משנה אהלות פרק א׳ משנה ד׳

כאשר הבנת המאמר בזאת המשנה היא מבוארת לפי שכבר ביארנו שכלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאים טומאת ז' והשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב הנה כבר הכינה הטומאה אלו ג' כפלים בכלים ובאדם שנים לבד כמו שביארנו תחלה ואם נגעו כלים במת ואדם באותם הכלים וכלים שניים באותו האדם אשר היה האדם אמצעי בין הכלים הנה השלשה כפלים טמאים טומאת ז' והמדרגה הרביעית טמאה טומאת ערב וכבר זכרנו אלו השרשים כולן. ומה שראוי שנעיר עליו בכאן שהאדם אשר יגע במת כאשר נגע בכלים הנה הוא (יטמאהו) [יטמאם] טומאת ז' ולמדנו זה בק"ו לפי שכבר ביארנו שכלים הנוגעי' באדם שנגע בכלים שנגעו במת טמאים טומאת שבעה ר"ל הכלים השניים וכאשר היה זה כן הנה היותר ראוי והיותר נראה שיהיו הכלים הנוגעים באדם שנגע במת בלא אמצעי טמאים טומאת ז' וכן התבאר בסיפרי אבל יהיה לך זה השרש והוא שהאדם שנטמא במת יטמא הכלים טומאת ז' ויטמא חבירו טומאת ערב וכבר הפלגנו בביאור זה השרש וזולתו בפתיחת זה הסדר ושם התבאר שהכלים הרמוז להן באלו הדינים בטומאת מת לבד הוא כלי מתכות ובגדים וכן שאר כלי שטף כמו שיראה למבין מאלו הפסוקים הנזכרים בסיפרי:

ושאינו באמצע הן ג'. ואע"ג דלכאורה נראה דהא [דאדם באמצע] חומרא דכלים היא שהן נגעו במת והוו אבי אבות. אבל כשאדם הוא תחלה שנגע במת לא הוי אלא אב הטומאה. מ"מ חומרא דאדם חשיב ליה דעושה כיוצא בו. משא"כ בכלים. מהר"ם:

אדם וכלים מיטמאין במת ר"ל לפי מה שאמרנו במשנה א' ב' ג'. למדנו שבין אדם ובין כלים אפשר שיתטמאו במת. אבל חומר וכו':

וכלים מבאדם לרב"א זצוק"ל ה"ק הא דנקיטנא במשנה ב' כלים במת וכלים בכלים הרי כולם טטו"ז. ולא נקיטנא כלים במת ואדם בכלים טטו"ז. ואדם באדם טטו"ע. או הול"ל אדם במת וכלים באדם טטו"ז. וכלים בכלים טטו"ע. ה"ט. משום דסדר חומרתן נקיטנא להו. להכי ברישא בעינא לאשמעינן חומר דכלים מבאדם. לפיכך נקט בבבא דשנים במת. אדם במת ואדם באדם. הרי רק ב'. ויש בזה חומר בכלים. דהוה ג'. דהיינו כלים במת. וכלים בכלים. וכלים או אדם בכלים. והדר נקיטנא כיצד ד' לאשמעינן חומר דאדם מבכלים. שכל זמן שהוא באמצע. הן ד':

שהבלים שלשה כמשנה ב':

והאדם שנים כמשנה א':

הן ארבעה כמשנה ג':

ושאינו באמצע חן שלשה כמשנה ב'. מיהו בחיבורין אפי' אלף בין אדם בין כלים כולן טמאין. אבל אוכלין שנגעו זב"ז אפי' בחיבורין עד המת. הרי דינן כנגעו בחיבורין בשאר אה"ט. ומונין בהן ראשון ושני. ועוד יש חילוק בין אדם וכלים לאוכלים. דבאוכלין אפי' אותו שנגע במת עצמו אינו נעשה אב. ורק רש"י ס"ל [פסחים י"ז א' ד"ה רבינא. וגם תוס' שם וחולין קכ"א א' ד"ה זרעים] דרק לענין שיטמא אדם וכלים אמרינן דאין אוכלין ומשקין נעשין אב. הא לענין ראשון ושני מחשבו שפיר אב [ועמ"ש בס"ד ספ"ק דטהרות]:

כך כתב אאמ"ו הגזצוק"ל. והן אמת שפשטות לשון התוס' (שבת יז"א ד"ה אמר) משמע להיפוך. דכתבו דאפי' יש ג' וד' בגדים נוגעין זב"ז. או אפי' מפסיק בין הנוגעין דבר שאמק"ט. והרי בכה"ג לא שייך טומאת חיבורין. אפ"ה גזרו בנשאן. וכן כתבנו לעיל (סי' א). אולם נ"ל דע"ר זצוק"ל ס"ל דע"כ מ"ש תוס' דטפי מב' אין בהן דין חיבורין. היינו דאותן היתירים אין בהן דין חיבורים שיטמאו טו"ז. אבל עכ"פ יש בהן דין חיבורין עד אלף שיטמאו טו"ע. דאלת"ה אלא נימא דמג' ואילך טהור לגמרי קשה למה גזרו שיטמא טומאת שבעה האדם הנושא המרדעת על ב' בגדיו שלבוש בהן האדם הנושא. אע"ג דמצד הדין האדם ההוא טהור לגמרי. דאף שהוא בחיבורין עם עיקר הטומאה. עכ"פ הרי הוא רביעי דהמרדעת שהאהיל על הקבר הוא ראשון והבגד העליון שהמרדעת נגע בו הוא שני. והבגד שתחת העליון הוא שלישי. והרי האדם שלבשו הוא רביעי. ונמצא שמטעם זה אע"ג שיש שם חיבורין. אפ"ה מצד הדין היה האדם טהור לגמרי וכדאמרן דמג' ואילך אפי' חיבורין טהור. ואפ"ה גזרו שיהיה האדם הנושא המרדעת טטו"ז כשהמרדעת היקפו טפח והרי הוי ליה למגזר בשלא נגע המרדעת בהבגדים שלבוש. רק שבשעה שהאהיל המרדעת על הקבר. האהיל נמי על ב' בגדי הלובש. הול"ל שיהא ג"כ האדם שלובשן טטו"ז (עי' רמב"ם פי"ב מטו"מ ה"ה). אע"כ דדוקא כשנטמאו כל הנוגעים זב"ז עכ"פ טו"ע. והיינו בחיבורין אפי' עד אלף. אז רק בכה"ג גזרו שיהיה האדם התחתון שנשאן טטו"ז. אבל באין שם חיבורין. וכגון שהמרדע רק האהיל על האדם ובגדיו שמצד הדין כל הנאהלים תחת המרדע טהורים לגמרי לא גזרו על האדם מדהאהיל עליו המרדע. ודו"ק:

מיטמאין במת. בנקודת חיר"ק המ"ם:

חומר באדם מבכלים ובכלים מבאדם. כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז"ל והרי"א ז"ל:

חומר באדם מבכלים שכל זמן. גם זו הגהת הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:

וכשאינו באמצע הן שלשה. כדתנן לעיל בפירקי' סימן ב'. וכולה הך משנה שמעינן ממתני' דלעיל הר"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל נ"ל לומר טעם על מה שהזכיר חומרא של כלים תחלה כי חומרא של האדם אינה באה אלא מחומרא של הכלים ע"כ: