משנה אהלות פרק י״ח משנה א׳

כבר ידעת שהאוכלים לא יטמאו אלא אחר שהוכשרו באחד מז' משקין וכבר הודעתיך בשבת (פרק א) שמכלל י"ח דבר שגזרו הבוצר לגת הוכשר לטומאה והתבאר בגמרא שבת (יז.) סבת זה ובכלל הטעמים לפי שפעמים יבדוק אדם כרמו כאשר ירצה לבצור אותה ויקח אשכול אחד ויעצור אותו בידו לראות אם הוא מבושל אחר ישליך אותו על הענבים הנחתכים אולם בוצר לצמק אינו מוכשר וכאשר היה כרם בבית הפרס בזאת הגזרה להיות טומאת בית הפרס דרבנן כמו שהתבאר ויאמר שאם נטהרו האנשים והכלים בהזאת שלישי ושונין בשביעי עד שלא יהיה שם טומאת מת אמיתי כדי שלא יהיה חושב שהוא יבצור בזה הפרס עצמו טמא אחר יחתוך ויוציא הענבים חוץ לבית הפרס וישאו אותם אנשים אחרים טהורים לפי שהם יטמאו באהל בהכרח לפי שמעת שיכנסו לבית הפרס יטמאו ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרין כל זמן שיהיו בבית הפרס וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח ונשאר בהכשר כמו שגזרו על בוצר לגת ולזה כאשר יגעו הטהורים אשר ישאו הענבים לגת וכאשר יבצרו אשר הם יטמאו טומאת בית הפרס נטמאו ויטמאו הענבים שהן מוכשרין כמו שביארנו ובית שמאי אומרים שאין תקנת בצירה לגזירת בוצר לגת כלל אלא אם הבוצר לא יגע בכלי שלא יטמאהו ויטמא הכלי לענבים ואמנם יחבר חבור על המגל ואז יבצור בו בכלי טהור שלא יקבל טומאה או יבצור הענבים באבן אשר לא יקבל טומאה וישימהו בכפישה וכבר אמרנו שהוא כלי לו אוגן גבוה והאמת אצלי שהיא לא תקבל טומאה שהיא בלא ספק מכלי אבנים והדומה לזה ולזה תציל באהל המת כמו שהתבאר בה' מזאת המסכתא: ואמר רבי יוסי שזה הדין אשר זכר ב"ה אמנם הוא בכרם נטוע בבית הפרס שאין תקנה בבצירה אבל כאשר יבצור לגת הנה הוא מוכשר להטמא אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר ואין הלכה כר' יוסי: וכבר הקדמנו בפתיחת זה הספר שהאדם אשר יטמא בבית הפרס הוא אב הטומאה ולזה יטמא אדם וכלים כמו שהשרשנו שם:

מזין על האדם כו'. פי' הר"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז"ל הר"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב"ד בפי"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק:

ואם נגעו אלו באלו כו'. והר"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא"כ ה"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ"ל. דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז"ל הרמב"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו:

ונותן לתוך הכפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר"ש:

הכפישה. פי' הר"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ"ה [בפי' הר"ב]:

ימכר לשוק. פי' הר"ב דקנסינן ליה כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר:

כיצד בוצרים בית הפרס באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]:

ושונים ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש:

ובוצרים לוקטין הענבים מהגפנים:

ואחרים אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ:

ומוליכים לגת אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ:

אם נגעו אלו באלו הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם:

טמאים ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום:

בדברי בית הלל נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא:

בית שמאי אומרים ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו':

אוחז את המגל בסיב באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות:

או בוצר בצור אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]:

ונותן לתוך הכפישה ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן:

ומוליך לגת אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין:

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר:

ימכר לשוק ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין:

ונ"ל דכשלא העמידו הבוצרים הכלים על קרקע השדה. מותרים המקבלים ליגע בהכלים שהענבים בתוכן. דהרי הכלי לא נעשת רק ראשון מדנגע בהבוצר ולא תטמא תו להמקבל [והרי ביה"פ זה שנחרש בה קבר אמ"ט באהל (וכמ"ב)]. אבל כשהעמידו הכלי על קרקעית ביה"פ. גם בהכלי לא יגעו המקבלים דשמא נגע כלי בעצם כשעורה ונעשת אב (ולרמב"ם אבי אבות) ותחזור ותטמא להמקבל. מיהו בין כך וכך הרי נטמא הכלי מהבוצר ולהכי לא יכניס הכלי עם הענבים להגת. דמשקין מצויין שם ויתטמאו מהכלים. ויחזרו ויטמאו להענבים לאחר שיוכשרו. והר"ש גרס אם נגעו אלו ואלו ולגרסתינו הקשה הר"ש דפשיטא. ול"מ נ"ל דאינו פשוט כל כך. דהרי כשיגעו המקבלים בהבוצרים. ויחזרו המקבלים ויגעו בהענבים ויטמאו הענבים.הרי יאמרו הענבים להמקבלים. מטמאיך דהיינו הבוצרים. לא טמאונו. שהרי לא גזרו עליהן. כדברי ב"ה. ואתם תטמאונו (ככלים פ"ח מ"ד ופ"ח דפרה מ"ב והלאה). אולם גי' הרא"ש היא ג"כ אלו ואלו. ונ"ל שקרה לגירסא זו כמו שכתב הר"ן (כתובות כד ע"א סוף ד"ה ואמר) במלת חופה וקידושין. שכתב שהיה הגירס' בספר בחופה בקדושין דהיינו בב' רפויה. כי כך הוא הכלל בלשון שכשתסיים המלה שלפניה באחת מאותיות אהו"י. אם יבא בראש מלה שלאחריה א' מאותיות בג"ד כפ"ת. רפויה. וטעו הסופרים וכתבוה בוי"ו. בחופה וקידושין. ה"נ הכא. ואפשר נמי לכע"ד לומר לגירסא אלו ואלו דה"ק אם נגעו הבוצרין והמוציאין יחד בהענבים. דהיינו לאחר שהוציאום מביה"פ. נטמאו הענבים. דדוקא כשהענבים עדיין תוך ביה"פ מותרים הבוצרים ליגע בהן ולא יטמאו. אבל לאחר שיצאו מטמאין אותן הבוצרים בנגיעתן ופי' רתוי"ט במחכ"ר דחוק:

כיצד בוצרים וכו'. ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל כיצד בודקים בית הפרס וכו' ומחק מלת בוצרים:

אם נגעו אלו באלו. כך נראה שהיא הגירסא הנכותה וכן הוא ברמב"ם בפי"א דהלכות טומאת אוכלין סימן ה' אלא הר"ש ז"ל גריס אלו ואלו בוי"ו: