משנה אהלות פרק א׳ משנה ה׳

ידוע שהזב אב הטומאה והאדם אשר יגע בו הוא ראשון לטומאה אבל הוא בשעת מגעו מטמא בגדים לפי מה שהתבאר בפ' אחרון מזבין והוא אמרו יתברך (ויקרא ט״ו:ז׳) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ירצה בזה שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו כמו שהתבאר בפ"א מכלים אולם כלים הנוגעים בזב הנה הוא ראשון ולא יטמא בגדים אלא כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים כמו שביארנו בפתיחה אולם כלים הנושאים את הזב הנה הן אב הטומאה לפי שהן משכב או מושב וכולן מטמאין אדם כמו שביארנו בפתיחה ולשון התורה (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב אולם אדם הנושא את הזב הנה הוא לא יטמא אדם בשום פנים לפי שהוא ולד הטומאה כמו שהשרשנו בראש זה הסדר ואפילו בשעת נשיאתו קודם שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס ואמנם שאר כלים יטמא והנה נבאר זה בסוף זבים:

שהבגדים הנושאים את הזב כו'. לשון הר"ב כגון משכב ומושב כו'. וכן לשון הרמב"ם וקרא דמייתו לראייה. במרכב כתיב כמ"ש ברפ"ד דנדה בס"ד [ד"ה כעליון]. וכ"ש משכב ומושב דחמירי. ובנא"י משכב או מרכב:

ואין אדם נושא את הזב מטמא אדם. כתב הר"ב ואפילו בשעה שהוא נושא כו. ככלל שאמר ר' יהושע בר"פ בתרא דזבים. ומסיים הרמב"ם ואמנם שאר כלים הוא מטמא. ועמ"ש שם בזבים:

אדם ובגדים מיטמאים בזב ר"ל בין אדם ובין בגדים אפשר שיתטמא מהזב. אבל חומר וכו'. ורבינו רב"א זצוק"ל כתב דלהכי נקט זב הכא מדדמי זב למת בענין הטומאות שנזכרו במשניות הקודמים במת. אלא שבזב חסר א' במנין הטומאות מבמת. שכל שיש במת ב'. יש בזב א'. כגון אדם במת ואדם באדם. הרי במת. ואילו בזב. אדם הנוגע בו אינו חוזר ומטמא אדם. אפי' בעודו בחיבורין. וכל שבמת ג'. יש בזב רק ב'. וכל שבמת ד'. בזב יש רק ג'. וכולהו שמעינן ממתניתין שלנו. דקתני שאדם הנוגע בזב מטמא בגדים. משמע אבל לא אדם. הרי רק א'. ומדהנך בגדים אמ"ט תו להלן והרי במת אדם שנטמא במת וכלים באדם עדיין היו הכלים מטמאין אדם או כלים ש"מ דבזב דוגמת מת. אמ"ט רק ב'. ומדקתני בסיפא שהבגדים הנושאין את הזב מטמאין אדם לטמא בגדים שעליו דהנך בגדיו שניים אמ"ט תו להלן והרי במת כלים במת ואדם בכלים וכלים באדם הרי כלים השניים מטמאין תו בין אדם או כלים. שמעת מינה דבזב דוגמת מת אמ"ט להלן רק ג':

מטמא בגדים שלובשן בשעת מגעו בזב. וה"ה שאר כלים שנוגע באותה שעה. רק נקט בגדים לאשמעינן דכלים שנוגע בשעת מגעו בזב מיירי. וכדאמרן בסי' כ'. מיהו אפי' בשעת מגעו בזב. אין האדם הנוגע בהזב מטמא אדם וכ"ח. וגם שאר כלים ובגדים שנגע האדם בשעת מגעו בזב. או שלובשן באותה שעה אינן חוזרים ומטמאין שוב לכלים אחרים אפילו באותה שעה שנגע האדם בהזב. דאין דין חיבורין בזב. דדוקא כלים ובגדים הראשונים שנוגע האדם בשעת מגעו בהזב יש בהן דין טומאה בחיבורין ולא בכלים השניים. ואילו במת אדם שנגע במת וכלים שחזרו ונגעו בו מטמאין עד שלישי אפי' בלי חיבורין [ועי' לעיל בבועז רסי' א']:

ואין בגדים הנוגעין בזב או שנשאן הזב:

מטמאין בגדים דאפי' קודם שפירש מהזב הראשונים רק ראשון ולפיכך הכלים שחוזרים ונוגעים בהראשונים שטימאן הזב. טהורים לגמרי. דאין כלי מק"ט רק מאה"ט:

שהבגדים הנושאין את הזב שישב עליהן בשעה שלבשן. או שישב עליהן בלי שלבשן. וה"ה שאר כלים שראויין למשכב או למושב. רק נקט בגדים לאשמעינן דבכלים הראויין למשכב ומושב מיירי. דהרי בגדים כשלובשן הוא יושב עליהן. ואין אומרים להזב שיושב עליהן עמוד ונעשה מלאכתנו:

מטמאין אדם לטמא כלים ובגדים שנוגע האדם בשעה שנוגע או נושא המושב. ואפי' כבר פירש המושב מהזב. והיינו משום דכל משכב ומושב הוא אה"ט אפי' לאחר שפירש הזב ממנו:

ואין אדם נושא את הזב ואפי' נגע הנושא בהזב אז ג"כ:

מטמא אדם או כ"ח. אפי' קודם שפירש מהזב. אבל שאר כלים מטמא האדם הנוגע או נושא הזב באותה שעה. וכדתנן [זבים פ"ה מ"ב]. הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שנים ופוסל א':

והא דנקט במשנתינו בגדים ולעיל בכל ד' המשניות נקט כלים. ה"ט דלעיל נקט כלים מדאיירי שלא בחיבורין (כסי' כ') וסתם כלים אינן בחיבורין באדם. אבל הכא דמיירי רישא בחיבורין נקט בגדים. שמסתמא האדם שנוגע בהזב לובשן בחיבורין. וכ"כ בסיפא נקט בגדים שנושאין הזב ולא נקט כלים שנושאין את הזב. משום דסתם כלים אינן ראויים למשכב ומושב. אבל בגדים הרי יושב עליהן בשעה שהוא לבוש בהן. דמה"ט נמי בגדי ע"ה טמאין מדרס (כחגיגה כב"ב):

וזהו כוונת הת"כ שהביא הר"ש והרא"ש הכא. דמגע כלים הראשונים לא נקרא חיבורין. דהרי כל המטמאין במשא מטמאין הכלים שנוגע בהן בשעה שנושא הטומאה. ועי' ב"ב (דט"ב) שכ' רש"י. דטומאת בגדים בכל מטמאי במשא היינו רק כשלובשן אבל אמ"ט בגדים וכלים שנוגע בהן. ורבעתוס' הרעימו על פי' זה. ע"ש. ועי' עוד מ"ש בס"ד (כלים פ"א סי' י"ד) בשם הרא"ש דכל המטמאין בגדים מטמאין גם בגדים חיצונים שלא נגעו אותן. כיון שלבוש בהן טמאין. וכ"ש בנגע בגדים וכלים:

ומ"ש הר"ב שהנושא הטומאה הוא ראשון. ר"ל לאחר שפירש מהטומאה. ואחמכ"ר אין זה מקוה לכאן דהרי בבא זו מיירי אפי' קודם שפירש. דאי לאחר שפירש. הו"ל להתנא לומר דאין הנושא זב מטמא אדם ובגדים שלובש או נוגע אז [אב"י ודברי רע"ב הם מועתקים מרמב"ם. ול"מ נ"ל דכונת הרמב"ם והר"ב דכיון דאדם הנושא הזב בעיקורו הוא ראשון. אע"ג דקודם דפירש מטמא כלים. עכ"פ אדם לא מטמא]:

מיטמאין בזב. זה לבד בנקודת חירק בבבא זו:

חומר באדם מבבגדים. כך צ"ל: