משנה אהלות פרק ט״ו משנה ג׳

כבר ידעת איך הוא תמונת החביות וזה שבטניהם בולטים ושוליהן וראשיהן מחודדים וכאשר יתחבר חבית מהחבית הנה כבר ימשש שטח זה לשטח זה טפח על טפח או יותר מטפח וכאשר תמשש אחת חבירתה והתחברו כולן אחת (תחת א') בין שהיו יושבות על שוליהן או על צידיהן והיו כולן גבוהות מן הארץ טפח הנה היו כולן אהל אחד ולזה כאשר טומאה תחת אחת מהן תחת כלן טמא. והוסיף בזה החביות דין ואמר כי כאשר התחברו כמו שספרנו בפותח טפח והם כבר נטמאו במין ממיני הטומאות והיתה טומאה תחת אחת מהן תחת כלן טמא אף על פי שאין שם חלל טפח ולזה להיותה בעלת בטן ולה חלל הרבה ואנחנו נאמר הצד עליון מביא את הטומאה לפי מה שקדם מאמר בטומאת אלו החביות כולן טמאות ואוירן טמא אולם אם היו טהורות למה שיתפשט זה המאמר לפי שהצד העליון לא תגיעהו הטומאה לפי שכלי חרס אינו מטמא מגבו כאשר השרשנו:

והן נוגעות זו בזו בפותח טפח. משום סיפא נקט נמי ברישא בפותח טפח דלגופיה לא אצטריך. דכיון דתחת עצמה אינה מביאה הטומא'. אלא בוקעת ועולה כו'. כ"ש שאינה מביאה אל החבית שאצלה ואפי' נוגעת בפותח טפח:

טומאה בוקעת ועולה כו'. כתב הר"ב אבל מה שבתוכן טהור. ולהרמב"ם שכתבתי בכמה דוכתי בפרק כוורת. אף מה שבתוכו כשהוא כנגד הטומאה. נמי טמא:

אבל אם היו טמאות כו'. כתב הר"ב שאין התחתונות סותמות כו'. מידי דהוה אקפולין כו'. והתחתונה כמאן דליתא דמי. ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת ועולה כל כנגדה עד לרקיע. כדפירש לעיל פרק כוורת. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ולהכי הוו אהל להביא את הטומאה. לכל מה שתחתיהן. וכמאן דמלי טומאה כל מה שתחתיהן דמי וחוזרת ובוקעת למעלה כנגד כל החבית. דאין נעשים אהלים להפסיק בין הטומאה. והא דנקט תחת כולן טמא. ולא נקט למעלה מהן. נ"ל משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי. דחוצצות בפני הטומאה דאיירי בחבית של שייטין [*דמתניתין ג פרק ב] [דכלים] וכיוצא בהן שהן סתומין וטהורים לגמרי ודמו לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה. דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ע"כ ל' מהר"ם:

חביות סתמן של חרס:

שהן יושבות על שוליהן ר"ל שעומדות זו אצל זו סמוכות על הארץ ופיהן למעלה:

או מוטות על צידיהן על הארץ ופיהן למן הצד:

באויר מלת באויר אכולהו קאי. ור"ל בין שיושבות על שוליהן באויר או מוטות על צדן באויר. דבין כך או כך אין אהל על גביהן מלמעלה:

והן נוגעות זו בזו בפותח טפח שהבטנים של החביות שבולטין מאמצען נוגעין זב"ז ברוחב טע"ט. ונקט הכי רק משום סיפא. דתני גבה שתתפשט הטומאה תחת כולהו. אבל ברישא בכל גוונא בוקעת הטומא' כנגדה:

טומאה תחת אחת מהן רצוצה:

בוקעת ויורדת לצדדין קתני דבפיהן למעלה אז תחת החבית שהטומאה שם. ותוכה וע"ג כל כנגד הטומאה טמא ואין הכלי חוצץ. מדמעורב אויר הטמא שע"ג עם אויר תוכה נטמא כל תוכה [כפ"ט סי' ס"ה] וגם החבית עצמו נטמא עי"ז. מדנטמא אויר תוכה. אבל בפיה מן הצד. אז רק תחת וממעל להחבית כל כנגד הטומאה טמא אבל תוכה טהור דדפנות הכ"ח שאמק"ט מגבו חוצץ. דלא דמי ב' דפנות החבית שהן זה ע"ג זה. לקיפולין לעיל במשנה א'. דאין חוצצין. וכ"כ כל כלי חלול דפנו העליון מביא הטומאה [כפי"א מ"ג]. די"ל דהתם הקיפולין ודפנות הכלי מק"ט. ולהכי אינן חוצצין. דחשבינן חלק התחתון שבהן כליתא. והעליון מביא הטומאה. משא"כ הכא. הכ"ח אמק"ט מגבו. ולהכי ב' דפנות הכלים חוצצין על תוכו. ואפ"ה אינה מצלת על מה שלמעלה מהחבית רק עם דפנות אהלים [כפ"ה מ"ה]:

במה דברים אמורים אסיפא קאי. וה"ק בד"א דגם בפיהן למן הצד בוקעת רק נגד הטומאה:

בטהורות שעדיין לא נטמאו החביות. וכ"ש כשאינן בני קבלת טומאה כלל. וכגון שהן של אבן:

אבל אם היו טמאות דאז אע"ג שטומאה תחת א' מהן רצוצה. עכ"פ כיון שמוטות על צדיהן הרי דפנות התחתונות שהן טמאות אינן חוצצין ובוקעת הטומאה לתוך החבית. ונמצא שדפנות העליונות של כל חבית. אע"ג שהן גופין נפרדין. עכ"פ כיון דנוגעין זב"ז ברוחב טפח. כאהל אחד חשבינן להו [כפ"ח סי' י"ח] ומתפשטת הטומאה לכל תחתיהן:

או גבוהות שהיו כל החביות טהורות אבל היו גבוהות וכו':

מן הארץ פותח טפח שהי' אויר טע"ט תחת שוליהן. ואפי' פיהן למעלה:

תחת כלם טמא מיהו לא רצה תנא לאשמעינן רק החילוק שבין רישא לסיפא. דברישא אין הטומאה מתפשטת לצדדין ובסיפא מתפשטת תחת כולן אע"ג שהן גופין נפרדין. אבל דין תוכן ועל גבן א"צ למתניא הכא. דכבר שמעינן לדינייהו במכילתין בדוכתי טובא. ובפרטות בסוף פ"ט. ולפי המבואר שם. יש גם בסיפא הכא חילוק לענין תוכן וע"ג. דכשהן טמאות ומוטות על צדן. או שהן טהורות ופיהן למעלה אבל יש אויר טפח תחתיהן. אז לא לבד כל תחתיתן. אלא גם כל תוכן ולמעלה מהן. כל כנגד כל החביות טמא. אבל כשהחביות טהורות ופיהן למן הצד. והן גבוהות מהארץ טפח. אע"ג שכל תחתיתן ולמעלה מהחביות כולן טמא. אפ"ה תוכן טהור. דעל עצמו מצלת החבית הטהורה [ועי' רב"א]:

והנה הר"ש והר"ב רוח אחרת אתם בפי' המשנה. שכתבו דמיירי שמסודרות החביות שורות ע"ג שורות. ונ"ל דהוכרחו לפרש כן דהיינו משום שהם פירשו דבמד"א דסיפא גם אפיהן למעלה קאי. ועלה מסיק תנא בסיפא דאם היו החביות טמאות. תחת כולן טמא. וק' והיכי אפשר כן. והרי פיהן פתוח כלפי מעלה ואין כאן אהל כלל. דהטומאה היא רצוצה. והיאך יהיה כל תחתיהן טמא. להכי הוצרכו לומר דמיירי שמונחים שורות ע"ג שורות ולפיכך כשהתחתונות טמאות חשבינן להו כליתנהו. ונמצא שהשורות העליונות הו"ל כאהל וכל תחתיהן טמא (וכקיפולין מ"א). אולם מ"ש הר"ש והר"ב בד"ה טומאה בוקעת וכו' וז"ל ואפילו על מה שבתוכה אמ"צ מדאין הפסק בין אויר תוכה לאויר טמא שע"ג. עכ"ל. וזה תמוה כיון שיש שורות זו ע"ג זו. הרי יש שפיר הפסק שולי חבית העליונות בין אויר הטמא שלמעלה לאויר שבתוך חביות התחתונות. ואת"ל שכוונת הר"ב על תוך הכלי שבתוך שורה העליונה שאין פיה סתום. אין לשון המשנה משמע כן. דבוקעת ועולה משמע דתוך כל החביות שלמעלה מהטומאה טמא. ותו דגם שורות עליונות א"א שיטמא תוכן. דהרי בחביות שייטין סתומות מיירי וכמ"ש רתוי"ט. וא"כ שפיר יש הפרש בין אויר תוכן לאויר טמא שע"ג. וגם הדבר בעצמה תמוה. דאי בחבית שייטין היאך שייך לומר גבייהו יושבת על שוליהן או מוטות על צדיהן דהיינו שפיהן פתוח למעלה או פונות למן הצד. והרי אין להן פה כלל. והיותר תמוה מ"ש הר"ב שגם החבית עצמה נטמא. וקשה והיכי אפשר זה. והרי אינה בת ק"ט כלל. והרי דברים אלו סותרים זה את זה תוך כדי דיבור. ודוחק לומר דחבית עצמה דקאמר הר"ב. ר"ל כל תוכה. כדאמרינן הרבה במכילתן הבית הטמא. הדות טמא. דהיינו תוכן. אבל הא ליתא. דכבר כתב הר"ב דתוכן טמא. אולם מפני שדברי התוספתא נוטין קצת לפי' רבותינו. לכן הטרחתי את עצמי ליישב דברי קדשם דבר דבר על אופניו. דלרבותינו הנ"ל משנתינו מיירי בחביות סדורות שורות שורות זו אצל זו וזו ע"ג זו. ולכן ברישא שהחביות התחתונות אינן מק"ט. וטומאה תחת א' מהן. כיון שהן כלי שאמק"ט לא חשבינן להו כליתא. והו"ל כאבנים וטומאה רצוצה תחתיהן. שהטומאה רק בוקעת ועולה ויורדת. ורק אותה חבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. אם עומדת ופיה למעלה. וגם היא בת קבלת טומאה. נטמאה היא וכל מה שבתוכה וכל מה שלמעלה ממנה כל כנגד הטומאה שלמטה משולי חבית הטהורה שבשורה התחתונה. ואם החבית שבשורה העליונה שמונחת נגד הטומאה. היא מוטה על צדה אז אף שהיא בת קבלת טומאה. עכ"פ כלי חרס היא ואמק"ט מגבו. ולהכי רק מחוץ להחבית כל שכנגד הטומאה למעלה ולמטה טמא. אבל החבית בעצמה וכל מה שבתוכה טהור. מדאין אויר שבתוכה מעורב עם אויר הטמא שלמעלה ממנה. דהרי מונחת על צדה. וכל זה בתרתי לטיבותא בהחבית התחתונה. שכולן אינן בני קבלת טומאה. והטומאה תחת א' מהן רצוצה. אבל ביש חדא לריעותא היינו סיפא. דכשהחביות התחתונות הן בני קב"ט והטומאה תחת א' מהן רצוצה. הרי הכלי שהטומאה תחתיה אף שכ"ח היא ואמק"ט מגבה עכ"פ מדהיא בק"ט אינה חוצצת והו"ל כליתא ולפיכך החבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. נחשבת היא כמאהלת על הטומאה. וכל החביות האחרות שבשורה העליונה ושנוגעות טפח בזו שמאהלת על הטומאה כולן נחשבין כגוף א' שמאהיל (וכעדר פ"ח סימן י"ח) ולפיכך כל החביות שבשורה העליונה. אף שמונחין מוטין על צדן. נטמאו גם הם גם תוכן. מדהתפשטה הטומאה בכל תחתית השורה. הרי החביות פתוחות לאהל המת. דהרי לכל הפחות יש סדק כ"ש בין שפת פה של זו לשולי חבירתה. וגם כל החבית שבשורות התחתונות נטמאו כולן. דמדחשבינן כל החביות שבשורה העליונה כאילו הן אהל א'. א"כ הו"ל החביות התחתונות שמונחין תחת העליונות. כאילו התחתונות מונחות באהל המת. ואע"ג שכל א' מהתחתונות סותמת פה חבירתה. הרי אין לה צמ"פ. ואף אותן שגבן נגד הטומאה נטמאו. דאין גב כ"ח חוצץ רק עם דפנות אהלים (וערתוי"ט פ"י מ"ו ד"ה תוכה). וכן כל למעלה משורות העליונות עד לרקיע טמא דמדהן כלי אינן חוצצין. ונ"ל עוד דאפילו כשהחביות שבשורה העליונה היו כולן חביות של שייטין שאמק"ט ודינן כאבנים. אפ"ה אינן חוצצין. מדנתמכו ע"י חביות שבשורה תחתונה שהן בני קב"ט (וערפ"ו). וכ"כ כשהחדא לריעותא בשורה התחתונה. הוא. שהחביות התחתונות אינן בני קב"ט אבל גבוהות מארץ טפח. והטומאה בהאויר שם. הרי הטומאה שמונחת שם כאילו מונחת באהל. והתפשטה לכל תחתית השורה התחתונה. ונמצא שהשורה התחתונה אף שהיא מכלים שאמק"ט. עכ"פ כולן כגוף א' הן מדנוגעות זב"ז בטע"ט. ונעשין אהל לטמא כל תחתיהן. אבל החבית שבשורה העליונה אף שהן בני ק"ט טהורין. דהרי החבית של שייטין שמהן עשוי השורה תחתונה. כאבנים נחשבין וחוצצין. ורק אם השורה התחתונה עשוי מחבית פשוטה שיש לה בית קבול. רק שאינן בני קב"ט כלל. כגון כלי אבנים וכדומה אז אפילו מונחין מוטין על צדן אינן חוצצין. ונטמאו כל החביות שבשורה העליונה. וגם מה שבאויר על גבן וגם מה שבתוך החבית שבשורה התחתונה. הכל נטמא מדפתוחין בצד לאהל הטמא בלי צמ"פ. כך נ"ל ליישב פירוש רבותינו:

טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. מפני שהיא רצוצה. הרמב"ם ז"ל שם סוף הפרק: