משנה אהלות פרק ט״ז משנה א׳

מרדע. הוא המחרישה וכבר קדם לך בט"ז מכלים שמרדע בינוני הוא אשר הקיפו טפח הנה ברחבו אצבע ושליש וזה שליש הטפח בקירוב וכבר ביארנו בש"ס (שבת דף יז.) שרבי טרפון חשב כאשר שמע זה המאמר שהמרדע או כל מה שהוא כעובי המרדע כאשר האהיל על הטומאה ועל הכלים נטמאו אלו הכלים ותביא להם טומאה ותמה על זה ואמר שיקפח את בניו אם לא תהיה בזה הדין טעות וזאת ההלכה נעדרת האמת והוא ענין אמרו ההלכה מקופחת היא ומזה אמרם (פסחים דף קיח.) אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שלא יעדיר אותו ממנו אבל ימציא תועלתו וכן אמרו (שם דף פז:) אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה אין לך כל נביא שלא קיפח ד' מלכים ר"ל שהם נעדרו והוא נשאר אחריהם עוד ביאר מקום הטעות ואמר שנפילת הטעות בעבור ששמע השומע שהחורש כאשר הלך והמרדע על כתיפו והאהיל קצה זה העץ על הקבר הנה כבר נטמא המרדע ונטמא החורש הנושאו וחשב השומע שסיבת טומאת החורש הנושא המרדע אמנם הוא היותו אז עם המת או הקבר תחת צל אחד והוא צל המרדע וחתך ואמר שכל המטלטלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע ואין הענין כן ואמנם סבת טומאתו היותו נוגע במרדע והמרדע כבר האהיל על הטומאה והנוגע בכלים המאהילים על המת כבר יטמא כמו שבארנו בפתיחת זה הסדר ואולם הבאת הטומאה הנה לא תהיה בפחות מפותח טפח ולפי זה הדעת כאשר האהיל עובי המרדע על האדם ועל הטומאה ולא יגע האדם בזה המאהיל לא יטמא זה האדם. ותיקן ר"ע מאמר ר"ט ומה שחשב ר"ט ממאמר המשנה כמו שתראה. והלכה כר"ע לפי שמאמר המשנ' כל המטלטלין מביאין את הטומא' בעובי המרדע אמנם רצה בזה על האד' הנושאן לבד והוא מכלל י"ח דבר שגזרו כמו שזכרנו בתחלת שבת:

כל המטלטלין. נקט מטלטלין. משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע. אלא על האדם הנושאן. אבל בפותח טפח. אפי' במחוברין נמי מביאין את הטומאה. דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש. קתני [במשנה ה פ"ח] דלא מביאים ולא חוצצים. דהוי כמו כפת הברד והשלג [והכפור] והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם [במשנה ב] דמביא את הטומאה. תוס' פ"ק דשבת [סוף] דף טז [ד"ה כל המטלטלין]:

אקפח את בני. פי' הר"ב שבועה היא אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת. וכענין זה מצינו במקרא [בראשית מב] חי פרעה אם תצאו מזה כלו' שלא תצאו מזה. תוס' שם [ד"ה אקפח]. וכתב רש"י מצטער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו אקפח כו':

וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת. פי' הר"ב דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני. להביא הטומאה על אחרים. רש"י [שם]. ומ"ש הר"ב וטמאו את האיכר או מטעם חבורין. ומרדע בר קבולי טומאה הוא. דאין דינו כפשוטי כלי עץ דהא יש בו דרבן של מתכת בראשו האחד. ובראשו השני יש בו חרחור. כדתנן בפכ"ה דכלים [משנה ב]. כ"כ הר"ש. וכך היא שטת התוס' דבמסכת שבת פ"ק [דף יז ד"ה ועל שאר] ואזלה לשטת ר"ת וסיעתו. דהא דאמרינן. חרב הרי הוא כחלל [*וכמ"ש (הר"ב) [הר"ש] בפ"ק משנה ב] דוקא חרב ודומיו שהוא כלי מתכות. אבל שאר כלים לא. אא"כ שהם בחבורין שבשעה שנגעו במת נגע בהם האדם. וכמ"ש הר"ש ברפ"ק והוא שטת הראב"ד ג"כ בפ"ה מהט"מ [הלכה ג']. וכתב הר"ש. ומיהו [אי] אמרי' חרב הרי הוא כחלל לטמא אחרים באהל [וכן דעת הר"ב בהדיא גבי מנורה בדות בספי"א] [ד"ה והמנורה] היה האכר ראוי ליטמא משום דמרדע מאהיל עליו דמטמא באהל. ולישנא משמע דלאו מתורת אהל טמאוהו. ועוד דאי מטעם אהל מאי קאמר ר"ע על האדם הנושאן בעובי המרדע. כלומר שיש בהיקפו טפח. אפילו בכ"ש טמא מדאורייתא. דחרב הרי הוא כחלל. ועץ המשמש את המתכות טמא כדין מתכות. כדמוכח פי"ג [דכלים משנה ו] ומ"מ אפשר דכאן לא היה דרבן. בתוך המרדע ולא חרחור. ומרדע מקבלי כלי עץ הוא. שדרבן מיטלטל ודרך להסירו. כדאמרינן בחגיגה [דף ג ע"ב] וכו' ע"כ. ולפי מ"ש בסוף פי"א [ד"ה שם] בשם הרמב"ם. לא קשיא. דאין חרב כחלל לטמא במשא ובאהל. אלא למגע בלבד. וא"ת ומאי חיבורין איכא הכא. דהא והאהיל צדו אחד תנן. לא קשיא דכל דבר המאהיל על המת הרי הוא כנוגע ומחובר בו. וכי הא דתנן בפ"ק משנה ג. אין האהל מתחשב. ומ"ש הר"ב או משום דה"ל כלים שנגעו כו'. כדתנן בפ"ק [משנה שם]. וכ"כ ג"כ הר"ש. וזה לשטת הר"י מסמפונט. שכתב הר"ש ברפ"ק דלאו דוקא חרב הרי הוא כחלל. דה"ה לכל הכלים וכן היא שיטת הרמב"ם [בפ"ה דהט"מ הלכה ג'] והלכך הכא אע"ג דכלי עץ הוא יש לו דין כלים שנגעו כו'. ואפילו בלא חיבורין. מה שאין כן לר"ת וסיעתו דלדידהו כלים שנגעו וכו' דבפרק קמא. דוקא בכלי מתכות. ולשטה זו דאף כלי עץ יש לו דין חרב כחלל. הדרא קושית הר"ש לדוכתה. דהיה האיכר ראוי לטמא משום דמרדע מאהיל עליו כו'. לדעת הר"ב דספי"א דאמרינן חרב כחלל אף לטמא באהל. וצריך עיון. ועוד לא דק הר"ב. דהואיל וברפ"ק [משנה ב] כבר סתם כדברי הרמב"ם דחרב כחלל לאו דוקא חרב שהוא כלי מתכות. אלא ה"ה לכל הכלים. לא הוה ליה לכתוב בכאן מטעם חבורין. וכ"ש בסוף פרק דלעיל. דלא כתב אלא דוקא בחיבורין. אלא אגב שיטפיה העתיק דברי הר"ש כולם ולא דק. ועיין עוד בסמוך. גם אתי תלין משוגתי שבפ"ז דנזיר משנה ג [ד"ה וכלים]. העתקתי דברי הראב"ד דבפ"ז מהל' נזירות שכתב שאין טומאת שבעה לאדם בכלים אלא בחיבורין. ומדבריו השבתי על טענת רבינו חיים כהן איזהו בית אשר תבנו לי כו'. וכל זה מפני שראיתי שם שגם הכ"מ הסכים עם הראב"ד ולא עוד אלא שכתב שגם דעת הרמב"ם כדברי הראב"ד. ולא דקדקתי אחריו לרדת שם לסוף דינים הללו. אבל עכשיו עין בעין נראה. שהראב"ד עצמו כשאמר כן בהל' נזירות. לא אמר אלא בכלי שטף. ולא בכלי מתכות. דבהדיא כתב בפ"ה מהל' טמא מת [הלכה שם] דבחרב שלא בחבורין ובשאר כלים בחבורין. וכמ"ש לעיל בשמו. וא"כ ז"ש הכ"מ בהלכות נזירות [פ"ו הלכה ח'] וז"ל. מי הגיד לאדונינו הראב"ד שהרמב"ם סובר שלא בחיבורין מטמא כו'. הנה הודאת פיו של הרמב"ם הגיד לו. שבפ"ה מהט"מ משוה כל הכלים לדין א'. וכיון דבחרב לכ"ע אין צריך חבורין. א"כ להרמב"ם הכל א"צ חבורין ועל שאר הכלים השיגו הראב"ד. והואיל וכן. גם טענת רבינו חיים כהן באמרו איזה בית אשר תבנו לי במקומה עומדת מצד כלי מתכות. שא"צ חבורין לכ"ע. [*אבל הרמב"ן בפי' החומש פרשת חקת. כתב דאין החרב מטמא באהל. והעתקתי לשונו בנזיר [ד"ה על אלו]. בס"ד]:

על האדם הנושאן. פירש הר"ב זימנין אין עליו כי אם טומאת ערב שבגדו מפסיק כו' והוו ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב. וכ"כ הר"ש וכלומר שכיון שזה האדם טמא עכ"פ טומאת ערב. דמדאוריי' יקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה. כדילפינן בפ"ב דעבודת כוכבים דף לז. דכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ומשמע ז' ימים כסתם טומאת מת. והא דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. מוקמינן שלא בחיבורין. ויקרב בדיקרב דטמא טומאת שבעה. היינו בחבורין. והשתא יקרב בדיקרב לדיקרב שהוא השלישי. הואיל ונוגע בטמא טומאת שבעה הרי הוא טמא טומאת ערב. משום והנפש הנוגעת. ואי איתא דאדם זה כשנושא המרדע על בגדו שעל כתפו. דלא לטמא לאותו אדם אלא טומאת ערב כדינו שהוא שלישי ובמחוברין איכא למטעי דלאו משום שלישי הוא שטמאוהו אלא מדין אהל. ואתי למימר כו'. ופירשו התוס' דפ"ק דשבת [דף יז ד"ה אר"ע]. הטעם. לפי שאינו פשוט כל כך טומאה דבחבורין. ולפיכך יאמרו שטמא משום אהל. הואיל ויש בהיקפה טפח. ואתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב. לכך גזרו כו'. ודוקא בעובי המרדע שיש בה בהיקפה טפח. אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שיהא משום אהל. ואע"פ שלא ידעו טומאה בחבורין. לא יטעו. אלא ישאלו הטעם. וכתבו עוד דלא חלקו. ואפי' יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ארבעה. ויהיה אדם רביעי. או חמישי או יותר. ואפילו אם המטלטלים פשוטי כלי עץ שאינם בני קבולי טומאה. דלא שייכא בהם טומאה בחבורין. עד כאן. ועיין מה שכתבתי בפ' בתרא משנה ו [ד"ה על האדם]. [*ועיין בסוף פרק ט] והא דצריך לפרש דה"ל דיקרב בדיקרב וכו'. היינו לשטת ר"ת וסיעתו. דלא משכחת לה שיהא האדם הנושא המרדע טמא אלא ע"י חבורין. אבל להרמב"ם וסיעתו. הרי הוא טמא משום נוגע בלבד. דכלים הנוגעים במת וכלים בכלים השלישי טמא טומאת ערב. כדתנן בפרק קמא משנה ב. והיינו אפילו שלא בחבורין. וכדלעיל. וכבר כתבתי ג"כ בריש פרק קמא. דלהרמב"ם. הך קרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא. טומאת ערב היא. ולא מיירי בטומאת חבורין:

[*בפותח טפח. עיין מה שכתבתי בשם הרמב"ם במשנה ו פרק יב [ד"ה מביאה] בסייעתא דשמיא]:

בעובי המרדע דכשיש תחת המטלטל אויר טע"ט ברום טפח. וטומאה תחת קצה הא' של המטלטל. והטהרות תחת קצה האחר נטמאו. אפי' רחוקה הטומאה מהטהרה אלף אמה ויותר. זהו מדאורייתא. וקאמר הכא דמד"ס סגי אפי' כשהמטלטל שמאהיל אין בעביו רק כעובי המקל שרודין בו השוורים דהיינו שיש בהקיפו טפח. נמצא שרחבה אינו רק שליש טפח. ועי"ז גם רוחב אויר שתחתיו אינו טע"ט. אפ"ה מביא הטומאה. וגזרו כך מדאתו למטעי שכשישמע שטיהרו חכמים בשהאהיל דבר שהקיפו טפח. יבוא לטהר נמי בשיאהיל דבר שרחבו טפח. מיהו מדנקט כל המטלטלין. משמע דהא מחובר שמאהיל על הטומאה וטהרה גם לת"ק דוקא ברחב טע"ט דינו כאהל:

אמר רבי טרפון אקפח קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו:

ששמע השומע הדין שטמאו האדם:

וטעה בטעם הדין. שכך היה מעשה. האיכר וכו':

שהאיכר עובר אקקערסמאן [כירמיה נ"א כ"ג] עבר בשדה בחרשו עם בקריו:

והמרדע ר"ל והמקל שרודה בו השורים היה על כתיפו:

והאהיל צדו אחד על הקבר ר"ל באותה שעה שעבר האיכר בהשדה והמרדע על כתיפו האהיל צד א' של המרדע על הקבר שבשדה:

משום כלים המאהילים על המת ר"ל טמאו להאיכר. לא מדהאהיל המרדע עליו ועל המת כדעת הת"ק. אלא מדנטמא המרדע שהאהילה על הקבר. דאע"ג דאין בהמרדע טע"ט רוחב. אפ"ה נטמא כשהאהיל על הקבר. דדוקא לענין שתתפשט טומאה תחת שום דבר ממקום למקום. צריך שיהיה רוחב המאהיל טע"ט. אבל כלי עצמו שהאהיל על המת אפי' הוא מחט. נטמא. ומדחזר האיכר ונגע בהמרדע. אי משום דנגע המרדע בכתפו כשנשאו. או משום דאחזו בידו. הרי נטמא האיכר טו"ז כאדם שנגע בכלי שנטמא במת. כבריש מכילתן. ולפיכך האדם ששמע דין זה שטמאו האיכר טו"ז. טעה וסבור שלהכי טמאו להאיכר טו"ז משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר. ואע"ג שהמרדע אינו רחב טפח. חשב שאפ"ה מטמא להאדם באהל. וזה טעות. דאפי' נימא חרב כחלל. לטמא גם באהל [עי' פ"ק סי' ו'] היינו רק לענין שיטמא בכל ג' מיני אהל. בשהאהיל הוא על הטהור או הטהור עליו או דבר אחר על שניהן. אבל עכ"פ אינו כחלל בשיעורו. דהיינו לטמא גם כשיהיה ברחבו פחות מטפח. אלא צריך שיהיה הדבר המאהיל רחב טפח. ואל"כ אמ"ט:

שיהו דברי חכמים קיימין במה שאמרו ברישא שכל המטלטל שיש בו רוחב כמרדע מביא הטומאה כשהאהיל. שכך אמרו. שיהו וכו':

על אדם הנושאן בעובי המרדע ר"ל דוקא בשנשא אדם מרדע בשעה שהאהילה הכלי על טומאת מת. טמאו להאדם טו"ז. אע"ג שמרדע אינה רק הקיפה טפח ואפי' גם היה מפסיק בין המרדע לאדם הבגד והכתונת שבכתף הנושא דהו"ל האדם הנושא דיקרב בדיקרב לדיקרב. אפ"ה הצריכוהו להאדם טו"ז והזאה. מדעכ"פ טמא האדם מדאורייתא טומאת ערב. מטעם חיבורין [ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה אמר ועמ"ש פ"א סי' כ']. והרי כל נושא הרי הוא נאהל מהדבר שנשאו. ולהכי גזרו שמא יחשבו העולם דטמאוהו טו"ע מדהאהיל עליו המרדע ועל המת. ויטעו לומר דכל הנטמא באהל אפי' כשהמאהיל רחב טפח טמא רק טו"ע. אבל בהאהיל המרדע על המת ועל האדם ביחד. ולא נשא אז המרדע. טהור האדם לגמרי. כיון שאין ברוחב המרדע טפח. דהרי א"א שיטעו לומר דכל הנטמא באהל טהור אפי' כשהמאהיל רחב טפח. דזה ידוע לכל:

ועל עצמן בכל שהן דכלי שהאהיל על המת. אפי' אינו רחב רק כרוחב שערה נטמא:

ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח מלת ועל שאר. רק על אדם קאי. ור"ל אבל אדם אחר שהאהיל המרדע עליו ועל המת ולא נגע בהמרדע. או כל כלי שהאהיל עליו המרדע. רק דבאותה שעה לא נגע הכלי במרדע. לא נטמאו רק בשהדבר המאהיל הוא רחב טפח:

וכן מוכח לעיל בזיז (פי"ד) וכ"כ בחלון טע"ט ברום טפח שמביא הטומאה מבית לבית (בפ"ג מ"ז). וכ"כ בכמה דוכתי במכילתין. בכולהו לא גזרינן הקיפו אטו רחבו. ולא משום דכל הנך מחוברים מצד א' וא"א להקיף בהן מדת טפח. דהרי קורה שנתונה מכותל לכותל. או עמוד שמוטל לאויר (לעיל פי"ב מ"ו וז') אפשר שפיר להקיפן. ואפ"ה לא גזרו בהו הקיפן אטו רחבן. אלא ה"ט משום דדוקא בדבר המטולטל דלאחר שהאהיל נסתלק הדבר ממקומו שפיר אפשר שיטעה השומע. משא"כ בשהאהיל דבר המחובר וקבוע. הרי אפשר לברר להשומע טעותו. א"נ נ"ל דלא גזרו אלא דומיא דמרדע שהוא מטלטל. משא"כ כל דבר המחובר שהוא קבוע. מיהו כל זה לא נצרכה רק לת"ק. אבל לפי מה דקיי"ל כר"ע בסיפא. דלא גזרו רק בשנשא כלי שהקיפו טפח בשעה שהכלי זה האהיל על המת. פשיטא שלא גזרו רק במטלטל. אבל כל שמחובר לא שייך בו משא. והרי בהאהיל כלי כזה בלא משא לא גזרו כסיפא דמשנתינו. (וכרמב"ם פי"ב ה"ה). ומה"ט לעיל (ספט"ו) מצרכינן שיהיה בידיו פ"ט. ולא סגי לן בהיקף היד טפח. משום דהתם לולא צרוף האהל היה כל מה שבב' הבתים טהור לגמרי. ואעפ"כ נ"ל דמדנקט מתניתין מרדע. וגם ברמב"ם במקום הנזכר דייק ונקט דוקא מרדע. משמע דגם לר"ע דיקא דומיא דמרדע גזרו. וכמעשה שהיה דטעו בה. דהיינו אף שאין ברחבו טפח. עכ"פ היה בארכו טפח. אבל בשנשא למשל כדור שהקיפו מכל הצדדים טע"ט. והכדור הזה האהיל קצתו עליו וקצתו על המת לא גזרו. ואשכחן כה"ג בש"ס (חגיגה כג"א) שלא גזרו רק בספינה ובירדן. וכמעשה שהיה. אע"ג דאין סברא להחמיר דוקא בהנך טפי מבאחרינא מכ"ש הכא דמסתבר טפי להחמיר בשארכו עכ"פ טפח דאיכא למטעי גביה טפי:

ובזה יתורץ קושיית רתוי"ט (בד"ה טמאוהו) במה שהקשה להר"ב דס"ל חרב כחלל בכל הכלים. והניח בצ"ע. וא"ת עכ"פ למה טמאו המרדע מדהאהילה על הקבר. הרי מדלגין היו ע"ג ארונות דאינן מטמאין באהל מדרובן יש בהן פ"ט (כברכות יט"ב). י"ל דעכ"פ מדרבנן מטמא. והתם שרי. וכמבואר שם. א"נ דהתם מיירי בפתוח קצת מצד א' אבל הכא מיירי בסתום לגמרי (ועתוס' שם ד"ה רוב). וא"ת עכ"פ היאך נטמאה המרדע הרי הוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט. רק כשמשמש לאדם וכלים. ביחד (פרמב"ם רפ"ד מכלים). י"ל דכיון דהחרחר והדרבן שהן של ברזל קבועין בב' קצות המרדע. הו"ל כעץ המשמש את המתכות דמק"ט ככלי מתכות (ככלים פי"ז מ"ז). ולתוס' שבת (די"ז א' ד"ה ועל) דהא דקיי"ל חרב כחלל. היינו לגמרי כחלל. לטמא גם בשרחב רק כ"ש והאהיל. א"כ א"א לאוקמיה בשתחוב בו הדרבן. דא"כ גם לר' טרפון היה האדם נטמא כשהאהיל המרדע עליו. אפילו היה המרדע רחב כ"ש. והוכרחו לתרץ דלעולם מיירי בשאין תחוב שם הדרבן. ואפ"ה לא מחשב המרדע פשוטי כלי עץ. מדיש ב"ק בראשו לתחוב שם הדרבן (ככלים פכ"ה מ"ב). ולא חשיב ב"ק העשוי למלאות דלא שמיה ב"ק (ועמ"ש בס"ד כלים פ"ב סימן פ"ט. ושם פי"ח מ"ח). די"ל דדרבן שאני דרגיל להוציאו משם וכדאמרינן (חגיגה דג"ב) דדרבן מתטלטל. והיינו דדרך להוציאו מהמרדע. וא"ת עכ"פ היאך טמא האיכר טו"ע מדנגע בהמרדע שנשא על כתיפו. הרי בגד האיכר היה מפסיק בין גופו להמרדע. והו"ל האיכר שלישי מהמת. ואע"ג שנגע בהמרדע בחיבורין. הרי הו"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. דהיינו שלישי מהמת. דאין בו דין חיבורין וטהור לגמרי (כע"ז לז"ב ורמב"ם פ"ה מטו"מ ה"ב). ואי"ל דלהכי טמא האיכר טו"ע מדנגע במרדע כשאחזו בידו בשעה שנשאו על כתיפו. ליתא דא"כ בלי גזירה דטעות הרואה היה האיכר טמא טו"ז. דהו"ל אדם שנגע בכלי שנטמא במת (כפ"א מ"ב) וכ"ש הכא דהו"ל חיבורין. אע"כ דמיירי שלא נגע בידו בהמרדע. רק ע"י כתיפו והרי שם גם טו"ע אין בו וכדאמרן. י"ל דהא דאין דין חיבורין בנוגע שלישי מהמת. היינו רק באדם באדם (ועי' ברמל"מ פ"ה מטו"מ ודו"ק). אבל כלי שנגע במת. כיון דחרב כחלל. דין המרדע כמת עצמו. א"כ הו"ל רק יקרב בדיקרב. ולמ"ד דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. צריך לאוקמיה הכא בשעדיין תחוב הדרבן במרדע:

וא"ת הרי הא דהנטמא באהל טטו"ז מפורש בקרא. ואפ"ה חיישינן שיטעו לומר שטמא רק טו"ע. א"כ כ"ש דהו"ל למיחש שיטעו לומר כשיראו שאנו מטהרין האדם שנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יחשבו שגם הנאהל מדבר שרחבו טפח נמי טהור. מדאינו אהל ממש. ואינו מפורש בקרא. ורק בהלממ"ס גמרינן לה (כברכות יט"ב). י"ל דידעו רבנן שאינן בקיאין בדיני אהל המטלטל. וחושבין דרק אהל קבוע מטמא טו"ז. אבל אהל המטולטל חושבים שמטמא רק טו"ע. ולפיכך כשיראה שאנו מטהרין לגמרי להנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יתמה ויישאל. ולא יטעה. מיהו י"ל דלתוס' (שבת יז"א ד"ה אמר) אפילו היה מפסיק בין המרדע להאיכר הנושאו כמה בגדים. או אפילו היה מפסיק ביניהן דבר שאמק"ט. אע"ג דבהנך ב' גוונים אין כאן טומאת חיבורין. ונמצא שמצד הדין נטהר אותו לגמרי. והרי אמרנו דלהכי בשהאהילה המרדע לא גזרו משום דנטהר אותו לגמרי. א"כ מה"ט הול"ל נמי אפילו בשנשא המרדע. עכ"פ בשמפסיקין הנך הנ"ל. הרי מדנטהר אותן מצד הדין א"א שיטעה השומע. והו"ל לשבקה אדיניה. אפ"ה גם בחיבורין לא בקיאי בני עולם. לחלק בין מפסיקין רק ב' כלים או יותר. ומשום לא פלוג גזרו גם בטהור לגמרי מדינא דחיבורין. כיון דעכ"פ נשא והאהילה עליו המרדע. אולם בשלא היה בהמרדע שום שייכות טפח. וכגון שלא היה בהדבר המאהיל כעובי המרדע. אפילו נטמא בו האדם באותה שעה טומאת ערב מדנגע בו. ג"כ לא גזרו שיטמא טו"ז. מחשש שיחשבו שהנטמא באהל טמא טומאת ערב. דגם זה ידוע לכל דאין אהל פחות מטפח. ורק בשיש בהקיפו טפח חיישינן שיטעו לומר זה כזה. והא דלא גזרו נמי על כלי כה"ג וכגון שהיו ג' כלים זע"ז וכולן נוגעין זב"ז. והעליון האהיל על התחתונים ועל המת יהיה גם כלי התחתון צריך הזאה וטטו"ז. אף שבעליון אין בשטחו רק בהקיפו טפח. וכדאמרן גבי אדם (ועי' פ"א מ"ב). תירץ הר"ש דרק באדם שמצוי כך. כמו שקרה אצל האיכר גזרו. אבל בכלים כה"ג מלתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה רבנן (כביצה יח"א). וא"ת עכ"פ בגדי האיכר הו"ל לטמויי טו"ז. דהרי מצוי טפי שיהא האיכר לבוש כשיחרוש טפי משיהא ערום. וא"כ גם כלי שלישי הו"ל לטמויי טו"ז בכה"ג. נ"ל דכיון שטימאו להאיכר טו"ז כבר יהיה להם הכירא שהנטמא באהל לא סגי ליה בטומאת ערב. ושאין חלוק בין אדם לכלי. ואדרבה י"ל דעבדי ביה הכירא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים (ועי' שבת טז"א ומח"ב ועי' בהר"ב פכ"ה מ"ו):

כל המטלטלין וכו'. בפ"ק דשבת אמרינן דהיא אחת משמנה עשר דבר ולר' טרפון אפיק הא ועייל הך דהמניח דברפ"ג דמסכת מקוואות דס"ל כר"מ וההיא דבנות כותים דברפ"ד דמס' נדה נמי לדידיה בו ביום גזרו ופירשו תוס' ז"ל שם בשבת אקפח לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת [הגה"ה לשון הר"ש ז"ל כי ההיא דפ''ק דזבחים דאמר ר' טרפון אקפח אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת וכההיא אם לא שמעתי הפרש בין קבלה לזריקה ע"כ:] וכענין זה מצינו במקרא חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה ע"כ ופי' שם רש"י ז"ל שמצטער היה על תורה המשתכחת ולפיכך היה מקלל עצמו אקפח וכו' ע"כ. ואשכחן שמעון בן טרפון בריש פ' שבועת הדיינים ובפרק כל הנשבעים דף מ"ז:

בפי' ר''ע ז"ל הם טמאו את האיכר משום כלים המאהילים על המת. נלע"ד שצריך להגיה הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת וכו' גם בפי' הר"ש ז"ל שכתוב שם הם טמאו את האיש משום כלים המאהילין על המת צריך להגיה המרדע במקום האיש וכן תמצאנו שם ריש דף י"ז ברש"י ז"ל אלא שיש שם פירושים שונים בין רש"י לתוס' ז"ל ע"ש. גם צריך להגיה בפי' הר"ש ור"ע ז"ל או מטעם חבורים או משום דה"ל כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת ז' והשומע טעה וכו':