משנה אהלות פרק י״ח משנה ג׳

זהו בית הפרס השני בעבור שלא יודע מקום הקבר לא יטעו בו אילן מאכל לפי שאוכל על זה הקבר הנה זה האילן ימשך תחת הארץ ויתחבר במת אבל מותר לזרעה לפי שלא ימשכו שרשי הזרעים תחת הקבר וזה בית הפרס מטמא באהל לפי שאולי בזה הקבר האהיל כאשר לא נדע מקומו איה אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר כבר היתה בו טומאה קבועה: ואמרו חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ולא נבין מזה שיש אילן סרק עושה פירות לפי שהוא ביאר ואמר שהסבה בהתר נטיעת אילן סרק לפי שאינו עושה פירות ואין בו דבר שנחוש לו שמא יטמא:

שדה שאבד כו'. כתב הר"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ"ז פ"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע"כ:

נזרעת כל זרע. כתב הר"ב ה"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר"ש. ומהר"ם כתב נ"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע"כ. וגם הרמב"ם [פ"ח מהט"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת:

ומטמא. מהר"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר"ב. והרמב"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ"ח מהט"מ כתב עפרה מטמא כו']:

ומטמא במגע ובמשא. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב"ם רפ"ח מהט"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג"כ פרושת העצמות. וא"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ"ז דנדה [דף מ ד"ה בית הפרס]:

ובאהל. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב"ם:

נזרעת כל זרע דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו:

ואינה נטעת כל נטע דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע:

ואין מקיימין בה אילנות שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן:

ומטמא במגע ובמשא ובאהל ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב:

והא דלא גזרו כה"ג נמי בשדה שנחרש בה קבר. נ"ל דשאני התם דהרי אפילו בימות הגשמים דאז דין השדה כרה"י שספקה טמא (כטהרות פ"ו מ"ז) אפ"ה מדטומאתה רק מדרבנן דמאן יימר שנתפזר לשם עצם במקום שהלך. ואם גם נתפזר. מאן יימר שהסיטו. והרי מה"ט הקילו שיהא מותר לילך שם בלכתו ללמוד תורה ולישא אשה (כעירובין מז ע"א וע"ז יג ע"א) ומנפח ביה"פ והולך לעשות פסח אף שאין מותר כך בהולך לאכול תרומה (כפסחים צב ע"ב) ולהכי גם לנטיעת אילן לא גזרו בה כולי האי. אבל שנאבד בה קבר הרי בימות הגשמים יש בהילוך שבה חשש איסור דאורייתא ככל ספק טומאה ברשות היחיד:

ואע"ג דהפירות אפילו אותן שגדלין על הקבר ממש מותרים מדינא. אם לא משום כבוד המתים (כמגילה כט ע"א) דאי לא הך טעמא הו"ל זה וזה גורם. דקרקע עולם אינה נאסרת. כמו שהעיר ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. וחילו מיו"ד (סספ"ז וסקמ"ב) ודלא כמשמע לכאורה מיו"ד (ס"ס שמ"ח וש"ך שם) ואפילו לי"א (יו"ד שס"ד) דקרקע הקבר עצמו נאסר. מדהו"ל תלוש ולבסוף חברו. אפ"ה הו"ל זה וזה גורם. דהרי יניקת האילן שע"ג הקבר. יונק נמי עד ט"ז אמות מהקבר (כב"ב דף כו ע"ב) ושם ודאי קרקע היתר הוא. י"ל דאפ"ה עכ"פ לכתחלה אסור לזרוע שם. דהרי אסור לגרום זוז"ג לכתחלה (כש"ך יו"ד קמ"ב סק"י) ורק בבא ההנאה אח"כ ממילא שרי. דהיינו דרך ההצלה ובכה"ג אפילו לכתחלה שרי לגרום זוז"ג (ש"ך שם סקכ"ה) משא"כ הכא היניקה מקרקע אינה הצלה. אלא ההנאה מגוף האיסור ממש. עוי"ל כיון שיכול האילן לחיות מהקרקע שסביב לו לבד סמוך להקבר (כערלה פ"א מ"ג) אע"ג שיונק השתא נמי מקרקע המותרת לא מחשב זוז"ג (עי' ערלה פ"ב מ"ח):

ונ"ל דלדברי רבינו אלו נ"ל דאף שהאהל שתחת ענפי האילן הו"ל סככות שאינו אהל רק מדרבנן מדאין בכל עובי ענף וענף טע"ט. והרי מדאורייתא אהל מעליא בעינן (כנדה סח ע"ב ותוס' נזיר נג ע"ב). אפ"ה בנאבד בה קבר גם לספק דרבנן חששו. ועוד צ"ל לדעת רבינו דאפ"ה באילן סרק שאין כל כך רגל אדם מצוי שם אצלו. הו"ל כמלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן (כביצה י"ח ע"א). ומהו' משה טארן נ"י רצה לדייק מדקאמר תנא יתר בלשון סרק שאינו עושה פירות. ש"מ דמשום פירות נגעו בה. ולדעתי אם משום הא לא אריא. די"ל דמשום אין מקיימין נקט הכי. לאשמעינן דאפילו עץ פרי. כשהוזקן ואינו עושה פירות. נמי סרק מקרי ומותר לקיימו. ולא חיישינן למראית עין. ועמ"ש בס"ד בקופת הרוכלין בכלכלת שבת דיני רעגענשירם:

נזרעת כל זרע. היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן ג"כ היא גירסת הרא"ש ז"ל וז"ל פי' כל זרע אפילו זרע הנעקר לפי שהקבר שלם ולא נדלדלו העצמות ובלבד שלא יחרוש לזרוע אלא חופר במעדר שאינו מעמיק וגם ירגיש החופר אם פגע בקבר ולא יחפור שמה ע"כ אבל ר"ע ז"ל תפס גירסת הר"ש ז"ל:

ומטמאה במגע ובמשא ובאהל. גרסי' וקאי אבית הפרס שאבד קבר בתוכה וכך היא בנוסחת מהר"ם ז"ל ומטמאה כדכתיבנא במתני' דלעיל. וכתב הר"ש ז"ל והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה"ר לרה"י דמדתניא בתוספתא חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רה"ר ורה"י משא"כ בארץ העמים ואע"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה [הגה"ה עיין עליו בפרק ששי דמסכת טהרות סימן ז']:] בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא בפ' עד כמה ובפ' שני דכתובות ובפרק האומר ובפרק האשה בפסחים ובפ' בכל מערבין ומי שהוציאוהו דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם ע"כ: