משנה אהלות פרק י״ח משנה ה׳

הרוצף. מן רצפה ענינו שירצפו באבנים אבן לצד אבן ויהיו האבנים גדולות שלא יוכל להניען ביד כאשר יתמידו ללכת בו: ועוזק. בלשון ערב אל תעזיק והוא שמסלק האבנים ומנקה אותו עד שיהיה שוה ובתוספתא פסקו אין לך בדיקה גדולה מזו והוא מאמר הפסוק (ישעיהו ה׳:ב׳) ויעזקהו ויסקלהו ואין הלכה כר"ש בשני המאמרים:

אם נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן וכו'. מדברי הר"ש בעוזק דלקמן. משמע דאותן ג' טפחים שנטל. הוא שנותן ע"ג חציו האחר. וכן נראה. מדלא תנן ממקום אחר. כדאמר ר"ש. ועוד דמלתא דפשיטא היא. וצריך לומר דסברת ר"ש. דמכיון שנטל טפח ומחצה ונתן עפר ממקום אחר טפח ומחצה. דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה שא"א להסיטם. כיון שיש עליהם עפר טפח ומחצה. ומיירי דבדק קודם שנתן. וכמו שאכתוב לקמן. וע"ש. והרמב"ם בסוף פרק י' מהט"מ. העתיק דברי הת"ק כלשונו. אבל מהר"ם כתב. וז"ל אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. אם נטל מחצי השדה העפר בעומק ג' טפחים. וחצי השדה האחר הביא עפר טהור ממקום אחר. ונתן עליו בעובי שלשה טפחים. הכל טהור. ולא חיישינן שמא (יטול) [יפול] העפר מן הגבוה לנמוך. ויחזור לטומאתו דלהא לא חיישינן. דכיון דטהר שעה אחת תו לא מטמאינן ליה. ור"ש סבר דהני ג' טפחים דאמרן. אפי' חציין בנטילה. וחציין בנתינה מצטרפים. ובהא סגי. עכ"ל:

אף העוזק. פי' הר"ב החופר ומשליך וכו'. ומסיים הר"ש דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא. שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק. אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. ע"כ. ולשון הרמב"ם בספ"י מהט"מ. אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה למעלה לא עשה ולא כלום. ע"כ. פסק דלא כר"ש. וכ"כ הר"ב. וצריך טעם לחלק בין עושה כן מקומות מקומות. לעושה כן ממחציתו למחציתו. ושמא כיון שעושה כן מקומות מקומות. חיישינן דלמא לא בדק יפה. אבל מהר"ם כתב וז"ל. ר"ש אומר אף העוזק. נ"ל לא מיבעיא רוצף שהאבנים רצופים וסמוכים זה לזה. אלא העוזק באבנים. אע"פ שאין רצופים ממש שהאבנים לא הושוו. ואינן מגוררות נמי טהור. דדמי לחופר מצד זה ונותן על צד אחר עפר טהור. ואע"ג דהכא נותן עליו על צד הב' מה שנטל מכאן והא לא מטהרינן ברישא אלא א"כ נתן עליו עפר טהור ממקום אחר. נראה לי דשאני הכא. דאבנים הוא נותן שהם טהורים. ומצינן למימר דלא אתא לאפלוגי ומודה ת"ק לר"ש. א"נ ת"ק גזר אבנים אטו עפר. שמא יקח מצד זה ויתן לצד אחר עכ"ל:

כיצד מטהרין בית הפרס הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']:

נוטלים ממנו שלשה טפחים בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק:

או נותן על גביו שלשהטפחים ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]:

טהור ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט:

ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק:

טהור נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי:

הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו:

ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']:

הר"ש והר"ב פי' שחפר והסיר כל אבן מעל פני השדה. היינו עיזוק. והביאו ראיה שזהו פי' המלה מדכתיב ויעזקהו ויסקלהו. ובמחכ"ר משם לא מוכח רק דעוזק היינו חופר. וא"כ לא מצריך ר"ש סיקול. וגם רש"י שם (בישעיה ה') פי' מלת ויעזקהו שעשה לו גדר סביב. והוא מלשון עיזקא בארמית. דהיינו טבעת שהקיף הכרם בגדר כבטבעת. ותו ק' לרבותינו דמה מהני שבדק תחת האבנים המפוזרין ודלמא בין זה לזה שלא בדק שם. שם מונח עצם כשעורה. אולם מצינו בלשון חכמים מלת עוזק. כגון העוזק תחת הזיתים (מנחות דף פה ע"ב) ופי' רש"י התם שחפר סביב האילנות בעיגול כטבעת כדי להסיר משם האבנים שסביב השרשים שמעכבין הגידול. ונ"ל דמיירי הכא בשדה אילן שהיה שם קבר. וחרש רק סביב האילנות כי כך היה דרכן. וא"כ לא נטמא מטומאת ביה"פ רק מקום שחרש. ואח"כ עוזק וחופר סביב האילנות לבקש שם אבנים להסירן. ולהכי סגי ליה לר"ש בחפירה זו. דהרי לא נטמא רק אותו מקום שחרש:

נוטל ממנו שלשה טפחים או נותן. כך צ"ל:

אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. נ"ל דה"פ דמה שנטל מחציו אחד השליכו והביא ונתן על חציו השני עפר ממקום אחר דסד"א או כולו מעמיק או כולו מגביה קמ"ל. ור"ש סבר דדי בטפח ומחצה בעומק המחרישה. רש"א אף העוזק בית הפרס טהור ר"ש לטעמיה דמיקל דסגי בטפח ומחצה הרא"ש ז"ל. ופי' בערוך בל' שני עוזק עושה לו גדר מאבנים מן ויעזקהו ומפרשים ויעזקהו הסביבו גדר כטבעת ע"כ: