משנה אהלות פרק א׳ משנה ו׳

אמר יתברך (במדבר יט) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות הנה ביאר בזה הפסוק שהוא לא יטמא עד שימות ואם היה [אולי צ"ל בענייננו. ור"ל מגוייד או גוסס] בענינו לא יטמא בו בחיותו וכאשר היה המת אשר טומאתו חמורה לא יטמא עד שימות כל שכן הנבלה והשרץ:

ומגוייד. חתוך או נדקר. וגוסס הוא אשר הוא בפרק המות:

זוקק ליבום. אם היה מת האדם ועזב אח בזה הענין הנה אשת המת זקוקה ליבם ויחייב עליה כל דיני זקוקה ליבם וכן אם עזב ולד בזה הענין הנה אשת המת פטורה מן היבום ומן החליצה והאשה ישראלית אשר לה ולד מכהן והיה הולד על זה הענין הנה אוכלת בתרומה בשבילו עד שימות וכן הכהנת אשר לה ולד מישראל והוא בזה הענין הנה אין ראוי לה לאכול בתרומה עד שימות:

וביאור הותזו ראשיהן נבדלו ראשיהן:

מפרכסין. מתנועעים והתנועה אשר ינועו האברים אחר המות יקרא פרכוס:

הלטאה. הוא שם השרץ וזה הבעל חי יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתוכו ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשט בכלל האיברים משורש והתחלה אחת אבל תהיה מתפרדת בכל הגוף:

עד שתצא נפשו. כתב הר"ב דכתיב כל הנוגע כו' למדך הכתוב כו'. ומכאן אתה דן לשרץ. מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות. שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות. ספרי. וממילא לבהמה וחיה דתנן לקמן:

הותזו ראשיהם אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף. הרמב"ם ספ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות [הלכה י"ד]. ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ע"כ. כלומר דאף על פי מפרכסין אינה רבותא כלל:

כגון זנב של לטאה. הוא שם השרץ [בפ' שמיני] וזה הבע"ח יתנועע זנבו מאד מאד אחר חתיכה. ואמנם יקרה זה לקצת מיני בעלי חיים כאשר לא יהיה הכח המתנועע מתפשטת בכלל האיברים משורש והתחלה אחת. אבל תהיה מתפרדת בכלל הגוף. הרמב"ם:

אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו דהיינו עד שאין בו רוח חיים באפו [כיומא פ"ה א'] שנאמר הנוגע במת בנפש אדם אשר ימות. דמדכתיב כפול מת אשר ימות משמע שכבר יצא נפשו לגמרי. ורק מדלא כתיב אשר מת. ש"מ דאפילו מפרכס עדיין דינו כמת:

ואפי' מגוייד מחותך. ולרש"י [יבמות ק"כ ע"א] היינו דהוא מלא פצעים וחבורות. והוא מלשון גודו אילנא. ולערוך מגוייד היינו לשון גיד. ר"ל שהוסר או נפתח גיד מגידיו. וכך כתב הרא"ש מחותך הוורידין. ול"מ היה נ"ל דאי מגויד לשון חתוך הוא [אבי לא מלשון גיד] היינו שנחלק גופו לרחבו לשנים [וזהו כוונת הרמב"ם [ספ"א מטו"מ] וז"ל שנחלק בטנו. דאי"ל דכוונת רבינו שנחלק לארכו דהיינו שנבקע בטנו ליתא דזה ודאי יכול לחיות [כחולין נ"ז א']. א"נ דמלת מגוייד ר"ל שנחתכו בו ב' הסימנים [כי"ד סי' ש"ע]. וכל הנך אף שודאי לא יחיו עכ"פ בעלי שכל הם. והם בכלל החיים עדיין:

ואפי' גוסס בח"מ [רי"א ס"ב] פי' מלת גוסס. דהיינו שסמוך למיתה עולה בגרונו ליחה. שע"י מיצר לו הנשימה. אולם באה"ע [קכ"א ס"ד] פי' יותר. דמלת גוסס הוא תרגומו של חזה. ור"ל משום שבשעת מיתה החזה משמעת קול מחמת שכלי הנשימה צרים אז. ול"מ נ"ל דגוסס הוא לשון צד. דתרגומו של כסלים שהן מהצד של הגוף הוא גססיא. ור"ל אדם דמצדד אצדודי מהחיים למות. א"נ משום דאותו אדם מנתח נתוח כל חלקי הרכבתו. וכמו שמתרגם הפסוק של וירד העיט על הפגרים על גססיא. וקמ"ל בהא דאע"ג שרוב גוססין למיתה. אפ"ה מדעדיין בשכלו ואפשר שיחיה עוד. לא אזלינן בכה"ג בתר רובא:

זוקק ליבום דיבמתו אסורה כל עוד שיחיה:

ופוטר מן היבום שכשמת והניח בן מגוייד או גוסס. אין אשתו זקוקה להיבם:

מאכיל בתרומה כשאמו ישראלית אלמנת כהן. אז כל עיר שבנה ממנו שהוא מגוייד או גוסס חי. מותרת לאכול תרומה:

ופוסל בתרומה כשאמו בת כהן אלמנת אביו ישראל אז כל עוד שבנה כזה עדיין חי. אינה שבה לבית אביה לאכול תרומה:

ובן בהמה וחיה אינן מטמאין טומאת נבילות [אב"י במגע ובמשא]:

עד שתצא נפשם וכ"ש שרץ הקל בטומאתו מדאין בו אפילו טומאת משא. ואת"ל דמה"ט לא הו"ל נמי למנקט נבילה. דג"כ כ"ש ממת דחמור מכולן שמטמא באהל. י"ל דה"ט דקמ"ל דלא תימא דוקא אדם דאית ליה מזלא [כב"ק דב"ב ושבת נ"ג ב'] ויכול שוב לחיות אף שהוא גוסס. אבל שאר בע"ח לא. קמ"ל. והא דלא תני במשנתינו גם עוף. ה"ט משום דבין שהוא מין טהור או טמא. אין בו טומאת נבילות. רק במין טהור בבית הבליעה. ובזה לא שכיח שיבלענו חי:

הותזו ראשיהם שהותז המפרקת ורוב בשר עמה:

אף על פי שמפרכסים ה"ה באדם לענין הנך דיני דלעיל דהיינו לענין טומאה ויבום וכו' בכולן אם הותז ממנו ראשו. אע"ג שמפרפר עדיין. אפ"ה דינו כמת:

כגון ר"ל הא למה זה דומה:

שהיא מפרכסת שאין בו חיות כלל ואפ"ה מטמא [אב"י ל"מ הייתי אומר דהמשל מזנב הלטאה לא בא לאשמעינן אלא הטעם מפני מה הפרכוס אינו סי' החיים ואמאי מטמא. ע"ז אמר דתנועת הפרכוס הוא כרפרוף של זנב הלטאה שנפרד מהגוף לגמרי אפ"ה טבעו שמפרכס עוד אלמא דהפרכוס הזה אינו כלל סימן חיים רק תנועות שגרונא הוא קראמפף בל"א. ועי' ברמב"ם ותמצא יסוד גדול בחכמת הטבע] אם הוא כעדשה. מדיש בו בשר עצם וגיד אף שהלטאה עדיין חי הוא:

ועי' תוס' חולין (מב"ב ד"ה והא) שיש לעיין בזה. דהרי הוכיחו דמה שחי באדם חי נמי בבהמה וצ"ל לפ"ז דה"פ דאדם דאית ליה מזלא שאני. ר"ל שיש לו דעת לשמור א"ע כשיש לו נזק מעט. נשמר שלא תגדל הריעותא. ומיד מבקש תרופה. וכן אפשר לדחוק ולפרש סוגיא דשבת שם. דשם פירש"י מלאך. ולפיכך י"ל דכשאירע לאדם חולי המטרפת שא"א בו תרופה. כגון ניקב הלב וכדומה אדם ובהמה שוין:

ורתוי"ט הביא דברי הרמב"ם (ספ"ד מאה"ט הי"ד) שכתב שאף שעדיין מעורה בעור דינו כמת. ותמיהני מאד ארבינו הרמב"ם דמאי אריא שנשאר מעורה רק בעור. הרי אפי' בנשאר מדובק גם במיעוט בשר נמי. דהרי רבינו בעצמו פסק (ספ"א מטו"מ. ופ"ג משחיטה הי"ט) דבנשבר מפרקת ורק רוב בשר עמה הר"ז נבילה. ואפי' נדחק ונאמר דהא דנקט הרמב"ם מעורה בעור הוא לאו דוקא אלא ר"ל גם מיעוט בשר. ואע"ג דבש"ס (חולין ד"כ סע"ב) אין משמעות הלשון כך. דהרי מקשי. אי הכי עור נמי [יבדיל] ומשני. מדאינו בשחיטה אינו בהבדלה. והדר מקשי. אי הכי מיעוט בשר נמי וכו'. אלמא דחילוק גדול יש בין עור למיעוט בשר. ואין נכללין זה בכלל זה. אפ"ה י"ל דהרמב"ם לאו לדיוקא נקט עור. אלא אף הוא היה מתכוון שיהיה במשמעותו גם מיעוט בשר. עכ"פ קשה דהרי כפי הנראה מל' רבינו פסק בזה כריש לקיש (חולין כא"א) דס"ל דהותזו דקאמרה משנתינו היינו הותזו ממש והרי רב אסי פליג עליה. דקאמר כהבדלת עולת עוף ובעי מיני' ר' ירמיה התם כהבדלת עולת עוף לרבנן דמצרכי שיבדיל כל הב' סימנים. ולא פלגית עם ר"ל. או כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש דס"ל דסגי במבדיל רוב ב' הסימנים ופלגית עם ר"ל. והשיב לו רב אסי אנא כהבדלת עולת העוף לר"א בר"ש קאמינא ופלגינא אר"ל. וא"כ הרמב"ם דקאמר אפי' מעורה בעור. לא מיירי שנשאר מקצת הסימנים. ודאי כר"ל ס"ל דקאמר הותזו ממש. והיינו שנחלק מהגוף כל ב' הסימנים וכל המפרקת וכל הבשר המקיפו. ולא נשאר מעורה רק בהעור דלכ"ע אינו מעכב וכדאמרן. אולם הרי זה תמוה. דהרי הרמב"ם בב' מקומות הנ"ל פסק דבנשבר המפרקת ורוב בשר סגי. ואפי' נשאר מחובר בב' סימנים. ואי"ל דנשבר המפרקת דקאמר הרמב"ם היינו נמי ל"ד אלא שגם נתקו ונפסקו ב' הסימנים. ליתא. דא"כ ל"ל שנשבר המפרקת הרי בנפסק הגרגרת או ניקב הושט לחוד נבילה הוה לרמב"ם (כפ"ג משחיטה הי"ט) וכיון שכן ל"ל דקאמר הכא (בפ"ד מאה"ט הי"ד) אפי' נשאר מעורה בעור. הרי אפי' נשאר מעורה גם בסימנים נבילה הוה. גם אי"ל דרמב"ם (פ"ד מאה"ט הנ"ל) ס"ל דרק בשרץ קאמרינן דצריך שלא ישאר מעורה רק בעור. משא"כ באדם דמטמא גם באהל אף שנשבר רק מפרקת ורוב בשר. ונשאר מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים קיי"ל כשמואל (חולין כא"א) וכ"כ בבהמה סגי בהכי דלטמא במשא. וכזעירי (שם ד"כ ע"ב) ולהכי פסק בב' מקומות הנ"ל (בפ"א מטו"מ ובפ"ג משחיטה) באדם ובבהמה דסגי בתרווייהו בנשבר המפרקת ורוב בשר. אף שנשאר עדיין מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים. אבל הן אמת שכך הוא דעת רש"י (חולין דכא"א) שכתב דמתניתין דהותזו ראשיהן רק בח' שרצים מיירי. אולם הרי כבר דחו שם רבעתו"ס דברים הללו בב' ידים. דשרץ מאן דכר שמיה בכל המשנה דהותזו ראשיהן. ובל"ז הרי זה פשוט דהותזו ראשיהן דנקט תנא הכא גם אאדם דנקט לעיל מינה קאי. ואין חילוק כלל בין אדם לשאר בע"ח. דבכולן המפרקת ורוב בשר הו"ל כמת. וכיון דלהרמב"ם בב' המקומות קיי"ל כזעירי וכשמואל. א"כ ע"כ הותזו ראשיהן דקאמר תנא. היינו שנשבר מפרקת ורוב בשר. אע"ג שנשאר מעורה עדיין במיעוט בשר וב' סימנים. והיינו דלא כריש לקיש ודלא כרב אסי. ואפשר עוד דמ"ש הרמב"ם (בפ"ד מאה"ט) אף שנשאר הראש מעורה בעור הגוף. היינו אף שכל העור ג"כ שלם [אב"י כלומר מלבד מיעוט בשר ומיעוט ב' סימנים שנשארו קיים נשאר ג"כ כל העור שלם] וסמך א"ע אמ"ש (ספ"א מטו"מ ובפ"ג דשחיטה) דסגי בנשבר מפרקת ורוב בשר. אלא שיש לתמוה על רכ"מ. וגם על רתוי"ט שהביא גם הוא לשון רבינו. ולא העירו עליו דבר מכל זה:

אדם אינו מטמא וכו'. מאי דקשה אמתני' כתבנוהו בסוף יבמות:

מגוייד. פי' הרא"ש ז"ל מחותך הורידין:

ואפי' גוסס. בריש פרק מי שאחזו הביא הר"ן ז"ל סברת רבינו יואל ז"ל דהא דאמרי' הכא דחשיב כחי היינו דוקא במילי דאתי ממילא כי הני דקתני במתני' אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודבורו אתו לא אבל ר"י ז"ל סובר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט ע"ש ועין עוד במה שכתבתי בשמו בפ"ק דערכין סי' ג':

מאכיל בתרומה. את אמו דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' יאכילו בלחמו:

עד שתצא נפשם. ולענין טומאת אוכלין אינו כן אלא אם שחט בהמה חיה ועוף אע"פ שעדיין הם מפרכסי' מקבלין טומאה:

הותזו ראשיהן. פ"ק דחולין דף כ"א אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש ר' אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף דר"א ב"ר שמעון. והתם גרסי' כזנב הלטאה וכו' ויש להסתפק אי הוו גרסי תוס' ז"ל וכן בהמה חי' ועוף שכן כתבו שם הותזו ראשיהן גבי בהמה חי' ועוף מתנייא בסדר טהרות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס ע"כ. ופי' כזנב הלטאה שאע"פ שנחתך לגמרי מפרכס ולא משום שיש בו חיות. וברמב"ם ספ"ד דהלכות שאר אבות הטומאו' הביאו לענין הותזו ראשיהן דשרצים וז"ל השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אע"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאי' ע"כ וכתוב שם בכסף משנה ומפ' רבינו דרבותא קמ"ל אע"פ שמעורין בעור הגוף דאל"כ פשיטא ע"כ: