משנה נגעים פרק ד׳ משנה י״א

כבר הודעתיך שהשתי שערות צריך שיתלבנו בנגעי (בגדים) ולא יסגיר באלו עד שיראה מה שיתחדש ממה שיחייב פטור או החלט וכבר הגדתי לך השרש הזה כלו והוא אמרו מפני שאמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא וכבר הודעתיך שראיה זו כולו והיא הפכה שער לבן עד שתהיה הבהרת היא אשר שנתה השתי שערות ואם לא יתחדשו אלו השתי שערות אלא אחר שלימות הבהרת כגריס הנה הוא טמא. ופי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו והוא מאמרו תקהינה שיניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם להיותו מרחיק האדם מלעיסה ואמרו מאי קיהה (נדה דף יט.) קיהה וטהר ר"ל הרחיק זה הדעת וטיהר את הספק ואין הלכה כר' יהושע:

אם בהרת קדמה. עיין במשנהו:

ואם ספק טמא. ולא אזלינן בתר חזקה דגופא. ואע"ג דאשכחן לר"ג ור"א בעלי מחלוקותיו של רבי יהושע בפ"ק דכתובות משנה ו ז דסברי דאזלינן בתר חזקה דגופא. והתם דאיכא חזקה דממונא כנגד חזקת הגוף. ואפ"ה אזלי בתר חזקה דגופה. וכ"ש הכא דליכא חזקה כנגדה. דה"ל למיזל בתר חזקה דגופא. תירצו התוס' בפ"בדנדה דף יט [ד"ה ר' יהושע] דהכא שאני דאדרבה החזקה ריעה. לפי שדרך השער להתלבן מחמת הנגע. לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה. שהרי דרכן לבא שחורות. אלא שהנגע הוא שהפכתן ללבן וכיון דאיכא ריעותא הלכך ספק טמא. והקשה הר"ש. זקן שכל שערו לבן. שנולדה בו בהרת. או בני אדם לבנים ביותר. כגון גרמני שכל שערו לבן ונולדה בו בהרת מאי איכא למימר. ומתני' קא פסיק. ותני בין ילד. בין זקן. בין כושי. בין גרמני. לכך נראה דטעמא דרבנן משום דאיירי בבהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ובאותו חצי גריס אחרון ספק אם קדם את השער. אם לא. וקסברי רבנן דמאחר דבא חצי גריס ראשון קודם לשער. סתמא דמלתא כמו כן קדם האחרון את השער. אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע איזה קדם. מודו רבנן דטהור. ע"כ. וכ' בעל קרבן אהרן דנפלא עליו. איך לא הוקשה לו מה שהקשה הוא על פי' התוספות דתנא פסיק ותנא ספקו טמא מ"מ. [איך] שיפול הספק. ולא חלק כלל. וכי תימא דבהכרח נוקים דברי רבנן במקום דאיכא ריעותא כזה. שכבר היה בהרת חצי גריס קודם. דאי לאו הכי. ה"ל למיזל בתר חזקה. א"כ גם לדברי התוס' יעלה תירוץ זה דבהכרח נוקים שלא אמרו ספק טמא אלא היכא דאיכא ריעותא והיינו באינו זקן ואינו גרמני אבל בזקן וגרמני דליכא ריעותא שדרך שערותיהן שיהיו לבנות מצד עצמם שהם זקן או גרמני ואהת' לא קאמרי רבנן ספק טמא כיון דליכא ריעותא ודאי דאזלינן בתר חזקה. ולפי' דברי התוספות יותר מתישב משום דלא אוקימו אוקימתות בפלוגתייהו דרבנן אלא שביקו פלוגתייהו כפשטיה. והקושיא שיפול בטעמייהו דרבנן תירצו אותו תירוץ נאה וממילא ידעינן דהיכא דליכא דבר המוליד הספק. דהיינו שהאיש המנוגע הוא זקן או גרמני דכיון דאין כאן דבר המוליד הספק ודאי דאזלינן בתר חזקה. ואין זה בכלל אוקמתא. אלו דבריו של בעל קרבן אהרן. ואע"פ שיש פנים להסביר דברי הר"ש דכיון דהכא מתני' איירי בבהרת כחצי גריס כו' שמענו שפיר דדוקא בהכי אמרו ספק טמא ולא במקום אחר. מ"מ לישנא דמפני שאמרו לא משמע דאהכא קאי אלא דבעלמא אמרו וכיון דבעלמא אמרו בהרת קדמה כו' ובעלמא בבהרת שנולד תחלה כגריס הוא ואהכי נמי תני ואם ספק טמא ולפי' ודאי כי אמרת דאם ספק. דוקא בבהרת שתחלתו כחצי גריס ואין בו כלום הוי אוקימתא. ודחיקא לן טפי. מלחלק בין כל אדם. לגרמני וזקן. דההוא ממילא משמע. ולא הוה כענין אוקימתא. ועוד אומר אני דאי איתא דלא אמרו ספק טמא. אלא היכא דקדם (חצי) בהרת [כחצי גריס] ואין בו כלום. א"כ במשנה ו דתנן ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. והתם כשמתחלה היתה בהרת כגריס. וא"כ [אי איירי] דוקא דידעינן דבהרת [כגריס] קדם. מאי קמ"ל דמודה. ואלא היכא משכחת שער לבן דליהוי סי' טומאה. אבל כי אמרת דכל בהרת ספק טמא. הא קמ"ל דמודה. ולאפוקי מרבי יהושע דהכא. ומהאי טעמא נמי קשיא לי על פי' ר"ת דמפרש בפ"י דסנהדרין דף פז דלא אמרו ספק טמא אלא משנזקק לטומאה. דמודה דלעיל לא משמע דדוקא בנזקק לטומאה. ובלאו הכי הקשה הר"ש על פירוש ר"ת. ולפיכך אין להאריך בו. אלא מיהת הואיל ואמרן דטעמייהו דרבנן דמטמאים. לאו מחמת חומרא בעלמא אלא מפני שחזקת שער שבא שחור. וע"י הנגע מסתמא הוא שנתלבן. הלכך נראה דבודאי מחזיקים לטומאה זו. וכן מוכח נמי מדרבי יהושע מייתי [בנזיר דף סה] לסברתו מן הכתוב [דלטהרו כו'] נשמע ממילא מינה. לרבנן שהן מטמאים מדין תורה. וכן מוכח נמי בסנהדרין פ"י [שם]. דהא בין נגע לנגע דגבי זקן ממרא מפרשינן בפלוגתא דר"י ורבנן דהכא. ובזקן ממרא צריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת. ופירש"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת. ובפ"ז דב"מ דף פו בעובדא דרבה בר נחמני דקב"ה קאמר טהור. וכולהו מתיבתא דרקיע קאמרי טמא. ובדין תורה נחלקו במתיבתא דרקיע. ולאו היינו בכלל קושיא דספיקא קמי שמיא גליא. כיון שאפשר שבהרת קדמה. וכ"כ התוס' בפי"ט דשבת דף קלו [ד"ה הזכר]. וכמ"ש ג"כ במשנה ז פרק בתרא דבכורות [ד"ה פטורים]. אע"פ שיש לומר שהמחלוקת. הוא היאך ידונו החכמים אשר המה בחיים. אמנם ראיתי להרמב"ם שכתב אדהכא בספ"ב מהט"צ דיראה לו שטומאתו בספק ועיין בחבירו ספ"ד מה' ממרים:

ורבי יהושע קיהה. פי' הר"ב מלשון תקהינה שניו כו' דאיהו סבירא ליה ספק טהור. דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ט) לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה. גמ' בפ' בתרא דנזיר דף סה. ומשום דאיכא ריעותא דשער בא שחור הלכך אצטריך לקרא. דאילו בלאו הכי אזל בתר חזקה דגופא. דדוקא היכא דאיכא חזקה דממונא כנגדו אמר במשנה ו פ"ק דכתובות דלא מפיה אנו חיין. גמ' דכתובות פ"ז דף עה:

קיהה. פי' הר"ב מלשון תקהינה שניו ירמיה לא האוכל בוסר תקהינה שניו. וז"ל הרמב"ם פי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו. והוא מאמרו תקהינה שניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם. להיותו מרחיק האדם מלעיסה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם [*וכן בדין הלכה כת"ק] וכן משמע [*נמי] דסתם לן תנא בר"פ דלקמן כת"ק דרבי יהושע. וכתב הכ"מ [שם] ואע"ג דקב"ה קאמר טהור. [כמ"ש לעיל] לא בשמים היא. וכי נמי קאמר רבה בר נחמני טהור. היה בשעת פטירתו. ע"כ. ולי נראה דכיון דרבה לא אמר הלכה כר"י. מש"ה לא שבקינן כללא דהלכה כת"ק. ועוד מחלוקת ואח"כ סתם בר"פ דלקמן. שלא בא רבה אלא לומר סברתו ולא לפסוק הלכה. דא"כ הל"ל הלכתא כר"י. והר"ש כתב דכר"י קיימא לן כדאמר קב"ה. והא דלקמן לאו סתמא הוא דה"פ כל ספק נגעים טהור לכ"ע חוץ מזה דפליגי. ועוד אחר דלא פליגי. ע"כ. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל אבל מורי קרובי ורבי הרב ר' יהודה הכהן זצ"ל אמר לי משום אדם חשוב בארץ ישמעאל דלאו סתמא הוא. ולא קאי אדלעיל כלל. אלא אלקמיה. וה"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת נולדה אצלו ספק שהיא*). ספק שאחרת באה תחתיה. והיינו טעמא דבהאי ספיקא מטמו כ"ע. דרגלים לדבר שהיא היא. דמסתמא לא הלכה הראשונה אלא פשתה והלכה. דמה סברא היה זה לומר שהראשונה הלכה. וזו באה תחתיה. ע"כ:

הרי זו להחליט אע"ג שאין קדימת חלקי הנגע להב"ש שוה. שמקצת הראשון של הנגע קדם ממש לב' השערות. ומקצת הב' של הנגע. נתהווה עם הב"ש ביחד. דמחשב כאילו קדם להן. אפ"ה אמרינן דמדח"ג הראשון קדים לש"ל בידוע שגם ח"ג השני קדם להש"ל ומצטרפי כאילו וודאי כולה קדמה. ולהכי בהא גם ר' יהושע דסיפא מודה:

טהור ר"ל בקדם ש"ל לבהרת אין הש"ל סי' טומאה. ועכ"פ צריך הנגע הסגר:

טמא אף שלא נזקק לטומאה עדיין [ודלא כר"ת בסנהדרין דפ"ז ב'] אף דבכה"ג איכא שפיר חזקת טהרה להגוף. והרי אשכחן לר"ג ור"א בעלי פלוגתא דר' יהושע. דאזלינן בתר חזקה דגופא אף דאיכא חזקת ממון כנגדה [ככתובות פ"א מ"ו וז'] והכי קיי"ל. וא"כ כ"ש הכא דליכא שום חזקה נגד חזקת טהרה של הגוף. דהול"ל דבספק טהור. י"ל הכא שאני דמסתבר טפי דמחמת הנגע שהי' בו מקודם התלבנו השערות [כתוס' נדה די"ט א']. והרי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר. כדתלינן במשגרן כרעא לאחורי' בשגרונא דשכיח טפי מנפסק חוט השדרה [כחולין נ"א א']. ולפיכך כיון שאין כאן ספק שקול. נראה דלחכמים טמא מדאורייתא ושורפין על מגעו תרומה וקדשים גם אחר הסגרו. וכשיכנס למקדש בשוגג חייב קרבן וכ"כ כשיאכל קדשים. ולכשיתטהר רשאי להביא קרבנותיו. ואין כאן חשש חולין בעזרה. וכן מוכח מש"ס [סנהדרין פ"ז ב']. אמנם הרמב"ם [ספ"ב מטו"צ] כתב דטמא רק מספק. וא"כ מגעו בתרומה וקדשים תלויין. ולכשיכנס למקדש פטור מקרבן. ואין לו תקנה להתטהר. רק כשיולד לו נגע אחר שיטמא בה וודאי. ואח"כ יתטהר ממנה. או כשיפרח בכולו [כלקמן פ"ז מ"ד]. ואי נימא דקיי"ל דאין האשם שלו מעכב כפרתו. יש לו עוד תקנה שיכתוב כל נכסי' לאחרי'. ויביא קרבן עני. דהיינו חטאת העוף הבאה על הספק שאינה נאכלת [ועי' רמב"ם פ"ה ממחוכ"פ ה"י]:

ורבי יהושע קיהה מלשון מקהי אקהייתא [עי' רש"י ותוס' יבמות דק"י ב'] דהוא לשון אסיפה. ור"ל אסף חכמים להסכים עמו לטהר בכה"ג. וכן פי' בערוך. ולרמב"ם ר"ל כמו מלתא דקיוהא [כתובות ס"א א'] ור"ל הכא שקיהה בשניו כאוכל בוסר. שאינו יכול ללעוס אחר כך בשניו. כך הקשה ר' יהושע כמה קושיות על שטימאו חכמים ספק זה:

ועוד נ"ל דלבתר דסיים תנא כל פלוגתייהו דר"ע וחכמים אשמעינן דמדכתיב ושער בנגע הפך לבן. דמשמע שכבר היה כל הנגע קודם להש"ל. וכתיב נמי קרא אחרינא. ושערה הפך לבן במפיק ה"א. דמשמע כל שער הראוי לה צריך שיהפכה הנגע ללבן. מהא שמעינן דכל הנגע צריך שיהפך כל השער. ולהכי נקט הכא ד' בבי. (א) בבא קדמאה. בהרת כח"ג וכו' ובהרת כח"ג ובה שער א'. דבכה"ג הפך כולה למקצת השער. אינה רק להסגיר.(ב)בבא תניינא. בהרת כח"ג ושער א'. ובהרת כח"ג בצדה ובה שער א' דבכה"ג הפך מקצתה למקצת השער. ומקצת האחר של הנגע הפך לשער האחר. אפ"ה לא הוה כהפך כולה את כולה. אלא אינה רק להסגיר. (ג) ב ב א תליתאי. בהרת כח"ג עם ב"ש. ובהרת כח"ג ושער א'. דהפך מקצת הנגע את כל השער. ומקצת האחר של הנגע הפך עכ"פ שער א' המגיע לחלקו. אפ"ה אינו רק להסגיר. (ד) בבא רביעאה. היינו כאשר צריך להיות באמת. דהיינו בהרת כח"ג. ובהרת כח"ג ובה ב"ש. דהיינו שהפך כולה את כולו. אז הוא להחליט. ומסיים עלה שפיר. מפני שאמרו אם קדמה בהרת לש"ל וכו'. ר"ל להכי הוצרכתי לפרש לך בכל הני בבי. באיזה אופן תהיה הקדימה שיוחלט על ידה. דצריך שתקדים כל הבהרת לכל השער הראוי לה. ומים עמוקה. דברי פי איש הגדול בענקים. ה"נ רבינו הגדול גאון עוזנו ואור עינינו רב"א זצוק"ל. הוא עוררני לדבר יקר. רק לא ראי זה כראי זה. שהרואה דברי קדשו בספרו הקדוש. יראה שרבינו בדרך אחר הלך. וגם שיבש בבא קדמאה. ואמר שאינה מן המשנה. ואולם אני עני וגוע. ישועתך אלהים תשגבני. וכאפטרוזא בר דנקא. אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני. בזה השלחן אשר לפני ה' המאזרני חיל ויתן תמים דרכי. ה' צורי וגואלי. ימלא פי תהלתו לנצח:

ומה שתירץ הר"ש דהתם האשה טוענת ברי. והא אלימא מספיקא דבעל אף שחזקת ממון מסייעתו. ולהכי חזקת הגוף עדיף. ק"ל דאמאי לא ניזל בתר חזקה דגופא גם בלי סיועת טענת ברי. והרי חזקה דאורייתא [כחולין ד"י ע"ב]. וא"כ ה"נ ניזיל בתר חזקה. וצ"ע:

מפני שאמרו אם בהרת וכו'. קשה לע"ד מאי שייך למיתני הכא מפני שאמרו ומה נתינת טעם הוא זה למאי דקתני ברישא דבשלמא אי הוה עסיק תנא בדיני הפוכה ושלא הפוכה שייך למיתני מפני שאמרו וכו' אבל הכא עד השתא לא תני רק איזו בהרת בסימן טומאה להסגיר ואיזו להחליט וטפי הוה שייך למתניי' לעיל בסימן ו' אכן נלע"ד שאפשר שהרגיש התנא בדבריו דהא קתני עד השתא בכולהו הני באבי ובה שערה א' ובה שתי שערות דהוי פירושא דבהרת קדמה ואח"כ באו שערות ואמאי לא תני בהדיא ונולדה בה אח"כ שערה א' או ונולדה בה אח"כ שתי שערות לזה קאמר מפני שאמרו וכו' כלומר מפני שכבר הוא דבר ידוע לא הוצרך התנא לפרשו לך בהדיא ואפשר שלזה כוון ג"כ רבינו שמשון בלשונו שהעתיק כבר רעז"ל כל היכא דתנן וכו' דוק ולמאי דכתיבנא בסמוך בשם הר"ש והרא"ש ז"ל ניחא טפי. ובנזיר פ' בתרא דף ס"ה כתב רש"י ז"ל ה"ג ספק טמא ור' יהושע אומר כהה פי' כאילו כהה הנגע דהוי מסימר טהרה כשמשתנה המלובן לאחר הסגר ותוס' חלקו עליו שם דל"ג מלת אומר ע"ש וז"ל רש"י ז"ל פ' כל היד ר' יהושע אומר כהה טהור והרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב והנה כהה הנגע וגו' ובשם ר' משה הדרשן שמעתי קהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת"כ ר' יהושע קיהה וטיהר ע"כ. וכן בערוך הביא בערך כה ובערך קה. וז"ל הר"ש ז"ל ר' יהושע אומר כהה למאי דכתיב בכ"ף קשה דאמרי' בסוף נזיר ואמר רב יהודה אמר רב כיהה וטיהר ופריך ודילמא כיהה וטימא ומשני אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה והשתא היכי בעי למימר כיהה וטימא הא כל כהה טהור ומיהו יש כהה שאינו טהור כי ההיא דתנן לעיל בפירקין היתה עזה ונעשית כהה שעומד בד' מראות דלא נתמעטה מד' מראות אבל מ"מ לא הוזכרה אלא לענין הסגר ואי בעי למימר הכא כהה וטימא למימרא דבעי הסגר הא ע"כ מ"ד נמי כהה טהור לאו למיפטרה בלא הסגר קאמר דלא תהא אלא בהרת דאין בה כלום מי לא בעיא הסגר ור"ת ז"ל גריס קיהה בקו"ף וכו' ע"כ. ובמציעא פ' הפועלים דף פ"ו איתא פליג קב"ה וכולהו מתיבתי קב"ה אומר ספק טהור וכולהו מתיבתי דרקיעא אמרי טמא והוכיח רבה בר נחמני כי קא נייחא נפשי' טהור טהור וכתבו תוס' ז"ל ביבמות פ' ב"ש וגם בפ' הנחנקים קיהה פי' ר"ח דקדק בדבר הרבה וטיהר ע"כ. ולשון הרמב"ן ז"ל בפ' ויחי בפסוק ולו יקהת עמים ר' יהושע קיהה וטיהר שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברי המטמאים עד שטיהר בהכרח ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ק דכתובות סי' ו':