משנה נגעים פרק ה׳ משנה א׳

חוץ מזה. ירמז אל הספק הקודם והוא אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת וזה ספק השני אשר זכר לפי שלא התאמת שזו הבהרת אשר היתה כגריס נוספה עד שהיתה כסלע אבל היה טמא בפסיון ולא אמרנו ג"כ שזאת הבהרת הראשונה כבר הוסרה וזו אשר נראית עתה היא אחרת גדולה ממנה התחדשה במקומה היה הדין שתראה בתחלה לפי מה שקדם בפ' אשר לפני זה וכאשר נפל הספק הנה אלו שני האישי' לבד יטמאו בנגעי' [מספק]:

חוץ מזה. פי' הר"ב דספק בהרת קדמה כו'. וכן כתב הר"ש והרמב"ם. וכבר כתבתי לעיל שמהר"ם כתב בשם אדם חשוב דאדלקמיה קאי. ולדבריו ואיזה זה ה"ק והיכי דמי זה. ועוד אחר:

טמא. פירש הר"ב ומחליטו. וכן לשון הר"ש. ונראה דמחליטו בודאי. והרמב"ם בפ"ד מהט"צ. העתיק המשנה כלשונה. ולא כתב עלה דטומאתו בספק כמו שכתב אההיא דס"פ דלעיל. ולכאורה שני הספיקות שוות דהא משוה להו תנא דידן. וצריך לומר שהרמב"ם סמך אדכתב בספ"ב על מתני' דלעיל. ובפי' הרמב"ם הנה שני האישים לבד יטמאו בנגעים [מספק]. ובנא"י מסיים בה דאוקמא אחזקה ראשונה ולא הלכה. וזה פסיון הוא וטמא. ע"כ. וה"נ בשער לבן איכא חזקה דשער בא מתחלה שחור וכדכתבתי לעיל. ומיהו מדרבי יהושע לא פליג אדהכא. נראה דבהך דהכא מודה. ולפיכך י"ל דהכא טמא ודאי. וטעמא דכיון שבהרת כגריס היתה הוה כמוחזק לטומאה. ומש"ה נמי סתם הרמב"ם בפ"ד מהט"צ ולא פי' אדהכא דמספק טמא. כמו שכתב אדס"פ דלעיל:

כל ספק נגעים טהור אליבא דכולי עלמא היכא דליכא חזקה לטהרה ולטומאה:

חוץ מזה דסוף פ"ד דמדמסתבר טפי לטומ' אית בה פלוגתא:

ספק שהיא היא ופשתה וראוי להחליט:

ספק שאחרת באה תחתיה טמא באין לו מקום להסתפק. פשיטא שהרי התורה אמרה והסגיר וגו' וראה הכהן ביום הז'. ומהיכי תיתי נחזיק שזו נגע חדשה היא. אלא מיירי אף שכמדומה לו שזו אחרת היא והמנוגע בעצמו מסופק בכה"ג אמרינן הכא. דאפ"ה טמא וודאי מדאורייתא. דאם אמרינן קבר שאבד הוא קבר שנמצא אף לקולא [כפסחים ד"י ע"א] דסתמא דהתם משמע אף שכמדומה לו שזה קבר אחר הוא. מכ"ש דנימא הכא דהיא היא לחומר'. ואף דיש לחלק ולומר דהכא שאני דדרך נגע להתרפאו' ביני ביני. אפ"ה אין ספק חדשה מוציא מידי וודאי ישנה [כפסחים ד"ט א' ונדה ד"ט א'] ולהכי לכו"ע טמא. [וכך נוטין גם דברי רב"א]. ואפי' לקולא. כגון שמצאה כגריס. כמו שהניחה. וודאי דלא חיישינן שנגע חדש הוא להחמיר עליו דהרי כל ספק נגעים כל שלא הוחלט טהור [כסוף פרקן] כ"ש כה"ג דאי נחזיקנו בטומאה. היינו רק מחמת נגע הישן א"כ אין כאן נגע חדש. והרי אין ספק חדש מוציא מידי וודאי ישן:

חוץ מזה. דספק בהרת וכתב ה"ר יהוסף ז"ל חוץ מזה קאי אכהה דסוף פ"ד אלמא בלא נזקק לטומאה איירי דכיוצא בה טהור בעלמא וכן לא מצינו דאיירי בנזקק אלא לקמן בסמוך דקתני זהו שאמרו משנזקק גיליון ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל דלא הוי האי סתמא דלא כר' יהושע דה"ק כל ספק טהור לכ"ע חוץ מזה דפליגי ועוד אחר דלא פליגי ע"כ אבל ברמב"ם ס"פ שני נראה דס"ל דסתמא דלא כר' יהושע כמו שכתב שם מהרי"ק ז"ל. ופי' הרא"ש ז"ל כל ספק נגעים וכו' פי' כגון שהסגיר שני בני אדם שבכל אחד מהם היתה בהרת א' ובסוף שבוע פשתה בא' מהם ואין ידוע באיזה מהם פשתה וכדתנן לקמן בפירקי ומן הראוי בשני אנשים יסגיר שניהם כי האחד מוחלט והשני עומד להסגיר עוד שבוע אחר ויסגיר שניהם ואם ימצא בסוף שבוע בכל א' כסלע ועוד יחליטם ובאיש אחד יחליטנו ממה נפשך אלא שגזרת הכתוב היא שאינו מסגיר ולא מחליט על הספק אלא מטהרו מיד דדריש בת"כ ואם פשה תפשה בעור וטמא אותו הכהן את הודאי הוא מטמא ולא את הספק דוטמא אותו הכהן אנגע קאי ודרשו דוקא שיהא אותו הנגע ודאי טמא הלכך אפי' באיש אחד טהור ואע"ג דהאי קרא בפשיון כתיב הה"נ בשאר סימני טומאה דתניא בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ה"ז להחליט טעה ואינו יודע אלו שהפכ ואלו שקדמו טהור דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו ואע"ג דהאי ממה נפשך מוחלט וכשם שאינו מחליט על הספק כך אינו מסגיר על הספק אלא מטהרו מיד ועוד נראה דאפי' אם עמדו בסוף שבוע שני כל אחד על סלע ועוד אינו מחליטו כיון שמסופק על אחד מהם אם יש להחליטו על פשיון של סוף שבוע ראשון או על פשיון של סוף שבוע שני מידי דהוה אאינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו הלכך מטהרן מיד ע"כ: