משנה אהלות פרק ב׳ משנה א׳

כבר הודעתיך הרבה פעמים כי שיעורין הלכה למשה מסיני:

ונצל הוא הבשר שנמוח ונעשה ליחה סרוחה כאשר התחיל הבשר להתעפש:

ותרווד הוא הכף וכבר ביארנו בי"ז מכלים שהוא מלא חפני:

ורקב הוא העפר אשר ישאר מגוף המת כאשר יכלה לחותו יתרקבו העצמות והוא דומה לעפר ומתנאיו ואז יטמא בזה השיעור שיהיה המת נקבר ערום בלי בגד בתיבת אבן קשה או שיש והדומה להם והושם עליו כסוי שיש עד שלא יתערב בו דבר מהעפר ולא מן העצים ולא מן הבגדים וכן אמרו נקבר בכסותו או בארון של עץ ע"ג עפר אין לו רקב וכן אם נקבר המת והיה חסר ממנו אבר מאיבריו אמרו מת שחסר אין לו רקב וכבר ביארנו זה בנזירות (פ"ז מ"ב) והשדרה תטמא ואע"פ שאין עליה בשר כלום וכן הגולגולת אע"פ שאין עליה בשר הנה כל אחד מהן יטמא באהל להיות בשני אלו נראית תמונת אדם והוא מושג באמרו עצם אדם:

ורובע הוא רובע הקב:

ורוב הבנין גודל הגוף:

ורוב המנין רוב מנין האיברים והם קכ"ה פרקים ואלו העצמות ג"כ אין עליהן בשר בשום פנים הנה אלו שלשה שיעורים בעצמות הערומין מן הבשר אחד מהן שיהיו אלו העצמות בו עם האדם אשר הוא עצמו ויהיה מרובע ומעלה והב' שיהיה בו רוב המנין והוא קכ"ה פרקים ויהיה בו מרובע ולמעלה והג' שיהיו הקכ"ה אברים ולמעלה יהיה בהן רוב בנין ויתקבצו בו שני הענינים יחד רוב בנין ורוב מנין הנה אלו העצמות נטמאו באהל ואם לאו לא ואפשר זה בנפל וכבר ביארנו ששרש זה כולו אמר' יתברך (במדבר יט) בעצם אדם ואלו השיעורין הג' יראו בכל אחד מהן שהוא עצם אדם [ואם אין] זה בו טהור:

[*אלו מטמאין באהל המת וכו'. עיין מ"ש במשנה ג בד"ה ובית הפרס וכו']:

המת וכזית מן המת. כתב הר"ב ואי קשיא כזית מן המת כו' לא נצרכה אלא לנפל כו' שאין בו כזית בשר. ולא סגי למימר לא נצרכה אלא שאין עמו כזית בשר. משום דאכתי הקשו בגמ' דנזיר פ"ז דף נ. דאם על אבר ממנו מגלח. על מת עצמו לא כ"ש ואהכי משני לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין והר"ב לא הזכיר לאותה קושיא דעל אבר כו' משום דבריש פ"ז דחולין [דף פט] אתמר תירוצא בתרא דלא נצרכה אלא לנפל כו' אקושיא זו דכזית מן המת כו' ותו לא מידי ופי' שם התוספות דכיון שלא נתקשרו אבריו עדיין. מסתמא אין עליו כזית בשר. ע"כ. וכ"כ הר"ש בכאן. אלא שכתב דבירושלמי דנזיר איתא בהדיא בהפך דקאמר דאי שאל בקדמיתא כזית מן המת וכו' והוה משני לי' לא נצרכה אלא שאין עליו כזית בשר תו לא ה"מ שאיל תנייתא על אבר כו' דהוא פשיטא משום שאין בו כזית דבר בריא הוא שלא קשרו אבריו. ע"כ. ואפשר לפרש דברי הר"ב נמי בכה"ג ומש"ה מייתי קושיא קמייתא בלחוד וקאמר דלא נצרכה אלא לשלא נתקשרו כו' והיכי ידעינן כשאין עליו כזית בשר אבל הראשון נ"ל עיקר בלשונו:

וכזית מן המת. עיין בפי' הר"ב לקמן משנה ה:

נצל. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש"י פ"ז דנזיר [דף מט]:

מלא תרווד רקב. עי' במשנה דלקמן ובפי' הר"ב [ד"ה אינו] דאין בו אלא טומאת משא:

השדרה והגלגולת. כבר כתבתי במשנה ב פ"ז דנזיר דהרמב"ם פסק דאו או קתני. והזכרתי שהכ"מ בפ"ז מהלכות נזירות תמה עליו שבגמ' [שם דף נב] בעיא דלא איפשיטא היא ועכשיו מצאתי להכ"מ עצמו בפ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח'] שתירץ בשם הר"י קורקוס ז"ל. דכיון דאשכחן לשמאי דאמר בהדיא [שם דף נ"ב ע"ב] או שדרה. או גלגולת. אלא דדחי דלמא שאני שמאי דמחמיר לא שבקינן מאי דאשכחן בהדיא כיון דלא אשכחן בה פלוגתא. לחדושי פלוגתא. וגם כי כל חלוקות המשנה או או קתני. ומסתמא הני הוו דכוותייהו. ע"כ דברי הכ"מ. ומ"מ אני תמה דהתם אדפסק הרמב"ם [שם הל' י'] היה עצם אפי' יש בו רובע כו'. אינו מטמא באהל. כתב הכ"מ חד טעמא מדאמרו פ"ז דנזיר שאני שמאי דמחמיר טפי. משמע דלית הלכתא כוותיה. ע"כ. ומאי אולמא דהאי דחייה מהאי דחייה:

אבר מן המת ואבר מן החי. פירש הר"ב דכתיב בחלל חרב וכו'. עיין מ"ש בזה בסוף משנה ה פ"ק דכלים:

ורובע עצמות. כתב הר"ב רבותי פירשו שהן מועטין מהיות בהן רוב מנין ורוב בנין כו'. כבר כתבתי בזה במ"ז פ"ק דעדיות. ובטעמן של אלו שמטמאין כתב הרמב"ם לפי שבכל אלו השיעורין ניכר שהן עצם אדם:

ורוב בנינו. לשון הר"ב כגון השוקין והירכים והצלעים. ובספ"ו דעדיות כתב ג"כ והשדרה. וה"ג בתוספתא כמ"ש כבר שם. ומשום כך הגהתי כן בלשון הר"ב דהכא. ופי' דבריו דשוקים וירכים וכו' הן הן בנינו של אדם. אבל הרוב הן שתי שוקים וירך אחד בלבד. וכ"כ בהדיא שם בעדיות. ובפ"ז דנזיר מ"ב:

כמה הוא רוב מנינו קכ"ה. בפרק ז דבכורות דף מה מייתי לה. וא"ל רבינא לרבא תנא מנינא אתא לאשמועינן. ומשני דקמ"ל שאע"פ שאותו האדם הוא חסר באיבריו או יתר באיבריו אין משגיחין בו אלא על מנין רוב כל אדם. אא"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למנין:

אלו מטמאין באהל הקדמת פ"ב מונה בפרקן כד דברים שמטמאין במת. יג מטמאין במגע ובמשא ובאהל. יש מהן מדאורייתא ויש רק מד"ס. והיינו הנך דתני להו בפרקן משנה א' וב'. חוץ מלא תרווד רקב דתני במשנה א'. ומלא תרווד ועוד עפר קברות דתני במשנה ב'. הנך ב אינן בכלל י"ג הנ"ל דמטמאין רק במשא ואהל אבל לא במגע. מדא"א ליגע בכל הפירורין שבהשיעור כולן כאחד. ז' מהכ"ד הנ"ל מטמאין רק במגע ומשא ולא באהל והיינו הנך דחשיב להו במשנה ג'. ב' מהן מטמאין רק במגע ואהל ולא במשא. והיינו הנך דחשיב ותני במשנה ד' [כל זה דברי רב"א בתוספת מעט]:

והא דלא תני נמי דמטמא במגע ומשא. היינו טעמא משום דאז הוה משמע דדוקא בשיש בהן השיעור האמור במשנתינו מטמא במגע ובמשא. והרי הא ליתא. דבאמת למגע ומשא סגי בבשר ועצם שיעור זוטא [כמבואר במשנה ג'] והרי כל הנך דתני במשנה א' וב' טומאת בשר ועצם הן. מיהו מגע בלא זה לא הוה מצי למנקט הכא מדחשיב תרווד רקב וקברות דאינו מטמא במגע:

המת מת שלם אפי' אין בו כזית בשר. וכגון שהוא נפל. ואע"ג דעכ"פ יש בו בשר כראוי לכל הפחות לאבר אחד הרי עכ"פ אין בו עדיין שום גיד. ובכה"ג אינו בכלל בשר כזית ממת וגם לא בכלל אבר ממת מדאין בו גיד. ואפ"ה מטמא באהל:

וכזית מן המת כזית בשר ממת:

וכזית נצל בשר מת שנמוח לליחה:

ומלוא תרווד כף מחזיק מלא חפניים:

רקב בשר מת שנרקב לאחר שכלה ליחותו ונעשה אפר. ודוקא שנקבר ערום. מוקף בארון אבן. דאז אין דבר אחר מעורב בהאפר. וגם לא היה חסר אבר בהמת. אז מלא תרוד מאפר זה מטמא במשא וגם באהל כשהאהיל על שיעור כזה [וט"ס יש ברתוי"ט שהזכיר רק משא. והרי המשנה מתחלת ואלו מטמאין באהל]:

או או קתני. ואפילו אין בשר עליהן. וגם כל א' אינו מחזיק רובע:

שיש עליהן בשר כראוי ובכלל בשר כראוי היינו שהבשר מקושר בגיד:

רובע רובע הקב. והוא כשיעור ו' ביצים. ולא נקט לוג מדהוא מדת הלח:

עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין רוב בנין היינו רוב עצמות הגדולות שהגוף נבנה על ידן בקומתו. והן השוקיים והירכיים והצלעות והשדרה. מיהו שדרה כבר תנינן לה שכשהיא שלימה. ואפי' קטנה משיעור רובע מטמא באהל. אבל רוב בניינו דתנינן הכא היינו ב' שוקיים וירך א' [כבכורות דמ"ה א']. [וכבר אמרנו בפ' א' סי' מ"ז בס"ד דשוק דמכילתין היינו העצם הארוך שמחובר להפרסה שנקרא במקום אחר ארכובה הנמכרת עם הראש]. ורוב מניינו היינו קכ"ה עצמות. אפי' הן קטנים כפרקי ידים ורגלים וכדומה. וכשהרוב בנין או רוב מנין הן עצמות שלימות. מטמאין באהל אף שאין בהן רובע. וכסיפא דמתניתין. מיהו הכא מיירי שהן עצמות שבורות. ור"ל שאין בהרובע עצמות שלימות רוב בנין או רוב מנין רק חסר מכל א' קצת. אז דוקא בשמחזיק זה או זה רובע מטמא באהל:

ורוב בנינו ורוב מנינו של מת היינו ב' שוקיים וירך א' שלימין שהן רוב גבהו ורחבו של אדם. או קכ"ה עצמות אפי' קטנות שלימות. שהן הרוב מרמ"ח אברי האדם שנמנו לעיל סוף פ"ק:

אע"פ שאין בהם רובע ומשכח"ל בנפל:

כמה הוא רוב מנינו מאה ועשרים וחמשה ק' וכי מניינא אתא לאשמעינן. וכי לא ידעינן דהרוב מהרמ"ח שמנויין ספ"ק הן קכ"ה. אלא קמ"ל דאפי' היה הגוף חסר או יתיר אברים אפ"ה לא סגי בפחות. וא"צ יותר מקכ"ה עצמות. וכל המנויין במשנתינו זו מטמאין במגע משא ואהל. חוץ מתרווד רקב שאמ"ט רק במשא ואהל ולא במגע מדא"א שיגע בכל הפירורין ביחד. וגם באהל לא מטמא אם לא יאהל על כל התרווד ביחד. אף דבשאר השיעורין המנויין. כל שהשיעור גוף א'. כגון כזית בשר ממת וכדומה סגי בשהאהיל על מקצת השיעור:

כך הוכיח הש"ס (נזיר ד"נ ע"א) דאל"כ מדתני כזית בשר ואבר ממת. לא הוה צריך למתני שלם. ואי"ל דלא זו אף זו קתני כאורחא דתנא. דהיינו רק בב' ענינים נפרדים. ולא כי הכא דהוה בכלל מאתים מנה. ועוד הרי כבר כתבו תוס' (קידושין מא א) דבב' מלות סמוכים לא אמרינן הכי [ועי' כתובות (דל"א א') בתוס' שם. דביותר מב' מלות אמרינן לא זו אף זו]. מיהו ודאי צריך לאוקמא נמי למת דמשנתינו דמיירי שאין בו שדרה וגולגולת. וגם שאין בו רוב מנין ורוב בנין עצמותיו. אלא דהא פשיטא דבהכי מיירי מת דמתניתין. כמצוי בנפל שלא נתקשו אבריו עדיין. אלא רבותא קמ"ל דאף שאין בכל הגוף אפי' צורך חלק קטן של טומאה שבמת. דהיינו שאין בו בשר כזית. ורק עצם א' או ב' בלי גיד סד"א שאמ"ט באהל קמ"נ דאפ"ה מת קרינן ביה. ודינו כמת שלם:

כך פירשתי ע"ד רבעתו"ס (נזיר מט"ב ד"ה ועל חצי. ושם דנב"ב ד"ה ת"ש). ונראה לי ראיה לדבריהם מש"ס (נזיר דנ"ג ב) דמוקי לחצי קב שבנזיר דאקמח אקמוחי. ובזה יש לישב מ"ש התם (נזיר ד"נ ע"א) לא נצרכה אלא לר"מ ור"ב שאין בהן רובע. ופירש"י דבכה"ג אמ"ט באהל. ותמוה דהרי קמן משנה ערוכה דר"מ או ר"ב א"צ שיהיה רובע. ואי"ל דהא דקאמרה במתניתין דר"מ ור"ב א"צ רובע ואפ"ה מטמא באהל. היינו ביש רוב מנין וגם רוב בנין. והא דקאמר התם דר"מ ור"ב אמ"ט באהל רק ביש בהן רובע. היינו או ר"מ או ר"ב. אבל מלבד שזה דוחק גדול לאוקמא שני המקומות. כל א' בגוונא אחריתא. מלבד זה. כל רבותינו והרמב"ם בכללם לא פירשו כן. אלא בין רוב מנין או ר"ב אפי' אין בהן רובע מטמא באהל. וכן מבואר נמי בתוספתא דמכילתין (פ"ג). אולם לפי דברינו הנ"ל יתישב שפיר. דהא דקאמר הכא דר"מ או ר"ב א"צ רובע היינו כשהעצמות שלימות. והא דקאמר התם דר"מ או ר"ב אמ"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. היינו בנשבר קצת מכל עצם. אז אמ"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. ואפ"ה נזיר מגלח עליו. וכן כ' רבעתוס' (נזיר מט"ב ד"ה ועל חצי קב. ושם דנב"ב ד"ה ת"ש): אמנם הרמב"ם (פ"ב מטו"מ) ומהר"ב הכא. נראה דהא דקאמר תנא הכא דצריך רובע היינו באין כאן ר"ב או ר"מ ממש. אלא קצת עצמות מר"מ וקצת מר"ב. וכפי הנראה מצריך הרמב"ם שיהיה מזה או מזה לכה"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע (עי' הרמב"ם פ"ב מטו"מ ה"י). ואילה"ק למה הזכיר התנא גבי רובע התנאי מרוב מנין ור"ב. והרי א"צ רוב כלל. וטפי הול"ל ורובע עצמות. נ"ל דה"ק בין מר"מ או ר"ב צריך שיהיה עכ"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע. דמיעוט עצמות שנים. ולא תימא דא' מהגדולים שבר"ב הוא חשוב טפי מב' מהקטנים שבר"מ. א"נ אתא לאפוקי כששני העצמות שמחזיקין רובע. יהיה א' מהגדולים וא' מהקטנים. והרי לשמאי (עדיות פ"א מ"ז) סגי בעצם א' שמחזיק רובע. להכי קאמר תנא רובע עצמות מרוב מנין או ר"ב. דבין מזה או מזה צריך שיהיו לכה"פ ב' מהן מחזיקין רובע. ואע"ג דא' מהגדולים וא' מהקטנים כ"ש הוא מב' קטנים. והרי רק בעצם א' שמחזיק רובע פליגנן התם אשמאי. י"ל כך היא הלממ"ס שיהיו ב' עצמות ממין א' דוקא. א"נ י"ל דלהכי נקט תנא מר"מ ור"ב. לאפוקי מדעת ב"ש התם בעדיות. דס"ל דסגי בשיש רובע קב עצמות אף מב' מתים. להכי תנא מר"מ או ר"ב. והיינו על כרחך מבנין גוף א':

ואלו מטמאין באהל. וכ"ש במגע ובמשא:

בפי' ר''ע ז"ל צ"ל מת עצמו לא כ"ש וכו':

עוד בפי' ר"ע ז"ל אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכו'. פי' הר"ס ז"ל שאם נתקשרו אבריו בגידין אע"פ שאין בכולו כזית אמאי בעינן מת כולו תיפוק לי שמטמא אפי' אבר אחד מטעם אבר מן המת שהאברים אין להם שיעור ומש"ה קאמר שלא נתקשרו אבריו בגידין שכל אבר ממנו אין בו גידין וקמ"ל דאין נקרא אבר אלא א"כ יש בו בשר גידין ועצמות ע"כ:

ומלא תרווד רקב. לא אמרו רקב אלא למת בלבד ולא להרוג. ופי' הר"ש ז"ל דמתני' דלא חשיב נמי גולל ודופק כמה דחשיב מלא תרווד רקב ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ומשום דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל קחשיב לי' בהדייהו ור"ש פליג עלי' בסיפא דברייתא ומייתי לה לכולה ברייתא בפ' העור והרוטב וכתבתי' בפ"ה דמנחות סי' ז' והתם בפ' העור והרוטב פריך בשלמא במשא מטמא האי מלא תרווד רקב דהא קטעין לי' לכולי' וכן נמי מטמא באהל דהא קא מאהיל אכולי' אלא נוגע הא אי אפשר ליגע בכולו דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשי' הוא ומסיק רבא דמאי נוגע דקתני בברייתא אהל נגיעה פי' שהוא מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהלת עליו ואפי' למעלה מטפח נקרא אהל נגיעה כיון דטומאה עולה ויורדת ומאי ובאהל דקתני בברייתא במלתי' דר' יוסי באהל דהמשכה פי' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כגון שהוא והטומאה תחת אהל אחד ועיין עוד במה שכתבתי ר"פ דלקמן:

רובע עצמות. משמע דסתמא כב"ה ודלא כב"ש ודלא כשמאי ופלוגתייהו בעדויות בפ"ק אבל הראב"ד ז"ל פי' שם דלר' יהושע לא פליגי ב"ש וב"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ע"ש:

ורובע עצמות מרוב הבנין וכו'. פי' דוקא כשזה הרובע בא מרוב הבנין שהוא בא ממקום טמא אבל כשזה הרובע בא מעצמות הרבה מפוזרים שכבר לא הי' בהם כדי טומאה גם הרובע אין בו טומאה וכדומה לזה אמרו לקמן בסוף פירקין ומודים שאם ניטל חצאים שהוא טהור כן נ"ל לפרש וצ"ע:

בפי' ר''ע ז"ל רבותי ז"ל פירשו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הר"ש ז"ל גם הרמב"ם ז"ל כך נראה שפירש בחבורו בפ' שני דהלכו' טומאת מת סי' ט' ורפ"ג וכתב שם מהרי"ק ז"ל ולפי דקדוק דבריו פה ה"פ דמתני' רובע עצמות שאין בהן מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אע"פ שהוא משאר עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל ע"כ. אבל בפ"ק דעדויות לא כן פי' רעז"ל ע"ש שנראה ששם תפס פי' הרמב"ם ז"ל אשר שם:

ורוב בנינו ורוב מנינו. רוב בנין הגוף או רוב מנין העצמות ע"כ: אמר המלקט הרמב"ם ז"ל פי' דתרוייהו בעינן רוב בנין ורוב מנין:

וכמה הוא רוב מניינו קכ"ה. התם פ' אלו מומין פרכי' ותנא מנינא אתי לאשמועי' ומשני כדתניא חסר שאין בו אלא מאתים פי' רש"י ז"ל כגון שנברא חסר בכל יד ובכל רגל חסר שתי אצבעות דהיינו שמנה אצבעות ובכל אצבע יש ששה עצמות הרי לשמנה אצבעות מ"ח ולא נשתיירו אלא מאתים ע"כ. ויתר שיש בו מאתים ושמנים ואחד כולן עולין למנין קכ"ה פי' הרב רבינו גרשון מאור הגולה שיש לו ל"ג יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות ביד וברגל שיש בהן כ"ד אברים ובסוף ששה עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ"ח ושני צירין ושני דלתות ומפתח והיינו רפ"א אברים ע"כ אבל רש"י ז"ל כתב ובאשה יש שני צירים ושני דלתות ומפתח וכ"ד עצמות שבשש אצבעות הרי רע"ז וארבעה הנותרים לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ששה עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף ע"כ. ותוס' חיצוניות כתבו ור"י אומר דרש"י ז"ל לא דק שהרי אותן אברים שבאשה אינם מטמאין באהל וגם רש"י ז"ל לא כוון החשבון ע"כ מ"מ שמעי' מינה דאע"ג דקכ"ה לא הוי רובא דידי' דהא רפ"א היו לו אפ"ה הוי קכ"ה רובא וגבי חסר נמי אע"ג דמאה ואחד הוו רובא דידי' אפ"ה לא חשיב רובא אלא קכ"ה דבתר רובא דאינשי דעלמא אזלינן: