משנה אהלות פרק א׳ משנה ח׳

בעבור שקדם לנו הדין שהאבר יטמא ואפילו בפחות מכשיעור הנה ראוי שיודיענו אלו האברים מה הם. פיסת היד ופיסת הרגל מפרק היד ומפרק הרגל וכאשר היה ברגל שלשים פרקים הנה בכל אצבע ו' פרקים וקורסל העקוב תרגום כרעים קרסולים:

ושוק וארכובה וירך. ידועים:

וקטלית. הוא כף הירך ומה שידבקו בו למעלה: צלעות. הצדדין:

ואסרו שנים בקנה. בקנה הזרוע:

ומרפק. הוא הקובדו:

וחוליות השדרה. הן חוליות הגב ושם הבנין בכללו השדרה:

ומפתח הלב הוא החזה לפי שבתנועת החזה ינשב הריאה על הלב והנה הוא לו כמו מפתח שיפתח דרך יכנס ממנו האויר ויצא העשן. ונקבים הן הן כלי ההולדה והאמה. ומה שיתחייב שתבינהו שהמת בעצמו יטמא במגע ובמשא ובאהל אולם טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק כמו שאמר (במדבר י״ט:י״ד) הנוגע במת ואמר (שם) כל הבא אל האהל יטמא וטומאת משא הוציא אותם הקבלה מטומאת נבלה אשר היא טומאה קלה והיא מטמאה במשא כמו שבא הכתוב (ויקרא י״א:מ׳) והנושא את נבלתה וכ"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבלה אשר מגעה בטומאת ערב משאה בטומאת ערב כן המת אשר מגעו טומאת ז' משאו ג"כ טומאת ז' וזה מבואר בספרי ואמר יתברך (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב או במת ואין ספק שחלל חרב הוא [בד"י הגי' הוא המת] כמת ובא הקבלה (נזיר דף נג:) שענין זה שמה שהבדילתו הסייף הוא כמו המת וזהו אבר מן החי וכן אבר מן המת כמו שהתבאר והוא אמרם לעשות את הפורש ממנו כמוהו. ואם היה אשר הובדל מן המת או מן החי אבר עליו מהבשר והעצמות והגידים מה שאפשר שיחיה כלל הבשר ויבריא אם היה מחובר באדם והוא חי הנה האבר אשר הוא באותו ענין יטמא כמו שיטמא המת בכללו וזה מאמר השם (שם) או בעצם אדם ייחס העצם לאדם עד שיהיה בו עצם ובשר כמו כלל גשם האדם ואז יהיה דינו כדין המת בכללו אולם אם לא יהיה עליו בשר או היה עצם כשעורה ואפי' לא יהיה מן הפרקים המנויים הנה הוא יטמא במגע לאמרו ית' צ"ל ועל. וכל הנוגע בעצם [גי' יעב"ץ או בעצם] (או עצם) וכן ג"כ יטמא במשא על הפנים אשר זכרנו מנבלה ולא יטמא באהל לפי שטומאת אהל אמנם באה באדם לבד כמו שאמר (שם) אדם כי ימות באהל או באבר מן האדם דומה לאדם לאמרו בעצם אדם אמרו מה המת בשר ועצמות וגידים אף אבר מן החי כברייתו בשר וגידים ועצמות ואמרו (שם) ג"כ שני עצמות נאמרו בענין או בעצם אדם זה אבר מן החי צ"ל ועל. וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה ושמור אלו השרשים כלם ולא תבקש ממני לכופלם בעתיד:

בפיסת הרגל. לשון הר"ב כף הרגל. וכן פיסת היד הוא כף היד. כדכתיב (מלכים א י״ח:מ״ד) ככף איש עולה מים תרגומו פיסת ידא. הר"ש:

ששה בכל אצבע. כי פיסת הרגל וכן פיסת היד. הכל חבורי האצבעות עד הקנה:

[*בקורסל. פי' הר"ב תרגום כרעים קרסולים מקום חבור הרגל והשוק. וגם הר"ש כתב שהוא מקום חבור הרגל והשוק. וכתב שהוא מלשון ולא מעדו קרסולי והוא בשירת דוד המע"ה ושם פירש"י עקב. וא"כ אין זה חבור הרגל והשוק כדפי' הר"ב על עקבו במס' כלים פכ"ו מ"ד. וכ"ש לפירש"י שהזכרתי ברפי"ב דמסכתא יבמות. אכן הרד"ק פירש קרסולי כרעי ותרגום אשר לו כרעים די ליה קרסולין וי"ת רכובתי והם הברכים. ע"כ. והרמב"ם כתב בפירושו וקורסל העקוב תרגום כרעים קרסולים. ע"כ. ונ"ל שתיבת העקוב. צ"ל הערקוב. כלשון משנתינו דפ"ו דבכורות משנה יא. ועיין לקמן]:

[*בארכובה. לפי מה שפירשתי בקורסל דלעיל שהוא מקום [חבור] הרגל בשוק. יהיה הארכובה מקום חבור השוק בירך. ועיין מ"ש במ"ו פ"ד דחולין [ד"ה הארכובה]:

מרפק. פי' הר"ב קוד"ו. ועיין עוד במשנה ג פ"י דשבת:

מטמא במגע ובמשא ובאהל. טומאת מגע ואהל הנה הוא בפסוק. כמו שאמר הנוגע במת ואמר כל הבא אל האהל [יטמא] וטומאת משא הוציא אותה הקבלה מטומאת נבלה אשר היא טומאה קלה והוא מטמא במשא. כמו שבא הכתוב והנושא את נבלתה. וכ"ש המת שמטמא במשא וכמו שהנבלה אשר מגעו [*טומאת ערב. משאו טומאת ערב. כן המת אשר מגעו] טומאת ז'. משאו [ג"כ] טומאת ז'. וזה מבואר בספרי. הרמב"ם. ומסיים בה הכי בחבורו ריש הלכות *)אהלות. ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת. לפי שאסר בפירוש אפי' בת הבת. ושתק מאיסור אכילת בשר וחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בשולו כך שתק מטומאת משא במת. לפי שטמא בפירוש אפילו מטומאת אהלות כ"ש משאו. ע"כ. וכתב הכ"מ דלא שייך להקשות דא"כ עונשין מן הדין. דכולהו כגלויי מלתא בעלמא נינהו ועיין מ"ש לענין ממון בשם התוס' בריש ב"ק גבי כהרי הבור כו':

ובמשא. עיין בסוף משנה ג פ' בתרא דזבים:

בזמן שיש עליהן בשר כראוי. שהוא פחות מכזית. כמו שפי' הר"ב במשנה ב פ"ז דנזיר:

שלשים בפיסת הרגל ר"ל בהפרסה שהאצבעות מחוברות בה דהיינו ששה וכו':

ששה בכל אצבע שבכל אצבע שם אפי' באצבע הקטנה שברגל יש ששה עצמות בכל אורך הפרסה:

עשרה בקורסל קנעכעל בל"א. והוא מקום חיבור הפרסה לעצם הארוך התחתון שברגל. שמפסיק בין הפרסה להברך:

שנים בשוק הוא העצם הארוך התחתון הנ"ל. והוא הנקרא בבהמה בלשון הגמרא ארכובה הנמכרת עם הראש [כחולין ע"ו א] אבל רק כשמחובר עדיין בו הפרסה התחתונה נקרא כן:

חמשה בארכובה קניא בל"א והוא מקום חיבור עצם התחתון הארוך עם העצם האמצעי הארוך שברגל [אב"י הנקרא ירך]:

אחד בירך הוא העצם האמצעי הארוך. שבתחתיתו יש הברך:

שלשה בקטלית הוא העצם שלמעלה מעצם הארוך השני כנ"ל וזה עצם השלישי שבאורך הרגל הוא סמוך למתנים. ונקרא בלשון הגמ' בוקא דאטמא:

אחד עשרה צלעות שיוצאות בכל צד מהשדרה:

שלשים בפיסת היד היינו בכל אורך פיסת היד. וכלעיל בהרגל:

שנים בקנה הוא העצם הארוך המחובר לפיסת היד:

ושנים במרפק עללענבאגען בל"א והוא מקום כפיפת הזרוע:

אחד בזרוע הוא עצם הארוך העליון של היד והוא בין העללענבאגען להכתף:

מאה ואחד מזה הוא הסך הכל מכל העצמות שמנה התנא עד עכשיו מצד א' של הגוף:

ששה במפתח של לב הן עצמות החזה שסוגרים תחתם הלב הטמון בין כנפי הריאה משלש רוחות. וכל פנימיות חלול החזה מגונן עם אותן ו' העצמות:

וחמשה בנקביו הם העצמות שמסבבי' נקבי האחוריי' והשתן. ונקראין בעקקען בל"א [ומהר"ב משמע דרק על העצמות שמקיפין גיד השתן קאי. ואפ"ה נקט נקביו לשון רבים. מדיש באמצע הגיד קליפה דקה כקליפת השום המבדלת בין מהלך השתן למהלך הזרע וכדאמרינן בש"ס [בכורות מ"ד ב']:

כל אחד ואחד מטמא אבל כל אבר שאין בו עצם כלשון וכליות ולב וטחול וגיד השתן וכדומה. דינן כשאר בשר דדוקא כשיש בבשרן כזית מטמא במגע משא ואהל. ואותן העצמות שיש באשה יותר מבאיש דהרי יש אומרים שיש באשה רנ"ב עצמות וי"א שיש בה רנ"ג עצמות [כבכורות מה"א] ולהרמב"ם היה הגירסא שם בש"ס רנ"א עצמות. הרי כל עצמו' שיתירות באשה מבאיש מטמא רק במגע ובמשא אבל לא באהל [רמב"ם פ"ב מטו"מ ה"ז]. וכן כל אצבע יתירה. אם יש בה צפורן. אז אפילו אינה עומדת בשוה עם שאר האצבעו' או בעומדת בשוה עם שאר האצבעות אפי' אין בה צפורן הרי הוא כשאר אברים אבל בתרתי לריעותא אם אין בו כזית בשר מטמא רק מד"ס במגע ובמשא ולא באהל [רמב"ם שם ה"ז. וצ"ל דהרמב"ם מיירי באצבע של נפל. דאי באצבע של אדם גדול איך כתב הרמב"ם שטומאתו מד"ס. הרי יש בכל אצבע לכה"פ עצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא מהלממ"ס. ודנימא גם הכא שהרמב"ם קורא להלממ"ס ד"ס [כמ"ש רכ"מ ריש אישות] הכא א"א לומר כן דהרי כ' אח"כ ולמה גזרו וכו'. ואי בהלממ"ס קאמר לא שייך להקשות למה גזרו]. ומה"ט נ"ל דנקט הך דינא הכא. אף דכבר שמעינן כן במשנה ז'. אלא לדיוקא נסבה דדוקא הנך איברים שנשנו לעיל מטמאין מדאורייתא במגע ובמשא ובאהל. הא יותרת שיש בו ב' לריעותא כלעיל אמ"ט כלל מדאורייתא. א"נ נ"ל דמשו"ה הדר ונקט דין האברים הכא. ה"ט משום דבעי למתני סיפא דבאין עליהן בשר כראוי מטמאין עכ"פ במגע ובמשא. הא בנבילה ושרץ באין עליהן בשר כראוי טהור מכלום [וכלקמן סי' ס"א]. ונ"ל עוד דהא דנקט תנא רק מנין אברי אדם ולא גם מנין אברי בהמה ושרץ. ה"ט. משום דכל עיקר המנין דנקט תנא באברי האדם. היינו רק לאשמעינן דרק אותן שנמנו מטמאו במגע משא ואהל. הא יותרת לא וכדאמרן. אבל נבלה ושרץ אף יותרת שבהן. כל שיש בו בשר וגיד ועצם מטמא טומאתו וכמשנה ז'. א"נ דלהכי נקט רק מנין של אברי אדם משום דבעי למתני בפרק הבא. דרוב מנין עצמות מטמאין באהל משו"ה אשמעינן הכא כמה הן כל אבריו. משא"כ בבהמה ושרץ. הרי אין נ"מ כלל בשנדע מנין אבריהן:

אימתי בזמן שיש עליהן בשר כראוי והיינו שמשערין שאם היה האבר מחובר באדם חי. והיה בשר ניטל מעל העצם והיה נשאר רק כל כך בשר על העצם עד שהיה יכול להתרפאות על ידו. וישוב להתכסות בבשר כמו שהיה והיינו מעט פחות מכזית [כהר"ב רפ"ז דנזיר] היינו בשר כראוי. ואפי' נשאר תוך העצם רק מוח כשיעור הזה. ואינו מקשקש בתוכו מהני [רמב"ם פ"ב ה"ב ופ"ב מאה"ט הי"א ופ"ד שם ה"ט]. מיהו בכלל בשר כראוי. היינו שנשאר בו גידו. דאל"כ שוב לא יתכסה כולו עם בשר [אב"י ולפ"ד מרומזים במלת כראוי ב' דברים. א) אופן הכמות מעט פחות מכזית [עי' כלים פ"ק מ"ה]. ב) התואר האיכות שיהיה מחובר ע"י גיד. גם נכלל בו בענין הבשר עצמו שיהיה בשר יפה לא שהרופא גרדו].

מטמאין במגע ובמשא משום עצם כשעורה שבו. וזה רק באבר מת. דרק עצם כשעורה ממת מטמא עכ"פ במגע ובמשא. הא אבר מנבילה ושרץ. בין מחי או ממת. אם אין עליו בשר כראוי טהור מכלום. [ונל"פ דשיעור בשר כראוי בשרץ. היינו מעט פחות מכעדש']. וכ"כ בשר הפורש מאדם בהמה ושרץ. והן חיים. טהור מכלום. וכ"כ עצם הפורש מאדם חי או מנבלה ושרץ אפי' הן מתים טהור מכלום. ורק בשר כזית מנבילה. או בשר כעדש' משרץ. מטמא כל א' בטומאתו

וכבר ידוע דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל"ז ב') דהרי בלשון תורה. שוק הניתן משלמים להכהן. הן ב' עצמות ארוכות של יד הבהמה (כחולין קלב"ב) וכן בכל דוכתא שנזכר שם שוק בקרא בין ביד או ברגל. משמעותו ב' העצמות העליונות שבכל א'. אבל הכא הרי מוכח שהשוק הוא רק העצם הארוך התחתון של רגל למטה מהברך והיינו לפי הסדר שמנה התנא כנגדו ביד. דביד העצם הקנה שסמוך לפיסת היד. נקרא קנה. והוא הוא הנקרא כאן ברגל בשם שוק. ומה שנקרא ביד בשם מרפק. הוא נקרא כאן בהרגל בשם ארכובה. והעצם הנקרא ביד בשם זרוע. והוא העצם הארוך שסמוך להגוף. הוא הנקרא כאן בהרגל בשם ירך. והעצם העליון שביד שדבוק בהגוף מאחוריו הוא נקרא כתף. הוא נקרא כאן ברגל. בשם קטלית. ואין חילוק בין היד להרגל בעצמות. אלא שביד אין עצמות בין פסת היד להקנה. וכאן בהרגל ישנם שם. ונקראים קרסל. וגם בזה משונה לשון המשנה מלשון תורה. דהרי לא מעדו קרסולי בלשון תורה. פי' רש"י דר"ל עקב. ולרד"ק שם ר"ל ברכים. והרי במשנתינו. ר"ל עצמות קטנים שהן בתוך הברך. ומצינו בזה שגם לשון הגמ' משונה מלשון המשנה. דבלשון הגמ' נקרא עצם התחתון של הרגל בשם ארכובה. והעצם האמצעי הסמוך להארכובה הנ"ל. נקרא בגמ' בשם שוק. והעצם הארוך העליון שהוא למעלה ומחובר להשוק. נקרא בגמ' בשם קולית. והעצמות הקטנות שבין ארכובה הנ"ל להשוק נקראים בלשון גמרא ערקום (כחולין עו"א) אבל מקום חיבור עצם ב' בהשלישי. נקרא בלשון הגמ' בשם ערקוב (כבכורות פ"ו סי' פ"א):

וא"ת היאך פליגי במציאות. וכ"כ ק' דהרי חכמי אנאטאמי הסתפקו במנין העצמות שבאדם. שכתבו בזה"ל שכמדומה יש רנ"ב עצמות בגוף האדם. וי"ל דהא והא לא ק' כלל. דכפי הנראה הן מונין לעצמן כמה סחוסים. קנארפעל בל"א בכלל מנין העצמות. ואולם חכמי ישראל לא מנו בו אותן שאינן קשים כשאר עצמות וכדקאמר בש"ס (בכורות מה"א) מעשה בזונה אחת שנהרגה ושלקוה תלמידי ר' ישמעאל ולא מצאו בה רק רנ"ב עצמות. ומפרקינן דלמא אתמוחי אתמח. אלמא דהנימחין אינן בכלל המנין שמנו שם חכמים. עוי"ל מדידוע באנאטאמי שיש כמה עצמות שיש באמצעיתו סחוס קנארפעל. ולכן חז"ל מנו עצם כזה כגון א'. וחכמי אה"ע מנו ב' העצמות שבב' הקצוות לב' העצמות. תדע שכך הוא שהרי מגששים בחושך. ומודים בעצמן שהם כמסתפקין במנין העצמות אם הם רנ"ב. והיינו ודאי מדלא ידעו איך ימנו עצמות כאילו. ורק רבותינו אשר רוח ד' נוססה בהם החליטו המספר בבירור. ואמרו שהן רמ"ח. ובזה יתורץ נמי מה שחשבו כיום באנאטאמי כ"ה עצמות בראש. ורבותינו הודיעונו רק מספר ט' עצמות בראש. אולם גם זה מטעם הנ"ל. או מדמנו הסחוסים בכלל עצמות. משא"כ אנחנו. וכ"כ ראיתי שחכמי אנאטאמי מונין בשדרה כ"ט חוליות דהיינו ז' בצואר. וי"ב בהגב. וה' במתנים וה' בקצה התחתון של השדרה. שקראום שטייס קנאכען. והרי ללימוד שלנו מרבותינו. אין בכלל כולה רק כ"ו חוליות. דהיינו ח' בצואר. וי"ח בכל הגב. אלא שחכמי אנאטאמי בעצמן הודיעונו שה' התחתונים שבשדרה שמנו. רק בימי ילדות של אדם הם ה' במספר. אבל אח"כ כשיגדל הגוף יתקשו ד' מהה' הנ"ל יחד. ויהיו למקשה א' ועצם א'. נמצא שהן באמת כ"ו חוליות כפי לימודינו מרבותינו אשר רק מפיהם אנו חיין. ואין חילוק רק שחכמי אה"ע מנו את החוליא העליונה שבין הצואר לגב להגב. לכן אמרו שאין בצואר רק ז' חוליות. ואנחנו מנינוהו להצואר. לכן אמרנו שיש ה' בצואר ובין כך ובין כך דא ודא אחת היא. ואין בכלל אלא מה שבפרט. אולם תמהתי מאד שבמשנתינו לא נמנה רק י"א צלעות בכל צד. והרי עינינו ראו ולא זר שלא לבד בבהמה יש יותר מי"א צלעות וכדמוכח נמי מש"ס (חולין דנב"א) וגם ראיתי ובדקתי בעצמי בבהמה וראיתי שיש לה י"ג צלעות בכל צד ובאדם ראינו שיש לו י"ב צלעות בכל צד. וכך מנו בו גם חכמי הנתוח. וא"כ ק' מה נשתנה הצלע הי"ב שמזה ומזה שלא מנוהו רבותינו בכלל מנין עצמות האדם. והנראה לנו מלבד שרבותינו כל רז לא אנס להם. ואין שכחה לפני כסא כבודם. דא"א לומר שח"ו שנו רבותינו ברואה. דהרי צלע זו אינה כקוטן מחט. דהרי גסה היא ודבר הנראה גם לעין כהה. על כרחך שב' הצלעות הקטנות העליונות שסמוכות להצואר. אינן מחוברים במיתרים בהחוליא שבגב. רק הם מקשה א' עם החוליא. שמהחוליא בעצמה בולטים צלע א' מזה וצלע א' מזה. ולכן מדכבר נמנה החוליא. א"א שנחשוב ג"כ ב' הצלעות שהן עמה מקשה א'. וימלא פי תהלת ד' על שזכר לקיים בזה דברי חז"ל חיים וקיימים. אבל אי"ל דהנך איברים שלא מנה התנא היינו מדאין בהן גיד. ולהכי לא מנה להו. מדאין בהן טומאה משום אבר. ליתא. דעכ"פ הו"ל למנותן. משום דגם בלי גיד יש בהן נ"מ לענין רוב מנין ורוב בנין. והרי כבר אמרנו דכל עיקר מנין זה שמונה התנא הוא רק להשמיענו כמה ואיזה הוא רוב מנין ורוב בנין דנקט להו באידך פירקא. דאי משום אבר הו"ל למנות נמי אברי בהמה ושרץ. אלא ע"כ דמשום אבר לא צריך להודיענו איזהו האבר שמטמא. דהרי נראה לעינים כל שיש לו בשר עצם וגיד. אבל רוב מנין ובנין ודאי צריך להודיענו:

קורסל. הוא פרק ראשון למעלה מן העקב. הרא"ש ז"ל וכן באבודרהם ז"ל. וי"ס דגרסי קרסול:

קוטלית. הוא בוקא דאטמא:

אחת עשרה צלעות. מצאתי כתוב בחלק שני דספר שלשלת הקבלה בדרוש יצירת הולד ואפי' שנראה לעין שהן י"ב מכל צד נוכל לומר שהצלע שלמעלה חז"ל חשבו אותו מעצם הגוף ע"כ:

במרפק. כתבו התוס' וגם הר"ש מרפק הוא מקום כפיפת הזרוע ונקרא ג"כ עציל ומרפק ועציל הכל אחד ובמקרא על כל אצילי ידי ומתרגמינן על כל מרפקי ידין משמע דמרפק ביד כנגד ארכובא ברגל ע"כ וכן פי' הרא"ש ז"ל בפירושו אשר על הלכו' קטנו' לרב אלפס ז"ל והאריך יותר ע"ש ואבודרהם ז"ל נראה דגריס מפרק שפירש מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו ע"כ. ותמהתי שמצאתי שם בספר שלשלת הקבלה שנים במפרקת והוא החוליא שאחרי הראש שקישר הראש עם הגוף ע"כ. וכתוב בטור א"ח בבית יוסף ריש סימן כ"ו וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל קבורת לשון קבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני ויש שהיו אומרים דהא דאמרי' בגמרא בגובה של יד הוא מקום הנחת התפילין היינו גובה בשר הסמוך ליד והוא בין היד והמרפק הנקרא קודא ובספר התרומה כתוב שיש שמניחין אותן במקום ההוא ור"ת ז"ל אומר דע"כ הוא גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והמרפק הנקרא קודא דהא משמע בכל דוכתא שמצות תפילין בזרוע ואותו עצם שבין יד לקודו אינו קרוי זרוע אלא קנה ועוד הביא כמה ראיות והסכימו כל הפוסקים לדבריו והרמב"ם ז"ל אע"פ שהוא קורא לעצם שבין יד לקודו זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק מ"מ לענין הנחת תפילין דעתו כדעת ר"ת שכך כתב ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע ע"כ. והוא תימה גדול דלא משמע כן מלשון משנתנו:

וארבעה בכתף הרי מאה ואחד מזה ומאה וא' מזה. כך מצאתי מוגה:

בנקוביו. אית דגרסי בנקביו והם כלי הזרע והזכרות. ומצאתי שכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל וז"ל צ"ע שהביצים וגיד האמה אין בהם עצם והנכון לפ' נקוביו פי הטבעת ששם יש עצמות ובשר וגידין ע"כ: