משנה אהלות פרק א׳ משנה ג׳

כבר בארנו שהכלי' הנוגעי' במת וכל מה שנגע באלו הכלים טמאים טומאת ז' ואם היה אשר נגע בכלים הנוגעים במת אדם הנה זה האדם ג"כ יטמא הכלים טומאת ז' ומופת זה שהכלים הנוגעים במת למדנו מן החרב לפי שהפסוק חייב הנוגע בחלל או בחרב לפי מה שבאה בו הקבלה (במדבר י״ט:ח׳) טמא טומאת ז' שיכבס בגדיו ביום הז' וזה ראיה שהוא מטמא בגדים טומאת ז' ונבין מזה שהחרב והאדם אשר נגע בחרב והבגדים אשר נגעו באדם שלשתן טמאים טומאת ז' וזהו ענין אמרו בספרי הא למדנו לכלים ואדם ר"ל כבר למדנו שהכלים הנוגעי' במת ואדם בכלים טמאין טומאת ז' מאמרו בחלל חרב כמו שבארנו כלים ואדם וכלים מנין ת"ל (שם לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. אולם אמרו הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב וזה הולך על השרש הקדום מאמרו והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ומבואר הוא שאמרו בכאן השלישי והרביעי האיש השלישי והאיש הרביעי מהאישי' אשר יביאו להם הטומאה מן המת אם מאיזה איש מהם יתחיל המספר (לפני) [לפי] המדרגה ויקרא ראשון לטומאה ושני ושלישי ורביעי ויחייב כל מדרגה ממנו מהדיני' (מה) [מהם] שיבא ביאורו במס' טהרות וזולתו כמו שבארנו ופירשנו בפתיחת זה הספר ובפ"א מכלים. ויורה הענין שכל מה שיטמא במת טומאת ז' הנה הוא אב הטומאה וכל מה שיטמא מן המת טומאת ערב הוא ולד הטומאה והוא הנקרא ראשון וממנו יתחיל המספר בשני ושלישי ורביעי וכבר בארנו זה כולו בפתיחה הנזכרת אולם ר"ע יש לו חמישי השפוד התחוב באהל האהל והשפוד אדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאים טומאת ז'. והחמישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. אמרו לו הנה אין האהל מתחשב. ביאור המלה תחוב תקוע קיים. ושפוד התקוע באהל הוא המרכז אשר באמצע האהל דומה לעמוד אם היה של מתכת ומנהו ר' עקיבא שני לאהל והיה האהל נטמא במת והיו כלים הנוגעים במת לפי מה שביארנו בפתיחה וזה השפוד כאילו הוא נגע באהל וחכמים אומרים שהוא מכלל האהל וחלק מחלקיו והוא אמרם בברייתא האהל והשפוד שם אחד הוא והוא ענין אמרם בכאן אין אהל מתחשב אבל השפוד עצמו הוא אשר יהיה כלים הנוגעים במת ואין האהל הוא אשר טמאתו אבל הוא והוא דבר אחד:

הרביעי בין אדם בין כלים כו'. כתב הר"ב וה"ה דבכיצד ג' כו'. אלא מסיפא כו' דאפי' אדם בכלים שנגעו במת כו'. אבל לא שמעינן מינה כלים במת וכלים בכלים במכ"ש כשאדם באמצע דמיטמאין הכלים ממנו. כ"ש כשאינו באמצע שיטמאו הכלים מן הכלים. דהוי אמינא דלעולם אין כלי מתטמא מכלי שיטמא טומאת שבעה. ואע"ג דכשאדם באמצע מתטמאין. שאני התם דקרא כתיב וכבסתם בגדיכם כו'. וזב דבמתני' ה יוכיח:

[*האהל. עיין מ"ש ברפכ"ז ממסכת כלים]:

אין האהל מתחשב. פי' הר"ב אפי' אין השפוד בתוך האהל כו' [*בפ' סגוס עבה. ועיין מ"ש שם]. ועיין מ"ש בשם מהר"ם במשנה ב פ"ז [ד"ה מאחוריו]:

ואדם בכלים וכלים באדם ג"כ נעשין אב. דכלי שנגע באדם או בכלי שנטמא במת. נעשה אה"ט:

השפוד התחוב באהל היינו באהל הנעשה מיריעת צמר או פשתן וכדומה. דאהל כזה. כל זמן שהמת בתוכו. כולו אבי אבות. מטעם חיבורין. וכשיצא המת מתוכו. צד פנימי הוא אבי אבות. ככלים שנגעו בהמת. וצדו החיצון של האהל הוא ככלי שנגע בכלי שנגע במת [כלקמן פ"ז מ"ב עי' ביבקש דעת סי' ח'] ושפוד זה שתחוב בשפת התחתון של האהל מבחוץ. כעין יתידות האהלים כדי לחזק בארץ היריעה הפרוסה שלא יפריחס הרוח למעלה. וא"כ הרי נגע השפוד בהאהל. ונעשה אבי אבות כהאהל. דמדמחובר להאהל ותקוע בו דיינינן ליה כהאהל עצמו. ולא ככלי שנגע בהאהל:

האהל והשפוד שניהן אבי אבות:

ואדם הנוגע בשפוד נעשה אב:

וכלים באדם נעשה ג"כ אב כהמגיע:

אמרו לו אין האהל מתחשב דהשפוד לאו משום דנגע בהאהל טטו"ז. דא"כ היה האדם שחזר ונגע בהשפוד טטו"ע. ככל אדם שנגע בכלי שנטמא בכלי שנטמא במת. אלא משום דחשבת להשפוד כחלק מן האהל. להכי הוא אבי אבות כמותו. אבל אנחנו רק נוגעים בעינן למחשב שנטמאו זמ"ז. והרי הכא הוה כאילו נטמא השפוד בהמת עצמו. ואפי' תוקמא שתחב השפוד בהאהל אחר שיצא המת מתוכו. אפ"ה לאו משום שנגע בהאהל מטמאת ליה לשפוד טו"ז ומשוית ליה אבי אבות. דהרי מיד כשיפריש שוב השפוד מהאהל אינו רק אב. ורק כל זמן שתחוב בהאהל הוא כחלק מהאהל [ככלים פי"ח מ"ז ופכ"ז מ"ט וי'] והרי האדם שנגע בהשפוד דמטמאת ליה טו"ז. ע"כ שנגע בהשפוד בעודו תחוב בהאהל. דאם לאחר שהוציאוהו משם אז אפי' הי' תחלה השפוד תחוב בהאהל בעוד שהמת בתוכו אפ"ה לאחר שהוציאוהו משם ונשתנה. אינו רק אב [ככלים פכ"ז מ"ט וי'] ואדם הנוגע אז בהשפוד אין לנו לטמאו רק טו"ע. אע"כ דאוקמת לה שנגע האדם בהשפוד בעודו תחוב בהאהל הרי אז נחשב השפוד כגוף האהל. ואיך נחשוב האהל עצמו בין המגיעים:

והר"מ והר"ב פירשו דמיירי שהשפוד תקוע תוך האהל. ובראשו קשור האהל. וא"ת לפי פי' זה. א"כ איך חשב ר"ע האהל. הרי לא מכח טומאת האהל נטמא החנית. דהרי אפי' היה האהל דבר שאמק"ט. אפ"ה היה נטמא השפוד מחמת עצמו. מדהיה עם המת תחת אהל א' (כרמב"ם רפ"ו מטי"מ). ואי"ל דמיירי שאחר שהוציאו המת מהאהל קשרו השפוד תוך האהל. והרי גם אז עכ"פ צד הפנימי של האהל הוא אבי אבות (כפ"ז מ"ב) וא"כ השפוד המחובר בו. לא הו"ל ככלים שנגעו בכלים שנטמאו ממת. אלא גם השפוד שנתחבר לאהל נעשה אבי אבות הטומאה (ככלים פי"ט מ"ה). ליתא. דא"כ היכא ס"ד דר"ע דנימא שיהיה השפוד מתחשב. הרי כל טומאתו הוא רק מדמחובר להאהל. והו"ל השפוד כאהל עצמו. והראיה דהרי כשיפריש השפוד מהאהל יהיה רק אב. וכמפורש במשנה דכלים הנ"ל. י"ל דעכ"פ גם בל"ז מחמת התפשטות האהל ממעל להמת והשפוד נטמא השפוד. ולהכי שפיר חשיב ר"ע השפוד והאהל מן המנין:

וא"ת לתוס' נזיר שהבאנו בפנים (סי' ו') דכ"מ שנטמא ממת מטמא באהל. א"כ ק' לרבנן דהו"ל למחשב חמש וק' לר"ע דהו"ל למחשב ששה וכגון שהכניס שוב השפוד הנטמא תוך אהל אחר דהו"ל גם האהל השני אבי אבות ונגע אדם באהל השני. וכלי שוב באדם. ואדם בכלי. דאז רק האדם האחרון טטו"ע. והה' ראשונים לר"ע. וד' הראשונים לרבנן. דהיינו. אהל. שפוד. אהל. אדם. כלי. כולם טטו"ז. י"ל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי' ג) דאף למ"ד דחרב כחלל גם לטמא באהל. עכ"פ מודו דאין האהל שהכניסוהו לתוכו או כלי שבתוך האהל נעשים אבי אבות. רק אב:

כיצד ד' וכו'. וכלים באדם נמי טמא טומאת ז' כאדם עצמו דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פירש וכבסתם בגדיכם קאי אאדם שנטמא בכלים שהוא לבוש וקאמר דבגדיו צריכין כבוס הרא"ש ז"ל פי' לפירושו שבגדיו ג"כ נטמאו ממנו הואיל ובשעה שהיה לבוש נגע במת ומכאן מביאין ראיה הסוברים דחרב לאו דוקא דהתם בגדים משמע אף בשאינם כלי מתכות ועי' עוד בתוס' יומא פרק קמא ד' ו' ודפרק כ"ג ונזיר ד' נ"ד. ועי' בחדושי הרשב"א ז"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' כ') ותוסיף לקח טוב:

בפי' ר''ע ז"ל כ"ש אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת ז' ע"כ אמר המלקט וניחא לי' למצא שלשה בלא אדם מה שא"כ בד' דאי אפשר להיום אם לא שיהי' אדם באמצע:

יש לי חמישי. מצאתי מוגה יש לו חמישי. וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א וכתב פי' למת ע"כ:

התחוב באהל המת. באהל של פשתן מיירי דמטמא טומאת אהלים ולמאי דקחשיב ר' עקי' אהל המ"ל יש לי ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל המת כדמוכח בנזיר פ' כהן גדול ונזיר אלא משום דת"ק קאמר ד' קאמר ר' עקיבא יש לי חמישי ואם היו חכמים מודים לו הי' אומר יש לי עוד ששי אלא השיבוהו אין האהל מתחשב וכדמפ' רעז"ל והוא פי' הר"ש והרא"ש ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל בראש פרשת חקת כתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במשא ובמגע כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו ואם הי' החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכולן החרב טמא ויהי' מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה עכ"ל ז"ל וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל האהל והשפוד פי' כי השפוד נעשה טמא מחמת האהל ולא מחמת המת כיון שלא נגע בו וגם לא האהיל עליו ע"כ: