משנה אהלות פרק י״א משנה ז׳

לשון הברייתא כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור ואמר יטמא כמו כן מה שהגיע בגופו בעבור שמת הכלב והיה זה הדבר במעיו: ואמרו מוטל על האסקופה הוא גם כן שיהיה קצתו בבית ורבי יוסי מדקדק מקום הטומאה ר"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היה מקום האצטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה. וזה אשר תראה הטומא' כבר הגיע אצלם מאיחור עיכול הטומאה באצטומכת הכלב אולי זה בבשר המת לבד וזה לא יתאמת והלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה בן בתירא באמרו בעופות ובדגים מעת לעת:

ומת הכלב. כתב הר"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע"ש:

[*ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'. פי' הר"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ"ל רש"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]:

רבי יוסי אומר רואין את הטומאה. פירש הר"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ"ד. דהרמב"ם ל"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא"ל (ר"מ) [ר"י לר"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ"נ בספי"ב. ע"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא"א לומר דהרמב"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר"י והרי קי"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ"ל לפי' הר"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב"ם בחבורו פ"כ מהט"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר"י כלל. ועיין לקמן ספי"ב [ד"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה:

רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור. פי' הר"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח:

כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע. עיין במשנה ה פ"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים:

ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין [מ"ש] במשנה ב פ"ק דבכורות:

ומת הכלב דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]:

ומוטל על האסקופה ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים:

ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח:

מביא את הטומאה דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק:

ר' יוסי אומר רואין את הטומאה ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]:

מכנגד המשקוף ולפנים מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']:

הבית טהור ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית:

הבית טהור אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]:

הבית טמא משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]:

רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]:

כמה תשהה במעיו בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא:

שלשה ימים מעת לעת שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']:

בעופות ובדגים ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי':

בעופות ובדגים וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]:

ר' יוסי אומר רואין את הטומאה. משמע קצת שם בפ' העור והרוטב דתוס' ז"ל לא הוו גרסי רואין את הטומאה בהדיא רק ר' יוסי אומר רואין מכנגד וכו' דוק:

מכנגד המשקוף. אית דגרסי מן השקוף ועי' במ"ש בשם תוי"ט לקמן ספי"ב:

בפי' ר''ע ז"ל ר' יוסי אומר רואין את הטומאה בודקים בגופו של כלב וכו' עד דטומאה טמונה בוקעת ועולה ונמצא וכו'. אמר המלקט לא ירדתי לסוף דעת רבינו עובדיה ז"ל דהא ר' יוסי אית ליה דטומאה טמונה אינה בוקעת כמו שכתבתי לעיל בפ' מגדל מן התוספתא וכדמפרש ליה התם בפרק העור והרוטב דהתם ס"ד מעיקרא לפרושי מילתיה דר' יוסי הכי כדפירשה הוא ז"ל והוה קשה דר' יוסי אדר' יוסי עד דמסיק רבא התם דבתרתי פליג ר' יוסי אדר"מ דר"מ קאמר דעובי הצואר מביא הטומאה דס"ל דחוקקים להשלים וקאמר ר' יוסי דוקא חלל הצואר וקאמר ר"מ דעל האסקופא כולה הבית טמא אפילו אין פיו לפנים מן המשקוף כי האסקופא רחבה והדלת שוקף באמצעיתה כשהדלת ננעל וקאמר ר' יוסי מן השקיפה ולפנים מביא את הטומאה מן השקיפה ולחוץ לא וקאמר התם במסקנא דרב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא ר' יוסי אומר רואין את חלל הטומאה וכו' וכן פירשוה ג"כ הר"ש והרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל ור' יוסי דקדק מקום הטומאה ר"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היתה מקום האיסטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה והלכה כר' יוסי ע"כ וכן פסק ג"כ בחבורו בהלכות טומאת מת פכ"ה וכתב שם מהרי"ק ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל דסבר רבינו דעד כאן לא אוקימנא מתני' בפ' העור והרוטב בהנהו אוקמתי אלא להעמיד ר' יוסי דטמונה אינה בוקעת כדמוכת התם ממתני' דתיבת מגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקיטינן דאפילו לא יהיה בצוארו פותח טפח בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכין אחר מקום האיסטומכא עכ"ל ז"ל:

ר' אלעזד בלא יו"ד ברוב הספרים וכ"כ ה"ר יהוסף ז"ל:

שהטומאה יוצאה דרך שוליו. כך מ"מ:

ר' יהודה ב"ב אומר בין כך ובין כך הבית טמא. ואפילו פיו לפנים מפני שפעמים שהוא מקיא:

כדי שתפול לאור. מה שאכלו. יש רוצין להתיר מכאן חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אע"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה. וליתא שהבשר רך אבל חטה קשה והכי אמרינן במנחות דחטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה אע"פ שנמצאים בגללים מטמאין טומאת אוכלין וגם למנחות הוה שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך ועוד דהא הכא הלכה כר' יהודה בן בתירא דאמר מעל"ע דאיהו קשיש מר"ש הרא"ש ז"ל. ועיין ג"כ במ"ש בשמו בפ"ק דבכורות סס"ב. ובברייתא קתני בעופות ובדגים מיד ור"י בן בתירא אומר בדגים מיד ובעופות מעת לעת ר' אלעזר אומר משום רבי יהודה בן בתירא זה וזה מעת לעת ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה בן בתירא ומתני' רבי אלעזר היא: