משנה נגעים פרק י״ג משנה י״ב

על רוחב ד' אמות רצה לומר שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ארבע אמות עד שיהיה לו מושב בפני עצמו ויכנס קודם שיכנס אדם אחר בבית הכנסת ויצא אחר יציאת כל אדם עד שלא יטמא שום אדם בעברו ביניהם כי אולי יעמוד בעודנו הולך ויטמא כל מי שהאהילו כמו שקדם ור"מ סבר [מאחר] שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת נעשה דינם שוה ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה לפי שהיא טומאת שבעה וטומאת בית המנוגע טומאת ערב ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה ואולם דיני צמיד פתיל ודיני הכלים אשר יצילו באהל המת הנה כבר הקדמנו אותן בכלים (פי"א) ואהלות (פ"ה) וביארנו כל הכלים אשר יצילו בצמיד פתיל ואיכותם בכ"ד מכלים ובארנו שהאהל יציל כל מה שבו בכסוי לבד ובצמיד פתיל ויתבאר זה בחמישי מאהלות ושם אמרו בסיפרא כלים מצילין באהל המת ואהלים בכסוי וביארנו ענין זה ותבקשנו משם ובתוספת' הבור והדות שבבית המנוגע אע"פ שהן מגולין כלים שבתוכן טהורים וכבר ביארנו בחמישי מכלים שהם לא יהיו טהורים באהל המת אם לא שיהיו מכוסים וזה סתם לדעת רבי יוסי והלכה כרבי יוסי:

על רוחב ארבע אמות. פי' הר"ב. כנגד ד"א של תפלה. וכ"כ הר"ש. כלומר דבר"פ אין עומדין (ברכות דף לא) אמרי' בגמרא אסור לישב בתוך ד"א של המתפלל. ונמצא שהמתפלל קונה לו ד"א ולפיכך למצורע המתפלל עושין לו מחיצה על רוחב ד"א. שכל כך קנה למושבו. ול' הרמב"ם על רוחב ד"א. ר"ל שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ד"א עד שיהיה לו מושב בפני עצמו:

כל המציל צמיד פתיל באהל המת כו'. ר"מ סבר (מאחר) שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת (נעשה) דינם שוה. ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה. לפי שהיא טומאת שבעה. וטומאת בית המנוגע טומאת ערב. ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה. הרמב"ם:

נכנס ר"ל ואם רצה המוסגר או המוחלט לכנס לביהכ"נ:

על רוחב ד' אמות ולהכי מפנין לו מקום מרווח כזה. משום דכך הוא שיעור תפלה להשתחוות בפישוט ידים ורגלים [רש"י יומא דכ"א א' ד"ה משתחוים]. ולפ"ז י"ל דרק אורחא דמלתא נקט תנא. והוא הדין בפחות מזה. [ומרמב"ם משמע לכאורה דס"ל דכשאינו כשיעור הזה אינו מושב בפ"ע ובטל לגבי ביהכ"נ. ונטמאו הקהל. אבל א"א לומר כן דהרי אפילו בור ודות המגולים בבית והן צרכי הבית. ואפ"ה לא בטלי לגבי הבית כשנכנס המנוגע לתוכו [כסוף פרקין]. מיהו אע"ג דגם כשיש כותל גבוה י"ט שמפסיק. עכ"פ למעלה מהכותל ב' האוירים מעורבין. אפ"ה רשות בפ"ע מיקרי ולא נטמאו הקהל. ולפיכך גם כשיש פתח פתוח מהביהכ"נ למושב המנוגע. אפ"ה עכ"פ מושב בפ"ע הוה ונשארו הקהל בטהרתן [ועיין בבמראה כהן סי' י"ד]:

נכנס ראשון היינו כשאין לחדרו פתח בפ"ע רק שפתוח לביהכ"נ. וכשרוצה לילך לחדרו צריך לילך לשם דרך ביהכ"נ:

ויצא אחרון דכשיכנס או יצא מחדרו דרך ביהכ"נ בעוד הקהל שם אף שילך דרך העברה יטמא הקהל מדיש כאן כותלי' א"צ שהוי. [אמנם מהרמב"ם והראב"ד [ספ"י מטו"צ] נראה דס"ל דאף רק בשאין כותלי' צריך שהוי אבל בבית שיש כותלי' א"צ שהוי. אפ"ה ביהכ"נ אע"ג שיש כותלי' רשאי לעבור בלי שהוי ולא יטמאו הקהל. ונ"ל טעמיי' משום דביהכ"נ דרשות לכל אדם לכנוס שם דמי לאילן לעיל שרשות לשניהן לכנס תחתיו. ועכ"פ צריך עמד. ורק לזהירות בעלמא שמא יגע באחד מהקהל בביהכ"נ בעברו או שמא יעמוד משהו. להכי נכנס ראשון ויוצא אחרון. אולם מדנקט לעיל [במ"ז] גוונא רק באילן. ובכולהו משניות אחרינהו נקט בית. נלפע"ד מוכרע כרב"א שיש חילוק בין יש כותלי' או לא]:

כל המציל צמיד פתיל באהל המת כפ"י דכלים. והיינו בין שהכלי אמקט"ו כלל ככלי אבנים וכו'. ובין שהוא כ"ח שאמקט"ו מגבו:

וכל המציל מכוסה באהל המת כגון בור ודות [כאהלות פ"ה מ"ו]:

אפילו מגולה בבית המנוגע טהור ולפיכך כשמונחין בתוכן כלים וטהרות בתוך הבור והדות המגולים בבית המוסגר או המוחלט. נשארו בטהרתן. דכרשות אחר דמי. והכי קיי"ל [רמב"ם פט"ז מטו"צ ס"ט]. ונל"פ דכ"ש בשנכנס מנוגע לבית טהור כך הוא הדין:

נכנס לבית הכנסת עיין בתשובת ה"ר איסרלן סימן צ"ה:

בפי' רעז"ל כדאמרינן בעירובין בפ' מי שהוציאוהו אמר המלקט וילפי' לה מקרא דכתיב שבו איש תחתיו וקומה של אדם שלש אמות ואמה כדי פשוט ידים ובקומה דידי' משערינן דאי לא תימא הכי עוג מלך הבשן מה תהא עליו והא דלא חשיב לה גבי ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם בפי"ז דכלים משום דלא פסיקא ליה דאיכא אדם ננס באבריו וצריך למדוד לו באמה של כל אדם: