משנה נגעים פרק י״ד משנה א׳

זה הסדר כולו בפסוק והיותו כלי חרס קבלה ותרגום יונתן (עמוס ו) מזרק פיילי והיות המים רביעית קבלה אמרו מים שדם הצפור ניכר בהן ושיערו חכמים רביעית וכן דם צפור שחוטה וקבלה:

ושיור הלשון רצה לומר קצות לשון זהורית והוא שני תולעת והוא צמר צבוע בכרמיז והוא אמרו שני תולעת ושעורו משקל שקל לאחר ידו של מצורע על גב ידו וי"א הוא רבי נתן ואין הלכה כר"נ:

פיילי. פי' הר"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ"ב פ"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני:

חדשה. פי' הר"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ו:

רביעית. פי' הר"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ"ב דסוטה *[וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי. די"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ"ג (דף כ"ב) (והעתקתיו בפ"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע"כ. ובגמרא סוטה (דף ט"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. *[ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך:

דרור. פי' הר"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ"מ. רש"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ"ד). וצ"ל שאע"פ שע"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו':

וקוברה בפניו. פי' הר"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו:

נטל עץ ארז כו'. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב"ם כך העתיק ברפי"א מהט"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר"ש אף לכתחילה א"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכך:

*[ושני תולעת. פי' הר"ב לשון של צמר צבוע שני. כ"כ הר"ש. וכ"כ רש"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ"כ הר"ב שם (משנה א'). וז"ש רש"י זהורית. כן הוא בת"כ. זו זהורית טובה. ומ"ש הר"ב כרמז"י בלע"ז. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ"ל. ומצאתי בפירוש הר"ש במשנה ג' פכ"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ"ל]:

והקיף להם ראשי אגפיים וכו'. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת"כ:

לאחר ידו של מצורע. וי"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק"א:

וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות של הבית *[ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ"ד במצורע לאחר ידו. כנ"ל]:

היה מביא פיילי הוא מזרק בלשון ארמי. אבל נראה טפי שהוא לשון יוני או רומי שנקרא כך גביע קעלך בל"א שהוא כוס ארוך ועמוק טפי ממזרק. כדי לטבול בו האגודה והעוף. אולם גם בארמי מצינו שמשמעות פיילא יהי' כוס וכדמתרגמינן [ישעי' נ"א פי"ז] כוס התרעלה פיילא דלווטא:

של חרש חדשה הכי ילפינן מדהוקש כלי חרש למים חיים. דצריך שיהיו חדשים. דהיינו שלא נעשה בהן מלאכה [כסוטה דט"ו ב']:

ונותן לתוכה רביעית מים חיים ר"ל ממעין שאינו פוסק:

ומביא שתי צפרים דרור דרור לשון חפשית הוא. והוא מין צפור כשר. שהוא בטבעו פרא ואינו מקבל מרות. כמ"ש כדרור לעוף [משלי כ"ו]. ונ"ל שהוא שפערלינג בל"א. וכן תרגמו יעזעניוס. וערמל"מ רפי"א מטו"צ [וטעה המתרגם משניות בל"א שפירש הויזפאגעל. ולא ידעתי מאיזה בית לקח דרור זה. אולי נתכוון לתרנגול ולאווז שהן עופות בייתות ואולי לשון חז"ל הטעתו שאמרו [ביצה כ"ד א'] שנקראת דרור שדרה בבית כבשדה. ואיהו סבר דהיינו שהוא עוף בן תרבות ומתגדל בבית. ולא היא. דאיהו גופי' הי' כעטלף שלא ראה אור. דהרי במקומו הוא מוכרע. דשם אמרינן שאינה מקבלת מרות. וכן פירש"י התם שדרה בבית כבשדה. ר"ל שגם בבית יודעת להשמט בעופפה לשום זוית אילך ואילך]:

שחט את אחת מהן היינו הבריאה והיותר חזקה שבשניהן [ת"כ]. אבל מצותן שיהיו שניהן שוין במראה. ובקומה. ובדמים ולקיחתן כאחד [כלקמן מ"ה]:

על כלי חרש ר"ל בשעת שחיטה עצמה שחטו ממעל להכלי חרס הנ"ל שבו המים חיים. וממצה דמה היטב לתוך המים [רמב"ם רפי"א מטו"צ]:

חפר וקוברה בפניו צריכה קבורה. מדגם עפרה משנתרקבה אסור בהנאה [כתמורה דל"ג ב']. ויקברה מיד לפניו במקום ששחטה שלא יחשדוהו ששחטה לאכילה:

נטל עץ ארז היינו מקל מעץ ארז ארכו אמה. ועבי' כרביע מכרע מטה [כלקמן מ"ו]:

ואזוב והגבעול לא יהי' פחות מטפח [נדה כ"ו א']:

ושני תולעת הוא צמר מסורק ארוך כתמונת לשון. וצבוע כקארמעזין. אמנם מדקאמר תנא מלת נטל ולא כלעיל הי' מביא. משמע שכל הג' מינין כבר הן לפניו וכן הוא הדין באמת. דבשחטה ולא היו כל הג' מינין מוכנים לפניו. פסולה [כקדושין נ"ז א'] וכן פסק הר"ש והרא"ש. גם מהרמב"ם [פי"א מצרעת ה"ז] יש קצת הכרע כן:

וכרכן בשירי הלשון שמניח אלו הג' מינים ביחד בידו. נמצא שהצמר הסרוק הוא ארוך יותר מכולן ואותו העודף נקרא שיורי הלשון. מדהוא משויר באורך יותר מכולן. ובאותו עודף שוב כורך כולן יחד:

והקיף ר"ל והסמיך להג' מינין שבהאגודה:

להם ראשי אגפים וראש הזנב נ"ל דר"ל שאחז הזנב עם ראשי הכנפים עם האגודה בידו ביחד משום ששם העוף דק. ונאות לאחזו שם עם האגודה ביחד. א"נ משו"ה אוחז העוף שם כדי שיוכל להטביל כל גוף העוף בהמים. ולא יחצוץ בידו בין גופו להמים:

של שניה טבל העוף והאגודה יחד בהמים שבכוס הנ"ל:

והזה שבע פעמים לאחר ידו ר"ל אחורי פס ידו. והיינו מדכתיב והזה על המתטהר. דמשמע חוצה להגוף:

ויש אומרים על מצחו נ"ל דר"ל ממעל למצחו. וכ"ע ס"ל דמדכתיב על המטהר. היינו על ממש [כסוכה ד"ז ב'. ועיין מנחות ס"ב א' ודו"ק]. רק דת"ק ס"ל דמדאפשר שמגביה ידו ממעל לראשו. להכי רק אחורי פס ידו הוא עליונו של מצורע טפי. וי"א ס"ל דעל המתטהר היינו עליונו של עיקר בנין הגוף דהיינו ממעל למצחו משמע:

וכך היה מזין על השקוף שבבית דכשמטהר בית מנוגע נמי עושה כלעיל. אבל ההזאות יהי' על צד חוץ של המשקוף. דהיינו ג"כ עליונו של בית. במקום שנראה לכל. משא"כ על הגג שם אינה נכרת ההזאה [ומה"ט נמי נ"ל דבהזאת אדם מנוגע ליכא למ"ד שיזה על הקדקד. רק בעליונו של מצח מקום שההזאה ניכרת. דמצח מקום היותר ניכר הוא כמ"ש [יחזקאל ט'] והתוית תיו על מצחות האנשים]. וכל המעשים הללו שבמשנתנו. בין בטהרת אדם או בית צריך שיעשה ע"י כהן [ת"כ]:

ול"מ הי' נ"ל דצריך רביעית מהלמ"ס. ככל השיעורין [עירובין ד"ד א']. ורק מה שמוזהר שלא יקח יותר הוא מד"ה דגזרו כך. דכשירבה כמים. לפעמים לא יהי' ממשות הדם ניכר בהמים [כסוטה דט"ז ב'] והרי כתיב וטבל אותם בדם. וא"ת בל"ז אסור להוסיף. דאף לבתר מה דקיי"ל [כתובות דצ"ט א'] דבא"ל לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין לי' כורא. קנה עכ"פ ליתכא ולא מיקרי מעביר על דבריו. וא"כ שפיר אצטרכו חכמים לגזור שלא יטול יותר מרביעית. דאי משום הלמ"ס. הי' רשאי להוסיף. ליתא. דסוגיא דכתובות הנ"ל ע"כ היינו רק בציווי אדם אבל בציוויו של הקב"ה כל המוסיף על דבריו ית' הו"ל כמעביר על דבריו. תדע דוכי העושה ה' ציציות בבגדו וה' פרשיות בתפילין יצא יד"ח והכתוב צווח לא תוסיף עליו. וכ"כ אמרו [מנחות פ"א מ"ב] הקומץ היתר והחסר פסול [ולא דמי כלל לנדר קטן והביא גדול יצא. [מנחות ק"ז א']: וא"כ אי הלמ"ס שיהיו המים רביעית. אם יקח טפי לא קיים המצוה כלל. ול"ל מצוה דרבנן שלא יוסיף על רביעית: י"ל דהלמ"ס הוה שלא יהי' פחות מרביעי'. כמו שאר השיעורי' שנזכרים שם. עצם כשעורה ממת. ורביעית יין לנזיר. וגרוגרת להוצאת שבת ואינך דקתני התם. דכולם היינו רק שלא יהי' פחות. כמו כן ה"נ בהרביעית מים של מצורע: אמנם הרמב"ם [פי"א מטו"צ] בפירוש כתב שכל השיעור הזה מד"ס הוא [ועי' לעיל פי"א מש"ש בס"ד בבועז סי' יא].

מיהו במשולחת יש פלוגתא. דלתוס' [קידושין נ"ז א'] גם היא אסורה בהנאה. ולרמב"ם [פי"א מטו"צ] משולחת מותרת: ואין לדקדק להרמב"ם מדנקט התם בקידושין ציפורי מצורע לשון רבים וכקו' תוס' שם די"ל צפרים דעלמא נקט. מיהו גם לתוס'. רק קודם ששלחה אסורה בהנאה. אבל אחר ששלחה הותרה. וכדקאמר התם בש"ס. לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומסמיך לה נמי אקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות משולחת: ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל כן. דרק אחר שישלחה מותרת. ודלא כנראה לכאורה מרתוי"ט [בקדושין פ"ב מ"ט] דס"ל דפליגי בהא:

ואינו דוקא ביצי תולעת הידועים. רק כמ"ש הרמב"ם [פ"ג מה' פרה ה"ב] דיש שצובעין צבע זה בפואה. ויש בלבא. ויש בתולעת והתולעת הן גרגרי' אדומים. ויש בכל גרגר כמו יתוש ולהכי נקרא תולעת עכ"ל: ואולם מדכתב הרמב"ם שהן גרגרים. וגם שאר לשון רבינו שם. משמע שאין כוונתו על קארמעזין שלנו. שהן באמת ביצי תולעת ורק פשוט לפע"ד מדהותרה הרצוע' לצבוע בכל מין שירצה וכמ"ש הרמב"ם א"כ גם שלנו כשר:

אולם רתוי"ט רצה לדייק ממלת נוטל שא"צ שיהיו כולם מוכנים לפניו מקודם: ובמחכ"ר הא בורכא. דמלבד דמלת נוטל משמע טפי שא"צ לילך ולבקש אחריהן. אלא נוטל מה שמוכן לפניו כמו נטל דם הפר והניח דם השעיר [יומא פ"ה מ"ד] והרי התם שניהן הם מוכנים לפניו גם בל"ז מוכח ממשנתנו גופה דבמוכנים לפניו מיירי. דמדלא קאמר הי' מביא כלעיל. משמע טפי דכולן מוכנים לפניו ואין מחוסר רק נטילה: וכן מ"ש רתוי"ט דהרמב"ם דנקט כלישנא דמתניתין. נמי ס"ל שא"צ שיהיו מוכנים לפניו: גם בזה כבודו במקומו מונח דהרי קמן דא"א לומר כן דהרי הרמב"ם בעצמו כ' [בפי"א מטו"צ ה"ו] וז"ל. שחט ואין שם אזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת. הר"ז אסור. וא"כ אי נימא כרתוי"ט. דא"צ שיהיו מוכנים נפניו. א"כ ע"כ הא דכ' הרמב"ם שחט ואין שם וכו'. ה"ק הרמב"ם דאם אחר ששחטה א"א שישיג הג' מינין. הר"ז אסורה והר"ז א"א לכוון בלשון הרמב"ם. דא"כ הול"ל או או. דהיינו ואין שם אזוב או עץ וכו': אע"כ דמ"ש הרמב"ם ואין שם וכו' אקודם שחיטה קאי. ור"ל אם קודם שחיטה לא היו שם כל הג' מינים מוכנים לפניו בשעת שחיטה פסול ודו"ק:

כיצד מטהרין וכו'. תוס' דמנחות פ' שתי מדות (מנחות דף פ"ח) כתבו דרבינו יהודה בן רבינו י"ט הגי' במתני' רביעית מים כדתנן התם נמי רביעית מים למצורע ול"ג ונותן לתוכה חצי לוג מים ורבינו יום טוב בן רבינו יצחק מפ' דתנאי היא וגרסינן הכא חצי לוג כדאשכחן נמי פלוגתא גבי סוטה בפ' הי' מביא דת"ק דר' יהודה קאמר חצי לוג ור' יהודה אמר רביעית וכו' ודחו שם דברי רבינו יום טוב בר יצחק והובאו דבריהם בהגהה בפי' הר"ש ז"ל:

וחפר וקברה בפניו. כך הגי' הר' יהוסף ז"ל:

נטל עץ ארז. ולא שהביאם עתה דהא צריכין שיהו שם בשעת שחיטה כדמשמע בברייתא דבפ"ק דקדושין:

שני תולעת. פי' הרמב"ם ז"ל הוא אומרו שני תולעת ששינתו תולעת:

שירי הלשון. יומא דף מ"ב אמרינן משקל לשון של מצורע שקל:

וראש הזנב של שני' היא החי'. והא דאינה ניקחת עמהם באגודה משום דתניא בת"כ את הצפור החיה יקח אותה מלמד שהוא מפרישה לעצמה. הר"ש והרא"ש ז"ל:

ויש אומרים. הוא ר' נתן:

שבבית. נ"א של בית: