משנה אהלות פרק י״א משנה ח׳

כבר קדם לך בפרק החמישי מזאת המסכתא כי כאשר יכפה כפישה ע"פ החדות שהיא תציל כל מה שיש שם ואמר כי כאשר היתה מנורה בזה הסהר והפרח אשר עליו תשים הנר על שפתו עם הסהר וזה יקרא פרח כמו שבארנו בכ"א מכלים והיתה הכפישה כפויה על הפרח עד שתשים שפת הפרח בין הכפישה והחדות הנה בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם תציל המנורה בכללה מה שבתוך הסהר אם לא:

החדות. פי' הר"ב כמו הדות [*אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות הר"ש. ומ"ש הר"ב] והוא בבנין. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ד דב"ב:

והפרח שלה יוצא. ומכסה פי החדות. הרמב"ם פכ"א מהט"מ:

וכפישה נתונה עליו. לשון הרמב"ם כאשר כפה כפישה וכו' ועיין במשנה ו פ"ה:

החדות טהור. כלומר כל מה שבחדות. וכ"כ הר"ב במשנה ו פ"ה. וז"ל הרמב"ם [בחיבורו שם] הרי זה מציל על כל מה שבחדות:

והמנורה טמאה. כתב הר"ב וא"ת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור. והלא היא מטמאה כמת כו'. כ"כ הר"ש אלא שהוא כתב ע"פ התוס' דבשל מתכות היא ומשום כך מקשה. והר"ב לא פירש דבשל מתכות ואפ"ה קשיא ליה דלשיטתיה אזיל כמ"ש ברפ"ק. דלאו דוקא של מתכות דה"ה לכל הכלים. ועיין מ"ש ברפט"ז [ד"ה וטימאוהו]. ומ"ש הר"ב די"ל דמיירי כגון דליכא מת בבית וכו'. כ"כ הר"ש וכתב מהר"ם וז"ל ודוחק נ"ל זה אלא נ"ל דמיירי במנורה של חליות. דאין כל הפרקים שלה חבור מן התורה אלא מדרבנן גזור הלכך ע"י הפרח שחוץ לחדות לא מטמא מנורה שבחדות באהל. ולפי זה ניחא טעמא דב"ה אמאי המנורה טהורה אמאי לא לייתי לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא ולדבריי ניחא *)כיון דשל פרקים היא. לא גזור בכה"ג כשהיא בחדות עכ"ל. ומיהו להרמב"ם מעיקרא לאו קושיא. דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינו כמת לטמא באהל ובמשא. כמ"ש בפ"ה מהט"מ [הלכה י"ג]. ונתן טעם לדבר שהמשא למת עצמו אינו מפורש [וכמ"ש בסוף פ"ק] ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל ע"כ. עיין בסוף פט"ו:

אף המנורה טהורה. אע"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. הרמב"ם שם:

החדות הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]:

ומנורה בתוכו מונח תוך הדות ויש מת בבית:

הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק:

שלה יוצא נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות:

וכפישה נתונה עליו ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]:

וכפישה עומדת על פי החרות שאין המטרה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]:

בית שמאי אומרים החדות טהור דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה:

ומנורה טמאה מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]:

בית הלל אומרים אף המנורה טהורה דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]:

ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]:

וכל זה דלא כמשמע לכאורה מהר"ב. שכ' דאזלינן שהוא תוך הדות. ובמחכ"ר ליתא. דהרי גם כשהכלי כולו הוא בין שפת הדות להכפישה. אפ"ה טהור כמשנה ט'. וא"ת עכ"פ מ"ש הכא דלא סגי בשנראה תוך הבית. אלא צריך נמי שיהיה בולט תוך הבית. והרי לעיל (פ"ו מ"ה) בטומאה במעזיבה בנראה בבית. אמרינן דנידון כאילו הוא בבית. י"ל התם המעזיבה וודאי שייכי להבית. להכי סגי בנראה לחוד. משא"כ הכא כותל הדות אינו כותל הבית. עוד י"ל דדוקא כשאין שם אהל אחר שהכותל מפסיק ביניהן. אבל הכא דות כאהל:

החדות שבבית וכו'. ובערוך גריס הדות:

ומנורה בתוכו. גרסי' דדות לשון זכר:

נתונה עליה. עליו גרסי' במשנה דווקנית שנתונה על החדות כי ההיא דתנן לעיל פרק חמישי הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו טהור א"נ עליו על הפרח של המנורה. הר"ש ז"ל:

ומודים. ב"ה שאם תנטל המנורה וכפישה נופלת לתוך הדות הכל טמא כל מה שבתוך הדות כיון שעמידתה ע"י דבר המקבל טומאה כמאן דליתיה דמי כדאמרינן בפרק ששי גבי דלת שסמכו במפתח הרא"ש ז"ל. תניא בתוספתא הדות שבבית והמנורה שבתוכו והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו וכו' [הגה"ה כך הלשון חסר בין בתוספתא פ' שני בין בהעתק רבינו שמשון ז"ל] בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה"ז חוצץ ר' אלעזר ב"ר יוסי אומר בד"א בשל עץ אבל בשל מתכת נטמא ואין כלי טמא חוצץ פי' ברייתא זו סתומה ולא פירשה אמאי קיימי ויש לפ' דאעומדת דרישא קאי דלת"ק בשל עץ אפילו לב"ש טהורה ולר' אלעזר ב"ר יוסי בשל מתכת אפילו לב"ה טמאה ושל מתכת דקאמרינן אמנורה קאי א"נ אנופלת דסיפא קאי ואכפישה דלת"ק בשל עץ חוצץ אע"ג דנופלת ואתא ר' אלעזר למימר דבשל מתכת אפילו אינה נופלת לא חייצא. הר"ש ז"ל: