משנה אהלות פרק א׳ משנה ב׳

אמר יתברך בטומאת מת (שם) וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימי' ובאה הקבלה (נזיר דף נג:) שאמרו בחלל חרב הכונה בו שהחרב והחלל שוה שאין הבדל בין חלל חרב או חלל אבן או חלל עץ ואמנם ירצה בזה שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים וכן שאר כלי מתכות וכלי שטף בהיקש אל החרב לפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר והתבאר מזה שהכלים הנזכרים אשר נגעו במת והכלים השניים אשר יגעו באלו הכלים טמאים טומאת ז' וכבר ביארנו בהלכה אשר לפני זאת שכל מה שהוא טמא טומאת ז' הפחות מה שיעשה מן הטומאות שישים כל מה שיגע בו טמא טומאת ערב והוא אמרו (במדבר יט) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ולזה אמר השלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב:

כיצד שלשה. עמ"ש במ"ד פי"א דפרה:

כלים הנוגעים במת. [*עמ"ש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש] הר"ב בין כלי מתכת כו'. כלומר חוץ מכלי חרס. כמ"ש [הר"ב] בפ"ק דפסחים מ"ו ועו' מ"ש ברפט"ז ומ"ש דכתיב בחלל חרב כו' חרב הרי הוא כמת שהרי אין הבדל בין חלל חרב. או חלל אבן. או חלל עץ. ואמנם ירצה בזה. שכל מה שיגע בחרב אשר נהרג בו המת יטמא ז' ימים. הרמב"ם [בפירושו] ועיין מ"ש במ"ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא]:

כלים הנוגעים במת הן אבי אבות. מדכתיב בחלל חרב. והרי מלת חרב מיותר. אלא קרא אתא לאשמעינן. דחרב שנהרג בו אדם דינו כהחלל עצמו להיות אבי אבות. מדנגע בהנהרג בשעת מיתה. מיהו להרמב"ם והר"ב חרב מתכות לאו דוקא. אלא כל כלי שנטמא במת. נעשה אבי אבות. חוץ מכ"ח שאינו נעשה רק ראשון. אולם לראב"ד ורש"י ור"ת. דוקא בכלי מתכות דומיא דחרב. אמרינן דדינו לענין טומאה כחלל להיות אבי אבות [ועי' ביבקש דעת סי' ח']. והא דקיי"ל חרב כחלל. לאו דוקא שנגע במת. אלא אפי' נטמא על ידו בטומאת אהל [כתוס' שבת די"ז א' ד"ה ועל]. וכיון שדין הכלי שנטמא במת. הוא כטומאת המת בעצמו. לפיכך גם לענין זה דינו כהמת בעצמו שאם הכניס כלי זה שנטמא במת לשום אהל. חוזר הכלי ומטמא כל אשר באהל. דהו"ל כאילו הכניס המת לאהל זה [תוס' נזיר נג"ב. וכן כתב הר"ב במכילתין פי"א מ"ח]. וכ"כ כלי שנטמא במת מטמא גם לאדם שנשאו. כאילו נשא המת בעצמו [תוס' חולין ע"א ב' ד"ה בלע. ואילה"ק לתוס' מלקמן [פט"ז מ"א] דמצרכינן ג' תנאים שיתטמא האיכר שנשא המרדע שנטמא מדהאהיל על המת. א' שיהיה לכל הפחות היקף המרדע טפח. ב' שבשעה שנשא האדם המרדע האהיל המרדע אמת. ג' רק משום גזירה טימאו האדם הנושא. ול"ל כולה האי. הרי בלאו כל הנהו נטמא האדם מדנשא כלי שנטמא במת. י"ל דלמ"ד חרב כחלל גם לטמא במשא. ס"ל דחרב כחלל רק בכ"מ. משא"כ מרדע. וכן משמע מתוס' [שבת די"ז א' ד"ה ועל]. ולפ"ז לרמב"ם ור"ב ודעימיה דס"ל דכל כלי דינו כחלל. ע"כ דס"ל דעכ"פ אמ"ט במשא]. אולם להרמב"ן פרשת חוקת. רק לענין מגע ומשא אמרינן בכלי חרב כחלל. אבל עכ"פ אין הכלי מטמא באהל. ולהרמב"ם [פ"ה מטו"מ הי"ג] רק לענין מגע אמרינן חרב כחלל. אבל לא לענין שיטמא במשא ואהל [וערתוי"ט לקמן פט"ז מ"א ד"ה אקפח ועמ"ש בס"ד בפירושינו פי"ח מ"ח. וכלים פ"ט סי' ה' דלענין בוקע ועולה לכ"ע אין דינו כחלל וזה דלא כתוס' [חולין ע"א ב' ד"ה כי]. ולאאמ"ו הגזצוק"ל בכל גוונא אין צריך הזאה ג' וז' רק הנטמא במת עצמו. ולא אמרינן חרב כחלל רק לענין טומאה שיהיה טטו"ז אבל לא שיהיה צריך הזאה. וכן כתב גם הרמב"ן פרשת חוקת. וכן נ"ל ראיה ברורה מש"ס [חולין ע"א ב'] דבבלע טבעת שנטמא במת. קאמר טובל ואוכל בתרומה. משא"כ התם בנטמא באהל המת נקט הזה ושנה וטבל ודו"ק. אולם רבעת"ס [נזיר דנ"ד ב ד"ה ת"ש] כתבו דהנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז'. [ועמ"ש בס"ד פ"ח דטהרות סוף מ"ג] דרוב רבותינו ס"ל כתוס'. מיהו לכ"ע לאו לכל מילי אמרינן חרב כחלל. דהרי נזיר אין מגלח עליו כשנטמא בו [כרמב"ם נזירות פ"ז ה"ח]. וכ"כ אין חייב כרת וקרבן בנטמא בכלי זה ונכנס למקדש או אכל קדש [כהראב"ד פ"ג מביאת מקדש ה"ג ורק להרמב"ם שם חייב]. וכן מותר להכהן להטמא בהכלי ההוא. ולא הו"ל כהמת עצמו [רמב"ם פ"ג. מאבל ותוס' נזיר נ"ד ב' ותוס' חולין ק"ד א ד"ה תלה]. אולם ביו"ד [ס"ס שס"ט] מייתי י"א שיש לכהן ליזהר בזה:

וכלים בכלים נעשין רק אב:

טמא טומאת ערב מדאינו רק ראשון. וה"ה דהוה מצי למנקט אדם שנטמא במת נעשה אב. וכלים שנגעו באדם זה. ג"כ נעשין אב כמותו. דכל כלי שנטמא במת או באדם שנטמא במת. הרי הוא כהמגיע. וכשחזרו כלי או אדם ונגעו שוב בכלי זה שנעשה כהמגיע הרי הנוגעים הללו טמאים רק טומאת ערב. רק דבעי תנא למנקט שהיו ב' הנגיעות הראשונות שניהן בכלים כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דכלים הראשונים שנגעו בהמת נעשו אבי אבות כהמת עצמו. אפ"ה הכלי שחזר ונגע בהכלי הראשון לא נעשה אבי אבות ככלי הראשון. דרק אדם אב עושה לכלי שנטמא בו כיוצא בו אבל לא כלי שנגע בכלי [ועמ"ש בש"ד סי' ט"ז בשם רב"א]:

וק' ע"ז מלקמן (פ"ז מ"ב) דאמרינן דצד החיצון של האהל שהיה המת בתוכו דינו רק כאב. ולהכי הנוגע בו שם טמא רק טו"ע. וק' אמאי נהי דמיירי שנגע שם לאחר שהוציאו המת מתוכו. וכמ"ש כל רבותינו שם. עכ"פ נהוי צד החיצון כמאהיל על צד הפנימי של האהל. והרי צד פנימי דיינינן ליה ככלים שנטמאו במת דנעשין אבי אבות. וחוזרין לעשות אבי אבות להאהל שהכניסוהו לתוכו. ותמוה מאד הך משנה כמאן מוקמת לה. אי כרבותינו דס"ל דרק בכ"מ אמרינן חרב כחלל. שפיר תינח צד חיצון דלהכי טמא רק טו"ע. מדאינו כמאהיל על חרב כחלל. אבל ק' להו צד פנימי למה יהיה כאבי אבות וכמש"ל (סי' ב') ואי כהר"ב וכרבותינו דעימיה דבכל כלי אמרינן חרב כחלל שפיר תינח צד פנימי. דלהכי דינו כאבי אבות. אבל ק' לדידיה צד חיצון דלמה לא יטמא טו"ז כמאהיל על חרב כחלל. ואת"ל דלהכי אין דין החיצון כמאהיל על הפנימי. משום דאין אויר טפח בין פנימי לחיצון. ליתא דהרי מלקמן (ספ"י) מוכח דאין לחלק בהכי. ואת"ל דהא דס"ל דכלי שנטמא במת נעשה אבי אבות. היינו רק לענין שיעשה לכלי שחוזר ונוגע בכלי ההוא אב. ואם הכניסו לאהל. נעשו כל הכלים שבתוכו כאב. אבל אין האהל נעשה עי"ז אבי אבות. דלא מצינו כלי אבי אבות שיחזור ויעשה לכלי אחר אבי אבות. דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו (פסחים יח א). עכ"פ ק' דאי נימא דחרב כחלל לטמא באהל מהתוספתא דמכילתין (פ"ד) וגם הר"ש הביאה במשניות לקמן (פ"ג) וז"ל קולית מת שעשאה יד לסכין. אין חיבורי אדם חיבור. ופי' הר"ש דר"ל שאם הכניס להב הסכין לבית לא נטמא הבית. דמדאין חיבורי אדם חיבור. לא הו"ל כאילו הכניס הקולית עצמו להבית. וכן פירש נמי הגאון רב"א זצוק"ל בפירושו זר זהב להתוספתא. ונ"ל דר"ל דאע"ג דאין קולית מטמא באהל. ס"ל לרבותינו דמיירי שיש בהבית כבר ב' שוקים. וסד"א שכשהכניס הלהב הו"ל כהכניס הקולית ויצטרף לב' השוקים שכבר ישנם שם דהו"ל רוב בנין (כפ"ב סי' י"א) טמא כל אשר באהל. קמ"ל. אבל עכ"פ ק' אי נימא חרב כחלל לימא כל הכלים שהכניסן לשם כאילו הכניס מת עצמו להאהל. א"כ מה מהני שחיבורי אדם אינו חיבור ולא יהיה נחשב כאילו הכניס הקולית עצמו לשם. דל חיבור ודל קולית מהכא. הרי עכ"פ להב הסכין של מתכות הוא. והוא נגע בהקולית. והרי במתכות כ"ע ס"ל חרב כחלל. וכשהכניסו לבית נטמא כל מה שבבית. וצ"ל דאפי' להך דעה דס"ל דכלי שנטמא במת מטמא כל אשר באהל. היינו שיהיה כל כלי שהוא שם אב. עכ"פ אינו כמת ממש שיהיה האהל והכלים שבתוכו אבי אבות והשתא יש שפיר נ"מ בין שהכניס הלהב תוך הבית או כשהכניס הקולית לשם:

ונ"ל דגם הנטמא טו"ז מדרבנן. צריך הזאת ג' וד'. דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון (יומא ל"א א) וראיה ברורה לזה מגוש חו"ל דמטמא טו"ז מדרבנן. וצריך הזאה ג' וז' (כרמב"ם פי"א מטו"מ ה"ב). מיהו מדמחשב מדאו' כהזאה שלא לצורך. צריך טבילה והערב שמש אח"כ (כיומא יד"ב):

ונ"ל קצת ראיה לזה מתוספתא (שמחות פ"א הכ"א) דקאמר כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. אין הכהן *)לוקה עליה. משמע קצת דהא איסורא איכא. והיינו מדרבנן. ובזה יתורץ קו' רבינו חיים כהן (בתוס' נזיר נד"ב) אמאי דס"ל לר"ת שם דחרב כחלל מטמא גם באהל כמת עצמו. והקשה לו ר"ח כהן הנ"ל איזה בית אשר תבנו לי. ולפי דברינו דטומאה זו דרבנן הוא. י"ל דמה"ט אין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולים לעמוד בה (הוריות דג"ב) דהיינו דלא גזרו רק בכלי תלוש שהכניסו לאהל. אבל יתידות ומסמרי ברזל שמחוברים בכותלים שקבועים בקרקע ל"ג בה רבנן טומאה. ובנעשו לקרקע אמק"ט כלל אפי' בתלושים (ככלים פי"א מ"ב) ובנטמא במת ואח"כ קבעו בקרקע נטהר (ככלים פ"כ מ"ו). ואי משום חשש שמא יש בהבית כלים תלושים שכבר היו באהל המת. הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה היה נראה לומר דאפי' יהי' אסור מדאו' להכהן להטמא בהכלים. היה שרי עכ"פ להכהן להשתמש בכל כ"מ מדהו"ל ס"ס. ספק שלא נטמאו במת. או ספק שאינו כהן. דכהני דידן רק כהני חזקה נינהו (כאה"ע סי' ג'. וריב"ש סי' צ"ד ורשד"ם רל"ה) ואע"ג דאפי' ס"ס ברה"י טמא (כטהרות פ"ו מ"ד) והכא בית הרי רה"י הוא. י"ל דהיינו רק לענין שהנכנס שם טמא דלענין טומאה לא מהני ס"ס. אבל לענין איסורא. דהיינו שיהיה אסור להכהן לכנס לשם. ודאי מהני ס"ס. כמו לכל איסורים. אבל א"א לומר כן. מדקיי"ל דכל ס"ס באיסור תורה שאינן בגוף א'. ונולדו ב' הספיקות זא"ז. לא מהני ס"ס (כש"ך יו"ד ריש כללי ס"ס בסי' ק"י):

כלים הנוגעים במת וכו'. בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט זו היא דעת הרמב"ם ז"ל פרק ה דהלכות טומאת מת וכתב שם מהרי"ק ז"ל דזו היא דעת הרמב"ן ז"ל [הגה"ה בפי' הרמב"ן על התורה בפ' מטות בפסוק כל הורג נפש משמע דלא ס"ל הכי:] בפ' שני דבבא בתרא וכן דעת סמ"ג ודלא כרש"י ור"ת ז"ל [הגה"ה ונלע"ד לפי' ר"ת ז"ל דס"ל דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד דאזיל לטעמי' שהוא עצמו ז"ל פי' בפסחים פ"ק דף י"ז שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל הכלים ע"כ ולא קאמר נעשה אבי אבות ע"ש:] שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד והר"ש וגם הרא"ש ז"ל פירשו דר' יצחק מסימפונט ס"ל דלאו דוקא כלי מתכות ומשמע קצת שדעת הרא"ש כדעת הרמב"ם ז"ל אבל הראב"ד ז"ל השיגו שם: