משנה אהלות פרק י״ח משנה ב׳

כאשר נחרש הקבר הנה כבר נתפזר על פני כל הארץ ולזה יטעו בו האילן להמשך שרשו תחת הארץ ולא תזרע בו הזרע לפי שהיא תהיה מחוברת לעפר העליון אשר בו נתפזרו העצמו' וכאשר יתלש זה נתלש עמו מן העפר אשר בו העצמות ושארית הבשר ואם היה הדבר אשר זרע מה שאין דרכו שיתלש אשר לא יצא שרשו מן הארץ הנה זה מותר כמו החטה והשעורה ואם זרע מה שדרכו שיקצר ואח"כ תלש אותו הנה העפר אשר נתלש עמו כמו שזכרנו בדין בית הפרס עצמו והוא ענין אמרו ואם עקרו צובר גרנו לתוכו אחר יכברהו בכברה פעם אחר פעם עד שלא ישאר שם עצם כשעורה: ותבואה היא חמשת המינים וקטניות הן הפולים והאפונים שיתחבר בהם עפר רב: וקש הוא התבן מחמשת המינים: ועצה הוא תבן הקטניות. עוד אמר שזה בית הפרס הנזכר מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל וזהו בית הפרס הנמנה בשני מזאת המסכתא והלכה כחכמים:

שלשה בית הפרסות הן. כתב הר"ב שדה שנחרש כו'. ושדה בוכים. ולא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים. דטהור גמור היא. אלא משום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב ליה. הר"ש:

החורש את הקבר. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל שעורו מלא המענה. הר"ש:

נטעת כל נטע. שהנוטע אין דעתו לעקור. ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו. אין בכך כלום. הראב"ד פ"י מהט"מ [הלכה ח']. והרמב"ם [שם] כתב לפי שהשרשין יורדין למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור [כדתנן לקמן משנה ה] שהרי הקבר נפרס על פני כל השדה. ע"כ. ועיין לקמן:

[*התבואה. היא חמשת המינים. הרמב"ם].

[*והקטניות. הן הפולים והאפונים. [והעדשים]. הרמב"ם]:

[*בשלש כברות. כתב הר"ב אבל טהורים הן. כלומר התבואה והקטניות. וכן כתב הר"ש בהדיא. והתבואה והקטניות טהורים]:

[*ושורף את הקש. פירש הר"ב שמא יש בהן עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש. והיה נ"ל לפי שמפני שהקש והעצה רב ומסתבכין ביחד. אי אפשר לבדקן. אבל הרמב"ם בפ"י מהלכות טמא מת [שם]. מסיים שאם תתיר לו בהנייה. מוציאו למכרו. ונמצא מרגיל את הטומאה עכ"ל]:

[*הקש. פירש הר"ב תבן וכו'. וכ"כ הרמב"ם. וקשיא לי דבכמה דוכתי תנן תבן וקש בשביעית סוף פ"ח. ופ"ט משנה ז. ובשבת פ"כ מ"ג וה'. ובב"מ ריש פ"ט. ועיין מ"ש שם בב"מ. והר"ש כתב קש. הם השבולים ידות של תבואה עצה ידות של קטניות. ע"כ]:

ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובנוסחת מהר"ם ומטמאה במגע ובמשא. ואינה מטמאה באהל [*והיא גירסת הר"ב. אבל הרמב"ם בפירושו העתיק כגירסת הספר וכן בחבורו פ"י מהט"מ [הלכה ב'] כתב ועפרו מטמא:

שלשה בית פרסות הן חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל:

החורש את הקבר שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]:

נטעת בל נטע ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר:

ואינה נזרעת כל זרע דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא':

חוץ מזרע הנקצר שהכל קוצרין אותו:

ואם עקרו לזרע הנקצר:

צובר את גרנו לתוכו ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו:

וכוברו בשתי כברות נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה:

וחכמים אומרים התבואה הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל:

והקטניות הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין:

בשלש כברות דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן:

ושורף את הקש לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד:

ואת העצה הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]:

ומטמא במגע ובמשא כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא:

ואינו מטמא באהל שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר:

ונ"ל דנקט אינה נזרעת כל זרע. ולא נקט אינה נזרעת זרע הנעקר אלא הא קמ"ל דאפי' זרע שיש קוצרין ויש עוקרין אותה ג"כ לא יזרע אלא זרע שרק נקצר. דאל"כ חיישינן שיעקרו:

החורש את הקבר וכו'. היינו בית הפרס דתנן לי' בפירקין דלעיל דשיעורו מלא מענה:

ושורף את הקש ואת העצה. פי' הר"ש ז"ל גבי בבא דהרוצף הטעם דשורף משום דאי אפשר לבודקו ע"כ:

ומטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל. גרסי' וגרסי' נמי מטמאה בלשון נקבה וכן כתב תוס' י"ט שהיא נוסחת מהר"ם ז"ל הכא ובמתני' דבסמוך. והכא קאי אבית הפרס שנחרש בה קבר. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן הכא וגם במתני' דבסמוך וכתב ואינה מטמאה באהל פי' אותה השדה אינה מטמאה בטומאת אהל ע"כ: