משנה מועד קטן פרק א׳ משנה ז׳

אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות כו': אמרו מפני ששמחה היא לו הטעם לאסור לישא אשה במועד כי העיקר אצלנו אין מערבין שמחה בשמחה ולפיכך אין לערב שמחת הרגל בשמחה אחרת.

ותכשיטי אשה הוא שתכחול עיניה ותעשה משערותיה עבותות כדי שלא יתפזרו ותשים בפניה צבע כדי שתראה אדומה ותסיר השער ממקומות מגופה ואפי' בתער וכל הדומה לזה מותר במועד. והיה מנהג הנערות הקטנות שלהם כשהיו קרובות לבגרות שהיו טופלות בשרם בסיד וכיוצא מן הדברים שיחממו הבשר כדי להביא דם נדותן והיו נותנין עמו סממנים אחרים כדי לפתוח נקבי הגוף הקטנים כדי להשיר את השער ור' יהודה היה אוסר זה במועד למה שיש בו מן הטינוף ואין הלכה כר' יהודה:

מפני ששמחה היא לו. לשון הר"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א"כ מכדי קרא י"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ"ק דחגיגה. והרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה:

ועושה אשה תכשיטיה. כתב הר"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש"י:

לא תסוד. ענינו מפורש במשנה ד' פ"ח דשבת:

שניוול הוא לה. לשון הר"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [*ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר"ב ואין הלכה כר"י. וכך כתב הרמב"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו:

אין נושאין נשים במועד דאין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל:

ולא אלמנות אף דבאלמנה ליכא שמחה כ"כ ולא ז' ימי משתה:

ולא מיבמין אף שבאה נשואיה ע"י אבלו שעל מיתת אחיו:

אבל מחזיר הוא את גרושתו שאינו שמח עמה כל כך:

ועושה אשה תכשיטיה שתתבשם או שתתן כחול על עפעפיה:

ר' יהודה אומר לא תסוד לא תמשח בשרה בסיד נמוח להשיר השערות:

מפני שניוול הוא לה אף שמתקשטת אח"ז, מצטערת עכשיו:

ומה"ט רצו להוכיח, דאין לקדש לבנה ביו"ט [כא"ח תכ"ו]. ולולא מסתאפינא נ"ל דלא מסתבר, דא"כ כל שמחה יהיה אסור ביו"ט, אע"כ כיון דהא דאין מערבין שמחה בשמחה מבניין ביהמ"ק ילפינן [כמ"ק ד"ט א'], א"כ דומיא דכוותיה בעינן, דהוה שמחה יתירתא כיום שנבראו בו שמים וארץ [כמגילה י' ע"ב], וה"ה אשה דהוה נמי שמחה יתירתא, שמחת קיום המצוה. ושמחת הנאת הגוף. משא"כ יין דכתיב נמי גביה שמחה, ויין ישמח לבב אנוש, אבל אינו רק הנאת הגוף אבל לא קיום מצוה דאורייתא. להכי לא די שלא נאסר ביו"ט, אבל מצוה מד"ס לשתותו ביו"ט [כפסחים ע"א א']. וכ"כ נטילת לולב. דכתיב גביה ושמחתם לפני ה' אלהיכם, אבל מדאינו רק מצוה ולא הנאת הגוף, נצטווינו עליו. ולא תימא דוקא הנהו דלא אפשר מקודם, אלא אפילו כל מצות התורה שנותנין שמחה בלב המקיימן, כמ"ש שש אנכי על אמרתיך. עכ"פ מדאין בהן גם הנאת הגוף. שרי לקיימן ביו"ט. ומכ"ש קדוש הלבנה שאינה רק מדרבנן, ולא כתיב גבה שמחה בקרא. מכ"ש דשרי ביו"ט. ויש שרצו לאסרו לקדשה בשבת ויו"ט, משום שנהנה ומברך על מה שחוץ לתחום כמ"ש האחרונים. ואני בעניי לא הבנתי, מ"ש מרעמים וברקים שמברכין עליהן בשבת ויו"ט. ותו דהיכן מצינו נדנוד איסור לברך על מה שהוא חוץ לתחום, והרי אפילו נימא יש תחומים למעלה מי'. מותר אפילו לשתות ממי גשמים, מדמיא ניידי ולא קנו שביתה [כעירובין מ"ו א']. ה"נ הלבנה ואורה מירד ניידי תמיד, כ"ש דמותר, דמצות לאו להנות נתנו [כר"ה דכ"ח א']. אבל באמת יש טעם אחר בדרך הנעלם. ועכ"פ ביש רק חשש קל שלא יוכלו לקדשה אח"כ, שרי לקדשה בשבת ויו"ט, ולא להחמיץ המצוה:

אין נושאין נשים וכו'. ביד פ"ז דהלכות יו"ט סי' ט"ז ואיתא בפ' מגלחין דף י"ח ובירושלמי דגיטין פ' השולח ובטור א"ח סי' תקמ"ו ובטור א"ה סי' ס"ד. וי"מ דהא דאין נושאין נשים במועד משום בטול פריה ורביה פי' שלא ישהה לישא עד המועד ולפיכך מותר לישא בערב המועד:

מפני ששמחה היא לו. גמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר אלעזר א"ר חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו והכתוב אומר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח שטורח לצורך נשואין וטורח במועד אסור וכתבו תוס' ז"ל ומתני' ה"פ מפני ששמחה היא לו ומשהה אותו ברצון עד הרגל שיהא שמח או שיהא פנוי והיינו דקתני אבל מחזיר הוא את גרושתו שאינה שמחה לו ולא שייך עירוב בשמחה ולא בטול שמחת הרגל וגם אין טורח בה וגם בטול פריה ורביה אין כאן שהיה לו אשה כבר וסתמא דמילתא יש לו בנים וגם אין רגיל לשהות דבר זה עד הרגל. והעלו ז"ל דלא חשיב שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין בלבד אבל סעודת ברית מילה וכל שאר סעודות כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא בו מותר:

אבל מחזיר הוא את גרושתו. בירוש' הדא דתימא מהנשואין פי' גרשה אחר נשואין והחזירה אבל לא מן האירוסין דמאחר שלא כנסה עד עתה שמחה היא לו תוס' ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל מצאתי שכתב ולא מיבמין אבל מחזיר היא את גרושתו מפני שהיא שמחה לו וגרסא תמוהה היא בעיני:

ועושה אשה תכשיטיה במועד. ביד פ"ז דהל' יו"ט סי' ב' ואפי' זקנה נמי אמרי' בגמרא דמותר דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא:

ר' יהודה אומר לא תסוד מפני שנוול הוא לה. גמ' תניא ר' יהודה אומר אשה לא תסוד וכו' ומודה ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"פ שמצרה היא עכשיו שמחה היא לאחר זמן בסוף הזמן ושם בהלכות י"ט פ"ז פסק כר' יהודה וכתב במ"מ וראיתי מי שכתב דת"ק במתני' ור' יהודה לא פליגי דודאי סיד שאינה יכולה לקפלו במועד נוול הוא לה ואפשר שזה דעת רבינו שכתב והוא שיכולה לקפלו במועד שאל"כ למה פסק כר' יהודה ואולי פסק כר' יהודה מפני שלא מנו בברייתא בכלל תכשיטין לסוד בסיד ע"כ ופרכינן בגמ' ומי אית ליה לר' יהודה האי סברא והתנן בפ' קמא דע"ז ר' יהודה אומר נפרעין מהן מפני שמיצר הוא א"ל אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן ומשני אמר רב נחמן בר יצחק הנח להלכות מועד דכולהו מיצר עכשיו ושמח לאחר זמן נינהו כגון אפיה ובשול דמצטער הוא עכשיו כשהוא אופה ומבשל ולהכי שרי דשמח הוא כשהוא אוכל אפייתו ובשולו בי"ט רבינא אמר נכרי לענין פרעון לעולם מיצר שפורע ולהכי לא אית ליה לר' יהודה התם אע"פ שמיצר וכו' אבל לעיל גבי טפול אית ליה אע"פ שמצרה היא עכשיו וכו'. ואיתה בירושלמי פ"ק דע"ז: