משנה אהלות פרק ט״ו משנה א׳

כבר ביארנו בפי"א (מ"ג) ענין אמרו אין מביאין את הטומאה וביארנו שם סגוס ושם כופת. וטבלאות לוחות: וענין אמר בכאן עד שיהיו גבוהין מן הארץ פותח טפח לפי מה שאספר וזה כאשר היה סגוס או כופת או טבלא או בגד מושם אחד למעלה מהשני עד שיהיה בגבהו טפח עוד היתה הטומאה למעלה מזאת הטבלא דרך משל אשר היתה גבוה מן הארץ והיתה טבלא שניה ממעל לטומאה דבוקה בה הנה זאת הטבלא העליונה מביאה את הטומאה ותטמא כל הטבלאות ומה שביניהם מן הכלים וזה הדין בעצמו בסגוס ובדומה לו בזה הדבר נחלקו טבלאות של שיש לפי שהן נחשבות כארץ ואם היו שיש על שיש והיה בין השיש העליון אשר תחתיו הטומאה ובין הארץ גבוה אלף אמה לא נחשוב מהשיש כאילו הוא נעדר אבל נאמר שהיא תחתיו טומאה רצוצה ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת ולשון התוספתא בביאור אלו הענינים כן טבלאות של שיש חלקה זו על גבי זו וטומאה תחת אחת מהן אפי' גבוהות מן הארץ אלף אמה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:

סגוס עבה כו'. כתב הר"ב הך מתניתין פירשנוה לעיל כו'. מיהו התם לענין נתונין תחת הסדק והכא לא בהכי מיירי. אלא כשסגוס. או הבגדים מונחים זעג"ז. וטומאה רצוצה תחתיהם. א"נ ביניהם. שכ"כ הרמב"ם. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכתב. וז"ל סגוס עבה וכופת עבה אע"ג דתנינא חדא זימנא לעיל פרק יא. נ"ל דאיצטריך. דמההיא דלעיל לא שמעינן לה. דה"א התם הוא דקאי אבית שנסדק ואכסדרה שנסדקה. דאמרינן טומאה בצד זה כלים שבצד אחר טהורים. ואמרינן עלה נתן את הקנה בארץ. אינו מביא את הטומאה. עד שיהא קנה גבוה מן הארץ פותח טפח. ואהא קתני סגוס עבה וכופת עבה כו'. כלומר אם סגוס עבה או כופת עבה. מונח בארץ כנגד הסדק. אין מביאין את הטומאה מצד זה של הסדק לצד אחר. וסד"א התם הוא דאין מביאין את הטומאה דתרתי לא אמרינן לומר רואין כאילו ניטל תחתית של הסגוס ושל הכופת ונשאר צד העליון שבהם והוא גבוה טפח. ואז נימא גוד אסיק צד העליון לסתום הסדק. דהיינו תרתי. לומר קליש. ולומר גוד אסיק. אבל הכא אמרינן כגון סגוס וכופת שהן גבוהין מן הקרקע פחות מטפח. וטומאה תחתיהן בצד זה וכלים מצד אחר תחתיהן. סד"א נימא קליש כאילו ניטל מקצת עוביין של מטה. ויביאו הטומאה על הכלים. קמ"ל. דאפילו קליש לחודיה לא אמרינן. ולא זו אף זו קתני. ברישא אשמועינן דתרתי לא אמרי'. והדר אשמעינן הכא דאפי' קליש לחודיה לא אמרינן. עכ"ל. וכתב הראב"ד בפי"ז מהט"מ [הלכה ד'] שההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על זו. ולטבלאות של עץ מונחות זו על גבי זו. שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע"פ שגבוה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר. אבל כשהוא שני כלים אע"פ שדבוקים זב"ז. העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא. וכן הטעם לאדם שהוא נתון (על) [צ"ל באהל] המת [כדתנן במ"ג פי"א] לפי שהוא חלול נעשה כשתי טבלאות. ע"כ:

ואם היו של שיש טומאה בוקעת וכו'. כתב הר"ב לפי שהן נחשבות כארץ. וז"ל מהר"ם הוי להו כגל של צרורות המונח באויר או גל של עפר. דטומאה וכלים תחתיו טהורין. [*כדלקמן משנה זיז. ע"כ:

סגוס עבה בגד צמר עב טפח:

וכופת עבה נסר עב טפח:

עד שיהו גבוהין מן הארץ פותח טפח ר"ל שיהיה חלול טפח על טפח תחתיהן. אז מביאין הטומאה תחתיהן ממקום למקום. וקמ"ל דאע"ג שהן עצמן עבין טפח או יותר לא אמרינן דרואין עובי התחתון שלהן כליתא ופני עליון שלהן יביא הטומאה:

קפולין זו על גבי זו בגד מקופל. וכפיליו מונחים זה ע"ג זה. או ר"ל כפילי סגוס דלעיל שמקופלין כך:

אינן מביאות את הטומאה עד שתהא העליונה גבוהה מן הארץ פותח טפח דאם אין טע"ט תחתיו. אין הטומאה שתחתיו מתפשטת לכל שתחתיו אלא בוקעת רק כנגדה למעלה ולמטה. ואף שכבר שנויה לעיל [פי"א מ"ג] אפ"ה סד"א דדוקא התם שמונחין תחת סדק שמחלק הבית. אמרי' דהסגוס והקיפולין שמונחין תחת הסדק אין מערבין ב' חלקי הבית להביא הטומאה מחלק א' להחלק שבצדו. עד שיהא אויר תחת הסגוס והקיפולין טע"ט. ולא סגי כשמקצת מעובי עליונו למעלה מטפח. דנימא דחשבינן לתחתית עוביו כליתא. דהרי צריך נמי לומר גוד אסיק. כדי שיסתם הסדק שלמעלה. ותרתי לא אמרינן. אבל הכא לענין להביא הטומאה לכל תחתיתו. דאצ"ל רק דרואין תחתית העובי כליתא. להכי ס"ד דסגי כשקצת מהעובי הוא למעלה מטפח מהארץ קמ"ל:

טבליות של עץ התנא מחלק לכולהו בג' בבי. (א) סגוס וכופת שהן גוש אחד. (ב) קיפולין. שהן ג"כ גוש א'. אבל מחולק לכמה חלקים. (ג) וטבלאות שהן כמה גושין שמחולקין לגמרי זמ"ז. וכולהו צריכי. דלא מיבעיא סגוס. שאין רגילין לחלק עוביו. לכן אין רואין תחתיתו כליתא אלא אפי' כופת שעשוי לחלקו לפעמים לנסרים דקין. אפ"ה אין חושבין תחתיתו כליתא. ולא מיבעיא סגוס וכופת שהן גוף א'. אלא אפי' קיפולין דאע"ג שמחולקין ועומדין הן. עכ"פ כיון שגוף א' הם. להכי סד"א דאף שיש תחת הקיפול העליון טע"ט. אפ"ה תהיה הטומאה בוקעת ועולה רק כנגדה. מצד ממ"נ. דאי חשבינן לקיפולין תחתונים כליתנהו א"כ גם העליון שהוא עמם גוף א' נחשביני' כליתא. ואי חשבינן לעליון כאיתא א"כ גם לתחתונים נחשביני' כאיתנהו. והו"ל טומאה רצוצה. קמ"ל. ואי תני קיפולין סד"א דדוקא בקיפולין אמרינן דכשיש תחת העליון טע"ט. חשבי' לתחתונים כליתנהו. משום דהתחתונים מק"ט. ואין חוצצין בפני הטומאה. אבל טבליות של עץ. הרי ע"כ הא דכשאין העליונה גבוה מהארץ טפח אינו מביאה הטומאה. מיירי שאין בעובי כל א' מהתחתונים עובי טפח. דאל"כ הרי היה מתחת העליון טפח לארץ. וא"כ כיון דאין בעובי כל א' מהתחתונים טפח אמק"ט [ככלים פכ"ב מ"ג] וכיון דאינן מק"ט סד"א דחוצצין. ולפיכך אפי' טבליות התחתונות מרובות עד שיש טפח תחת העליון. נחשוב הטומאה שתחת התחתונית כרצוצה שרק בוקעת ועולה. קמ"ל. דכיון דעכ"פ לא בטלינהו להתחתונים בפירוש. חשבינן להו כליתא [וכתבן לקמן סי' נ"ג]:

ואם היו של שיש שהן טבלאות של אבן מונחות זה על זה. וטומאה תחת תחתון:

בוקעת ויורדת אפי' היתה כל עובי העליונה גבוה מהארץ טפח. אפ"ה מדשיש מין ארץ הוא. הו"ל כל הטבלאות כגל צרורות שטומאה תחתיהן שבוקעת כנגדה למעלה ולמטה:

כך נוטין דברי מהר"ם שהביאן רתוי"ט. ומשמע מדבריו דאי לאו דהשיש מין קרקע אף שאמק"ט אפ"ה מדלא בטלינהו בפירוש. חשבינן להו כליתנהו. והעליון מביא הטומאה (וכתבן סי' נ"ב). וא"כ סגוס ואינך דלעיל. דאמרינן דכשיש תחת העליון טפח. נחשבים תחתונים כליתנהו. מיירי אף כשהתחתונים אמק"ט. אפ"ה אין חוצצין. מדאינן מין קרקע ולא בטלן בפירוש. אמנם לרב"א ז"ל להכי שיש לא חשבינן להו כליתנהו. משום דאמק"ט. ונ"ל דא"כ טבלאות שיש דקתני. לאו דוקא. דה"ה כופת שאין בה חקק מושב וטבלאות של עץ שאין עביין טפח. ולפ"ז כולהו הנך דרישא מיירי כשהן בני קבלת טומאה. סגוס מדהוא בגד (ככלים פכ"ז מ"ב). וכופת מיירי בשיש בו חקק מושב (ככלים פכ"ב מ"ט). וקיפולין מדהוא בגד. וטבלאות בשיש בעביין טפח דמק"ט (ככלים פכ"ב מ"ג). אמנם פשטות לישנא דמתני' דנקט ברישא לכולהו סתמא משמע אף שאינן בני קבלת טומאה. וגם מדנקט בסיפא שיש. ולא מפליג ומתני בדידה דהיינו בטבלאות של עץ שאין בעביין טפח. או באינך כדומה. משמע טפי כמהר"ם:

סגוס עבה וכו'. וכתוב בהשגות אמר אברהם ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היווני ז"ל בפי' משנה זו ומה הוא ההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גבי זו ולטבלאות של עץ כו' וכתב עליו מהרי"ק ז"ל שפירושו ז"ל אמיתי ע"כ:

טבליות של עץ. אית דלא גרסי מלות של עץ הכא בהאי מתניתין. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מתקה: