משנה נגעים פרק י״ד משנה ב׳

זה כולו מבואר והוא לשון התורה למי שהוא טהרת צפרים (ויקרא י״ד:ח׳) וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (ויקרא י״ד:ח׳) וענין אמרו טהור שהוא טהור מלטמא בביאה כמו שהיה ולא יטמא משכב ומושב כמו שהיה קודם לפי מה שהרחיקוהו זמן אחר זמן וטהור וענין אמרם כשרץ שהוא יטמא במגע ולא במשא אדם וכלים וכבר ביארנו ראיות זה בכלים (פ"א) ואמרו חוץ לאהלו ראיה שאסור בתשמיש המטה:

שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ל' הר"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר:

העביר תער על כל בשרו. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ"ב דסוטה דף ט"ז ופירש"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה"ל להר"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ"ב משנה ד' [ד"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א"ד דאע"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא"ד דמתני' ר"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ"ג דשבועות דהלכה כר"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק"א מפ' לברייתא דת"כ שכתבתי בפ"ב דאתיא כר"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי"א מהט"צ. וכתב בספ"ט למתני' דפ"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ':

טהור מלטמא בביאה. לפי שיאמר אח"כ פעם אחרת וטהר. הרמב"ם בנא"י:

והרי הוא מטמא כשרץ. כדפי' הר"ב ברפ"ק דכלים:

*מנודה מביתו. והר"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן:

בא לו הכהן. ומדהי' שחיטת הצפור מחוץ לעיר במקום ישיבת המנוגע. והרי שליחת הצפור צריך שתהי' מתוך העיר. ולפיכך הי' צריך הכהן לכנוס לתוך העיר כדי לשלח הצפור. להכי שייך לשון בא לו. וכ"כ לקמן לאחר ששלח הצפור. כשרוצה לגלח אח"כ המצורע. הי' צריך לצאת אליו למחוץ לעיר. שייך נמי לומר בא לו. דבשניה ר"ל שהלך לו ממקום שהוא שם למקום אחר:

אינו הופך פניו לא לים אם הים סמוך להעיר. אינו פונה א"ע לשם:

ולא לעיר דמשום דעומד השתא תוך העיר אבל מיד אצל השער. דהיינו סמוך למקום המצורע שהוא מחוץ להשער. להכי קאמר הכא שבשעת שלוח אינו פונה א"ע לצד העיר:

ולא למדבר אם מדבר סמוך לעיר:

ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה דהכהן נכנס מהמצורע לתוך העיר. ובידו הצפור שטבל. ופונה א"ע לצד חוץ לעיר מקום שדות. ומשלח משם את הצפור לחוץ לחומה [כתוס' קידושין נ"ז ב']. וכ"ז מבואר בקרא. דכתיב ושלח הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ושדה היינו מקום הראוי לזריעה. לאפוקי ים ומדבר שאינן ראויין לזריעה:

בא ר"ל חזר ויצא מתוך העיר למקום המצורע שעומד מחוץ לעיר:

העביר תער על כל בשרו כל שער שבגוף. אפילו של בית השחי ושל בית הערוה [ובאשה מכסה מה שא"צ לראות כשמגלח. ועיין לעיל פ"ג סימן מ"ח]. וכ"ש של ראשו וזקנו וגבות עיניו חוץ מהשער שתוך החוטם. לא משום ביהס"ת. דהרי גם ביהס"ת מגלח. אלא מדאינו בכל אדם. אבל כל השאר מגלח בתער דוקא עד שיהי' כדלעת חלקה:

וכבס בגדיו נ"ל דגם המנוגע בעצמו רשאי לטבלן. דאע"ג דכשיאחזן בשעת טבילה. יטמאן במגעו. עכ"פ הרי טבילה זו לא משום שאחר טבילת גופו יהי' יכול ללבשן בטהרה צוה הכתוב. דהרי גם אחר שיטבול טבילה זו עדיין הוא אהט"ו כשרץ. ויחזור ויטמא הבגדים שילבש ויעשה אותן ראשון לטומאה וא"כ מה מזיק כשיאחזן בשעת טבילה שיעשה אותן בנגיעתו רק ראשון. מיהו אעפ"כ צותה תורה לטבלן. כדי להקל טומאתן. דתחלה כשלבשן בימי חלוטו הי' אהט"ו כמדרס הזב. והשתא כשיטבלן. אף שיחזור וילבשן יהיו רק ראשון. מיהו אפשר שגם אם יהיו לו בגדים טהורים גזיה"כ הוא שיטבלן. [אמנם לא זכיתי לידע למה הפך התנא במשנתנו הסדר שנזכר בתורה. דבקרא כתיב כבס קודם גלוח ראשון. ורק בגלוח השני כתיב גלוח קודם הכיבוס. ובמשנתנו נזכר בב' הגלוחים הגלוח קודם הכיבוס. ועל מה זה. והיה בדעתי לומר דתנא אתא לאשמעינן דאין הסדר מעכב בו. אלא דא"כ קשה דהו"ל לאשמעינן רבותא טפי. דרשאי לטבול בגדיו גם אחר טבילת גופו. וביותר תמוהים דברי הרמב"ם [פי"א מטו"צ ה"א] אחר גלוח ראשון. קאמר. ואח"כ מכבס בגדיו. מדקאמר מלת ואח"כ. משמע דוקא אחר גלוח טובלן. וק' ואמאי והרי בתורה נזכר טבילתן מקודם. ואפרשה כפי אל ד' ואומר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כי אתה נרי ד' אלדי יגיה חשכי]:

טהור מלטמא בביאה אינו מטמא בית כשיכנס בה אחר שטבל:

והרי הוא מטמא כשרץ דהיינו שהוא אהט"ו כשרץ לטמא חדם וכלים במגע ולא במשא כשלא נגען. וגם הוא כשרץ שאינו עושה משכב ומושב מהשתא:

ואסור דהיינו ואסור וכו'. ורב"א כתב דתרי מילי נינהו דאף שמותר לכנוס להעיר המוקפת חומה. אפ"ה גזיה"כ הוא שעדיין יהי' מגורש מביתו ז"י. ואסור נמי בתשמיש המטה [וכן משמע נמי לע"ד מת"כ שהביא הרא"ש. דכתיב וישב מחוץ שיהי' כמנודה [מביתו]. לאהלו מלמד שאסור בתשמיש]:

בא לו לגלח את המצורע. בפ' שני דסוטה דף ט"ז גרסינן והלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא וצריך לגלח אפילו תגלחת שני' כל גופו עד שיהא חלק כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וכו' ביום השביעי מגלח תגלחת שני' כתגלחת ראשונה ומוקי לה רב אשי דמתני' ר' עקיב' דדריש רבויי ומעוטי דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט ואת כל שערו יגלח חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה מאי ריבה ריבה שער דכולי' גופא ומאי מיעט מיעט שער שבתוך החוטם ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל דתנן במס' נגעים להקיף לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם וקתני סיפא דאותה משנה ומגלחו תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה אלמא שני נמי כדלעת דהא תנא לי' בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו ע"כ משמע מתוך פירושו ז"ל דגרסי' במתני' בא לו להקיף את המצורע:

טהור מלטמא בביאה. ס"א טהר ונכון הוא:

מנורה מביתו ז' ימים. אבל מתחלה בימי חלוטו ר' יוסי בר יהודה אסר לי' בתשמיש המטה ורבי מתיר שהרי יותם לא הי' לעוזי' אלא בימי חלוטו. וע"ש בספר קרבן אהרן סוף פ' שניה דפ' מצורע. ובי"ד שם רפי"א. ועיין בספר יראים סימן שכ"ה: