מנפח והולך ואיכא מ"ד רואה אם נידש יכול לעבור דבית הפרס שנידש טהור ע"ש וכן העלה ג"כ הר"ש ז"ל וע"ש:

ובה"א אין בודקין. לשון הר"ס ז"ל דבין נמצא בין לא נמצא מגלח ומביא קרבן כ"כ רבינו שמשון וקשה דאיך אפשר לומר שמגלח ומביא קרבן על הספק ומתני' קתני פ"ז דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וקרבן אין לו לכן נראה להגיה דבין נמצא בין לא נמצא אינו מגלח ואינו מביא קרבן ומ"מ קשה מה שפי' ר"ש במה שאמרו ב"ש בודקין דאם נמצא עצם כשעורה מגלח איך יגלח על הספק אע"פ שנמצא עצם כשעורה שמא לא נגע ע"כ:

וממחה. מלשון המחה החלב וגמעו הר"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל וממחה ס"א וממהה ע"כ. יכתב עוד דוק דבהדיא מפרש בדיקה הכא ותו דהכא משמע בדיקה לאחר שהלך בבית הפרס והתם משמע לכתחלה. גליון ע"כ: