משנה אהלות פרק ט״ו משנה י׳

כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכתא שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת ז' ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו ואחר נגע בכלים הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו עוד האהיל על הכלים הנה לא יטמא אותן לפי שטמא מת אינו מטמא באהל אמנם יטמא במגע אם לא שהאהיל בידו אחת על הטומאה ובידו השנית על הכלי יחד ושיהא בידו פותח טפח אשר היא שיעור הבאת הטומאה ואז יהיו אלו הכלים טמאים להגעתן עם הטומאה תחת אהל אחד וכבר קדם לך בו' מזאת המסכתא שהאדם נעשה אהל לטומאה וכן אם היו שני בתים קרובים ובהן כשני חצאי זיתים ופשט (שם) [שתי] ידיו לשני הבתי' יחד הנה אם הי' פותח טפח בכל יד כבר הגיעה הטומאה ביניהן ונטמא הוא ושני הבתים והיה כבית אחד והיה כזית מן המת תחת אהל מחובר ולא תסתור אומרו פותח טפח לפי שכבר הקדמנו שקטן בן יומו מטמא טמא מתו יהיה נער קטן:

המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין. פי' הר"ב טומאת שבעה מטעם חבורין. כגון דבשעה שנגע כו'. וכ"כ הר"ש. ובר"פ דלקמן [סד"ה על האדם] מפרשים דא"נ שלא בחבורים. ושם אפרש בס"ד. והרמב"ם כתב וז"ל כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכת שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה. ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו. ואח"כ נגע בכלים. הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו. עוד האהיל על הכלים. הנה לא יטמא אותן. לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת כו'. ועיין [מ"ש] ספי"א [מ"ט ד"ה והמנורה]:

הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים. כתב מהר"ם. ואע"ג דהאדם טמא דכולן מביאין טומאה על עצמן בכ"ש מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. ע"כ:

אם יש בידו פותח טפח. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת [כדתנן במשנה ג' פ"ה דנדה] ואפשר שיהיה נער קטן הרמב"ם. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן:

הנוגע במת והנוגע בכלים אפי' לאחר שפירש מהמת:

המאהיל על המת והנוגע בכלים אפי' לאחר שפירש מהמת. הכלים שנגעו בו טטו"ז. מדהו"ל כלים שנגעו בטמא מת. והא דנקט שנגעו כלים. היינו משום דאדם שנגע באדם שנגע במת בו יש חילוק. דבנגע ב' בהראשון בעוד הראשון נוגע בהמת. גם השני טטו"ז מטעם חיבורין. אבל בנגע ב' בא' לאחר שפירש הא' מהמת אין הב' טמא רק טו"ע [כפ"א מ"א]:

ומאהיל על הכלים לא שכפוף קומתו והאהיל על המת ועל הכלים ביחד דאז פשיטא שנטמאו הכלים. דהרי אדם וכלים נעשים אהל לטמא [כרפ"ו] אלא דמיירי שהאהיל בידו א' על המת. ובידו ב' האהיל על הכלים:

טהורים דבמאהיל על המת. ומאהיל על הכלים. אפי' בשעה א'. הכלים טהורים. שאע"ג שבפסת היד שהאהיל בה על המת יש בה רוחב טפח. וכ"כ יש רוחב טפח ביד השני שהאהיל בה על הכלים. והגוף שבאמצע אינו חוצץ. דהרי כל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה. ונעשה אהל לטמא אבל לא לטהר. ונמצא שהמת והכלים הם כאילו ישנם תחת אהל א' עכ"פ. כיון דסתם זרוע של אדם אין בו רוחב טפח. הרי הזרוע מפסיק בין רוחב פסת היד שהאהיל בה על המת לפסת. היד שהאהיל בה על הכלים. ולא מחשבו כאהל א'. ואע"ג דהאדם עצמו שהאהיל ודאי נטמא אפי' לא האהיל רק באצבעו. דהרי האדם והכלים שהאהילו על המת. או המת עליהן או דבר אחר על שתיהן. בכל גוונא אפי' היה רק קצת מזה ומזה בהאהל נטמאו [כפ"ג מ"ג וכט"ז מ"א]. עכ"פ אין האדם שנטמא ממת חוזר ומטמא כלים רק במגע ולא במשא ואהל. וכל זה בהאהיל על המת והכלים בשעה א'. וכ"ש בשהאהיל עליהן שלא בשעה א'. דאז ודאי אין הנטמא במת חוזר ומטמא כלים שמאהיל עליהן. והיינו נמי טעמא דסיפא. בנגע במת והאהיל על הכלים אפי' בשעה א'. הכלים טהורים. ומהטעם שאמרנו:

אם יש בידו פותח טפח נ"ל פשוט דרק ארישא קאי בשהאהיל על המת ביד א' ובידו הב' האהיל על הכלים באותה שעה. והיה כל הזרוע רחב טפח מהמקים שהטומאה תחתיו עד תחת פסת היד שהכלים תחתיו:

טמאין דמדאין הפסק רוחב פחות מטפח בין הפס יד שהטומאה תחתיו לתחת הפס יד האחר שהכלים תחתיו. הו"ל כאילו המת והכלים תחת אהל אחד ונטמאו הכלים. שהגוף אינו מפסיק מדמק"ט. וכדאמרן בסי' פ':

פשט את שתי ידיו להן יד א' לתוך פתח או חלון בית זה. ויד ב' לתוך פתח וחלון שכנגדן בבית אחר:

אם יש בידיו פותח טפח ר"ל שיש בכל זרוע רוחב טפח בכל הבית:

מביא את הטומאה מטעם דאמרן. דב' הזרועות מצרפין לב' הבתים שיחשבו שניהן כאהל אחד שיש כזית ממת תחתיו [ועי' לעיל פ"ח מ"ו] וגופו שמק"ט. אינו מפסיק בין האהלים. וכנסר עפ"י תנור ישן [רפי"ב]. וקמ"ל הך בבא דאף לענין צירוף כזית שתתפשט ג"כ הטומאה לכל הבית נמי מחשב הזרוע שרחב טפח כאהל. מיהו האדם עצמו נטמא. מדמביא טומאה על עצמו. אפי' בשמאהיל ממנו רק כ"ש וכדאמרן. והרי האהיל על זית ממת. אולם ב' בתים זה לפנים מזה ובכל א' חצי זית. לכאורה י"ל דבכה"ג שניהן טהורין. דעד כאן לא פליגי רבנן אר' יוסי דחיצון טמא [כפ"ד מ"ב] מדדרך טומאה לצאת. רק התם דיש זית שלם בפנימי. ולהכי ודאי יוציא הטומאה מביתו. אבל בשיש חצי זית בפנימי גם רבנן מודו דחיצון שבו החצי זית השני טהור. דהרי חציה שבפנימי. אינו מוכרח שיוציאו משם. ושמא ישאירנו במקומו ואפ"ה ישאר פנימי בטהרתו. אבל מסוף פ"ח לעיל מוכח דבכה"ג חיצון טמא דלא גרע הכא מב' חדרים שבכל א' חצי זית ושניהן פתוחין לבית:

וחילי מנסר שנתון על התנור. ובולט בב' צדדים המנגדיים טפח בכל צד. ובב' צדדים האחרים בולט פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מתחת בליטת טפח זה. לתחת בליטת טפח שכנגדו דרך הפחות מטפח שמן הצד (כלעיל פי"ב מ"ג). וכ"כ בטבליות שנוגעות בקרנותיהן פחות מטפח. לא מחשבו כאהל א' שתתפשט הטומאה מתחת א' לתחת חברתה (כלעיל מ"ב). ולהכי ה"נ אין הטומאה מתפשטת מתחת הפס יד שהטומאה תחתיו לתחת הפס יד האחרת שהכלים תחתיו דרך תחת הזרוע שאין ברחבו טפח. וא"ת הרי אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. אם טומאה באהל מתפשטת על הכלי שתחת השפוע אע"ג שהוא רק חלול כאצבע (כפ"ז מ"ב). ואת"ל דוקא לתחתיו מתפשטת הטומאה. אבל אין בה כח שתתפשט משם שוב להלן לאהל אחר. כי הכא שתתפשט מתחת כס לתחת פס דרך הזרוע. ליתא דהרי זיז שסובב לבית ואוכל בפתח גא"צ. אם טומאה בבית מתפשטת הטומאה משם לתחת הזיז שבולט טפח דרך הזיז שאינו רחב רק גא"צ (כפי"ד מ"ב). וי"ל התם באהל קבוע שאני. דבטל לגבי אהל הקבוע הפחות מטע"ט שמחובר לו. מדהוי ככל חורי בית שפחותים מטע"ט שפתוחים להבית. שמתפשטת הטומאה לשם. וכ"כ טומאה תחת הקורה שמתפשטת הטומאה תחת כל הקורה גם דרך מקום שבקורה שאינו טע"ט (כפי"ב מ"ו) דהקורה כבדו קבעתו שיחשב כאהל קבוע. מיהו דוקא בב' לטיבותא שהאהל קבוע והפחות מטע"ט מחובר אליו. אבל בחדא לטיבותא. אמ"צ להחשב הכל כאהל א'. ומה"ט הכא בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים צריך שיהיה בזרועותיו רוחב טפח שתתפשט הטומאה מבית לחבירו. והיינו משום דאע"ג דהבתים קבועים. עכ"פ הזרועות שאינן טפח על טפח אינן מחוברים ממש להבתים:

ולפ"ז יהיה פי' של מלת ידו דנקט הכא דהיינו זרועות כמו פי' של מלת ידיו דנקט בסיפא אם יש בידיו וכו'. דהרי התם ודאי פירושו זרועות שהן לחוץ להבית. דאילו פס ידו. הרי הוא תוך הבית ומה לי אם יש בהפס טע"ט או לא. הרי כל הפס הוא תוך אהל הבית. והא דנקט הכא היה בידו פ"ט לשון יחיד והרי לפי פירושינו גם היד השני צריכה פ"ט. ה"ט משום דכך הוא. דכשיש בזרוע א' רוחב טפח גם זרוע הב' יש ברחבו כך. הא אילו הוה נקט אם יש בידיו פ"ט. הוה אפשר למטעי. דר"ל שיש בשניהן יחד פ"ט. וכגון שבאמת בכה"ג פי' הרא"ש ז"ל משנתינו. ועיין שם. משא"כ בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים נקט אם יש בידיו לשון רבים דהתם ליכא למטעי ולומר דבצרפם מיירי. א"נ נ"ל דרישא בהאהיל על המת והאהיל על הכלים. מיירי שהאהיל בידו א' על המת וכפף קומתו על הכלים והאהיל עליהן. וא"כ להכי שפיר נקט אם יש בידו. דהרי סגי בשזרוע א' רחב טפח. ורבינו הרא"ש ז"ל נתקשה מאד בפירוש משנה זו. והנה חנני אלהים ברוב רחמיו ית' תומך ידי שפנים עם לא עז. וישם רגלי כאילות פסחים בזזו בז. והאיר עיני הכהויים ביקרת פירושי הלז. יתברך שמו מפענח רזי רז:

הנוגע במת ונוגע בכלים המאהיל על המת ונוגע בכלים טמאים המאהיל על המת וכו' כצ"ל:

אם יש בידיו פותח טפח טמאים. מפני שמביא טומאה מן המת לכלים תימה אף אם יש בידיו פותח טפח הא אין בכל רוחב זרועו פותח טפח דהא דאמרינן דפותח טפח מביא את הטומאה צריך שיהא כל ארך דבר המאהיל פותח טפח אבל אם היה קצר באמצע לא וראיה מטבליות שנוגעות בקרנותיהן דכלים שתחת השניה טהורין ונוכל לומר שצרף שתי ידיו אבל מסיפא פשט שתי ידיו קשה ואפשר דאיירי באדם שמן ויש ברוחב זרועותיו פותח טפח והגוף אינו מפסיק דאדם חלול הוא. הרא"ש ז"ל: