משנה נגעים פרק ד׳ משנה י׳

רבי עקיבא מטמא מצד הפסיון ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה השער לבן או המחיה [ועל דעת חכמים יסתכל הכהן בשער לבן ובמחי'] ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא לפי ששער לבן ומחיה מטמאים בתחלה לדברי הכל לפי מה שקדם ביאורו והלכה כחכמים:

בהרת כגריס ופשתה כגריס בסוף הסגר והחליטה:

או שער לבן נ"ל דמדלא קאמר ובפסיון מחיה או ש"ל. ש"מ דמיירי הכא שהי' לידה מפסקת בין פשיון למחיה וש"ל. ור"ל דאחר שהוחלט בפשיון. נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. דדוקא בכה"ג אמרו רבנן תראה בתחלה. אבל בנתהווה הפסיון עם חד מהנך סימן טומאה ביחד. ואח"כ הלכה האום. גם לרבנן נשאר בטומאתו הישנה משום דדוקא בשהחליטו תחלה בפסיון לבד. ואח"כ נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. הרי אין מחליטין את המוחלט [כפ"ג מ"א]. א"כ לא מחשבי הנך סי' טומאה ורק הפשיון הוא סימן טומאה. ולפיכך כשיעבור אח"כ האום. ולא יהיה תו טמא משום הפסיון. אין הפסיון עדיין טמא משום הסימי טומאה החדש שנולד בתוכו עד שיטמאנו הכהן. להכי קאמרי רבנן שפיר תראה בתחלה. ולא דמי להא דלקמן [פ"ה מ"ב] דבהרת שעבר סי' טומאה שבו. ובא אחר תחתיו דא"צ הכהן לטמא מחדש. אלא נשאר בחלוטו. התם שאני דנשאר האום. אבל הכא דעבר כל האום. ונשאר רק הפסיון זה הפסיון נגע חדש הוא והסי' טומאה החדש שבו. לא נידון כסימן טומאה עד שיטמאנו הכהן. אבל כשנולדו הפסיון וא' מב' סימני טומאה הללו ביחד. ע"כ כשיראנו הכהן יטמא הנגע משום כל או"א מהסימנים שבו. דהי מינייהו מפקת. ולפיכך אף כשיעבור סי' טומאה אחד עדיין טמא מפני השני. ועד כאן לא אמרינן לעיל [פ"ג מ"א]. אלא דאין רואין ב' נגעים כאחד משמע וודאי. דהא ב' סימני טומאה רואין כאחד. וכן אמרינן כמה פעמים בפרקן. הלך זה טמא מפני זה. דפשטותא דלישנא וודאי משמע. דטמא ממילא גם בלי ראיית כהן. והיינו משום שכבר ראה הכהן שניהן ביחד וטימא עבורם. וא"כ ה"נ כשראה הכהן בתחלה הפשיון והסי' טומאה שבו ביחד. כבר טימא כל הנגע עם הפשיון משום ב' הסימני טומאה שבה. וא"כ בכה"ג אף כשיעבור אח"כ הפסיון. לא הוו קאמרי רבנן תראה בתחלה. דהרי כבר טימא כל הנגע שבכללה הפשיון משום הסי' טומאה שבה. אלא דהכא מיירי דאחר שטימא הנגע משום הפסיון. נולד בהפסיון מחיה או ש"ל. וכשנולדו א"א שישוב הכהן לטמא גם עבורן מדאין מחליטין המוחלט:

והלך לה האום ונשאר הפסיון כגריס והסימן טומאה שבה:

רבי עקיבא מטמא לטעמיה במשנה ט' אזל דחשבינן להפסיון הנשאר כאילו הוא הנגע הראשונה. והרי אם נשאר האום ועבר הסי' טומאה שהי' בה. ואחר כך בא אחר תחתיו אמרינן לקמן [פ"ה מ"ב] שא"צ הכהן לטמאו מחדש. רק הוא כבתחלה. מכ"ש הכא שכבר הי' הסי' טומאה השני קודם שעבר סי' טומאה הראשון דנשאר בהחלוטו כבתחלה:

וחכמים אומרים תראה בתחלה ג"כ אזלי לשיטתייהו דחשבינן להפסיון אחר שעברה האום כנגע חדש לפיכך הא נמי תראה בתחלה. ואע"ג דגם כשיראנו השתא בתחלה יטמאו משום הסי"ט שבה. אפ"ה נ"מ כשחל השתא רגל. דלרבנן זו נגע חדש הוא. ויכול להתטהר בצפרים עבור נגע הראשונים. ויהיה טהור לכה"פ עד אחר הרגל. שיחזור אז הכהן ויראנו ויחליטנו. ואם יתרפא ביני ביני ישאר בטהרתו [ועי' בכורות ל"ד ב']. ולר"ע מחשב כאילו עדיין הנגע הראשונה במקומה עומדת. ואיך יתטהר כשעוד הנגע הטמא בו. [ולר"ש והר"ב נ"מ דלר"ע דחשבינן לה כנגע הראשונה א"כ כשיתטהר לבסוף מב' הסימני טומאה א"צ רק קרבן א'. ולרבנן חשבינן לפסיון זה לאחר שעברה האום כנגע חדש. ולכשיתטהר גם ממנה צריך בסוף ב' קרבנות [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ג סי' י"ב בבועז סי' ג']:

בהרת כחצי גריס ואין בה כלום מלת כלום משמע דאפילו חצי סי' טומאה דהיינו אפילו שער א' אין בו. וקתני הכי משום סיפא. לאשמעינן לא זו אף זו:

נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת וח"ג החדש הוא תכוף לח"ג הישן. והא דלא קאמר פשתה כח"ג ובה וכו'. ה"ט משום דלא שייך פסיון רק בנגע כגריס:

הרי זו להסגיר פשיטא. ותו נולד למה לי ולא הול"ל אלא בהרת כגריס. ובה שער א' הר"ז להסגיר. ונ"ל דקמ"ל אפי' ראהו הכהן לח"ג הראשון ופטרו. סד"א דכיון שפטרו הכהן הו"ל כליתא. ולא מצטרף להח"ג שנתוסף בצדו אח"כ כלעיל [סי' ס"ז]. קמ"ל דדוקא התם דכבר הי' כגריס וזקוק לכהן אמרינן דכשנתמעט חשבינן לי' כליתא. משא"כ הכא שלא הי' הנגע עדיין כגריס ולא היה זקוק לכהן עדיין. להכי אע"ג שראהו הכהן ופטרו. מחשב' כאילו לא ראהו תחלה כלל. ולהכי כשיתוסף אח"כ לכגריס מצטרף. והא דנקט ובה שער א'. היינו רק משום סיפא לאשמעינן ל"ז אף זו וכדאמרן. א"נ נ"ל דהרי זו להסגיר דקתני לאו אבהרת לחוד קאי רק גם אשער א' שכבר יש בה. ולפי"ז שפיר אצטריך למנקט הי' בה שער א' הרי זו השער להסגיר. שאם יולד בה עוד שער א' יחליטנו. וקמ"ל מתניתין שפיר. דאע"ג שלא נולדו הב' שערות ביחד. אפ"ה יחליטנו הכהן:

הרי זו להסגיר דאע"ג דהשתא יש בבהרת כגריס ב"ש. עכ"פ שער א' מהן קדמה לבהרת כגריס:

נולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת לרבותא נקט שער א' דאפ"ה דינה רק להסגיר. וכדמסיק:

הרי זו להסגיר מדלא קדמה בהרת כגריס לב"ש. והרי זו דקאמר גם אשער קאי:

ואע"ג דכשנולד הפשיון עם מחיה שבו ביחד. לא היה אפשר לטמא הנגע משום המחי' מדלא היתה המחיה אז מבוצרת. דהיינו לפי דעת הר"ש והר"ב באמצע הנגע ממש. וכמ"ש לעיל סימן ל"ג. הרי כבר הוכחנו בס"ד במראה כהן סי' י"ג דא"צ שיהיה המחיה באמצע הנגע ממש. אלא אפילו רחבה מצ"א של המחיה טפי מצד האחר. טמאה. רק סגי כשהמחיה לכה"פ רחוקה משפת הנגע ברוחב ב' שערות. ות"ש דגם מלישנא דמשנתינו מוכח כן:

ואף להר"ש והר"ב שהבאנו לעיל סימן ל"א. דמחיה צריכה שתהיה מבוצרת. וזו המחיה שנולדה באמצע הפסיון. על כרחך שבשעה שנולדה לא היתה מבוצרת. אפ"ה כיון דהשתא מבוצרת היא והפסיון דינו כאום. חשבינן כאילו היה בהאום סי' טומ' ועבר. ובא אחר תחתיו. ונשארת בטומאתה:

הפעם אודה את ה'. כי הראני נפלאות בתורתו הקדושה. אשר באורה נראה אור. דבתחלה כתיב ושערה לא הפך לבן בלי מפיק ה"א. ולבתר הכי בשחין ומכוה כתיב ושערה הפך לבן במפיק. ולמה שנתה תורה מדתה לכתוב פעם כה ופעם כה. אולם בתחלה בבהרת שבעור הבשר כתיב שער בנגע הפך לבן וגו' וטימא אותו הכהן. ואמרי' בת"כ כ"מ שנא' שער. הרי כאן שנים. לומר לך שכשיהי' בהנגע ב' שערות לבנות. יטמאו הכהן. ועל זה יפה אמר הכתוב. ואם בהרת לבנה היא וגו' ושערה לא הפך לבן דהיינו ששער א' לא הפך לבן. ורק שער א' הפך לבן. ע"ז קאמר הכתוב והסגיר הכהן את הנגע. דאם תתלבן גם השער שבצדה. יחליטנו. והדר כתיב בשחין ומכוה ושערה הפך לבן במפיק. דהיינו כאילו כתוב ושער שלה הפך לבן. והרי כל שער משמעותו ב"ש. ע"ז קאמר וטמאו הכהן:

ומ"ש הר"ש והר"ב הכא דכל היכא דתנינן בפרקן ובה שער לבן. לאו היינו שבאו ביחד אלא שבאו אחר הנגע. כבר כתבנו [סימן מ"ד] דלפי ננסות דעת. פשטיות לישנא דפרקן במשנה א'. דקתני השער לבן פוסל בתחלה. וכ"כ בהמשניות שאח"כ לא משמע כדברי רבותינו. ועד כאן לא פליגי חכמים ור' יהושע במשנה י"א אלא במסופק איזה מין קדם. הא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת. לכ"ע מסתבר שהנגע היה סיבה להשערות. ויוחלט. וכן משמע מהרא"ש כדברינו שכ' שניהן כאחת. ויש מקום להסתפק איזה מהן קדים. משמע דהא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת אין כאן פלוגתא. וכן מוכח ראיה ברורה לזה מהרמב"ם [פ"ז מטו"צ ה"ב]. שכ' שהבא בחחלה הפך לבן עם ש"ל יוחלט. א"כ כ"ש בבהרת קטנה שבא בתחלה עם ש"ל שנחלט:

תראה בתחלה. לשון רעז"ל ואע"ג וכו' עד מ"מ נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד ולר' עקיבא כנגע אחד חשיב וכו'. אמר המלקט עוד פי' הרא"ש ז"ל דנ"מ דלרבנן נגע חדש הוא ואינו טמא עד שיטמאנו הכהן ואי רגל הוא לא חזי ליה כהן עד אחר הרגל ומן הראשון כבר נטהר אבל לר"ע חד נגע איהו ונולד לו סימן טומאה בימי הסגרו וצריך להחליטו מיד ע"כ ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דנ"מ להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכים לטמא. [הגהה הקשה הר"ם ז"ל על פירוש רבינו עובדי' ז"ל וז"ל ותימה דהתנן בפ' שני דכריתות מצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וי"ל דהכא מיירי כשפשתה אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו דהיינו ביום שמיני לרפואתו ומש"ה בעי קרבן אכל חד וחד כההיא דנזיר שנטמא בשמיני כדאיתא פ"ק דחגיגה דף ט' ע"א דפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן היא דחזקיה אמר נטמא ביום מביא פי' קרבן אחר נטמא בלילה אינו מביא ור' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא וכן נראה מפורש בדברי התוס' רפ"ק דחגיגה דף ד' בדבור המתחיל דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ע"ש ולפי זה נראה דלא פליג ר' עקיבא אלא בכה"ג שפשתה בשמיני לרפואתו דחשיב לי' כנגע ראשון אבל אם בשמיני לרפואתו נולד בו נגע אח' כ"ע מודו דחייב להביא ב' קרבנות וזה פשוט. אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה וז"ל מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שני' וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל א' וא' אבל אם נתנגע ונתרפא והביא צפוריו וחזר ונתנגע ונתרפא והביא צפוריו קרבן א' לכולן עכ"ל הרי בפירוש דדוקא אם הביא אשמו אבל אם לא הביא אשמו אע"פ שנתנגע אחר שכבר נראה להביא אינו מביא על צרעת שני' וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפי' בפ' שני דכריתות גבי ההיא דמצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וז"ל כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שני' וכן שלישית עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל אינם מוכרחים מההיא דתנן התם הביא צפוריו ונתנגע לא עלה לו עד שיביא חטאתו דברי ר"ש ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דההיא לאו לענין מצורע שנתנגע מיתניא אלא לענין לאקבועי בעניות ועשירות כדאיתא התם בגמרא אבל לענין אייתויי קרבן א' או ב' קרבנות יכול להיות דאם נתנגע אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו שחייב להביא גם על צרעת שני' כההיא דנזיר וכדעת התוס' והר"ש ז"ל. ונראה לפ' ההיא דנתנגע נגעים הרבה שמביא קרבן א' על כולם היינו שחזר הנגע למקומו הראשון ממש ודע כי יש אופן אחר שיתחייב בו ב' קרבנות על שני מיני נגעים כמו מי שנראה בו ב' בהרות בתחלה מסגירו בזו ובזו או מחליטו בזו ובזו כי ההיא דתנינן ברפ"ג אבל בתחלה בסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט וכו' ושם פי' ג"כ הר"ש ז"ל דנפקא מינה לענין קרבן וכן ההיא דתנינן פ"ד שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב ב' שערות מצרפן וכו' לענין קרבן ע"ש. עכ"ל ז"ל]:

בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה בהרת כו'. וכתב הרא"ש ז"ל והא דלא קתני ופשתה כחצי גריס דלא שייך להזכיר פשיון אלא על נגע שיש בו טומאה כשיעור דהיינו כגריס ע"כ:

ה"ז להסגיר. דאכתי לא אתייליד בה סימן טומאה: