משנה מועד קטן פרק א׳ משנה ו׳

אין חופרין כוכין וקברות במועד אבל מחנכין כו': כוכין הוא שחופרין בקרקע קברים.

וקברות הוא שבונין קבר על גבי קרקע ואסור לעשות קבר לקבור בו את המת לאחר המועד

ומחנכין הוא שיוסיף באורך הקבר וברחבו אחר שהיתה חפורה.

ונברכת היא חפירה כאותן ששורין בו את הפשתן ודומיהן ואין הלכה כרבי יהודה:

אבל מחנכים את הכוכין במועד. אע"פ שאין צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים. רבים שתו ורבים ישתו. והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה. אבל לא תחלתם דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו. הרא"ש ור"ן בשם הרמב"ן. ושם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב. מתורגמין כוך. וסיפא דנקיט כוכין. ה"ה לקבר. והרמב"ם לא העתיק ברישא וסיפא אלא קבר:

נברכת. כתב הר"ב של כובסין. וכן פירש"י וכדתנן לה ברפ"ב דבבא בתרא וכתב הר"ן לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע. תנא הא:

וארון עם המת בחצר. כתב הר"ב אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים. הר"ן. ולפי שהוא עם המת הלכך מתני' אינה דחויה מההיא דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק כ"ב דשבת. דכיון שעושה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית עין שהכל רואין שלצורך המת עושה אותו כ"כ הר"ן שם והאריך יותר ואין כאן מקומו:

אלא אם כן יש עמו נסרים. דטורח גדול לעשותן במועד. רש"י בגמרא:

אין חופרין כוכין הוא כמין ארגז [שובבע] בל"א שבכותל מערה. לקבור בו המת:

וקברות בבניין:

במועד ודוקא שלא לצורך המועד:

אבל מחנכים את הכוכין במועד שמקצר או מאריך הכוך העשוי כבר, דזה אינו טרחה כל כך:

ועושין נברכת לראב"ד ר"ל קבר, כמו שעושין בזמנינו, שאין בו טרחה כל כך ככוכין. ולרש"י ר"ל גומא שעושין בחצר שיזלו לתוכן השופכין. ולתוס' ר"ל נברכת כובסין, שעושה לצורך המועד [כפ"ג מ"ב], ואיידי דמיירי לעיל בחפירה, נקט לה הכא:

וארון נ"ל דועושין דרישא קאי נמי אהא, דעושין ארון עם ואצל המת בחצר:

עם המת בחצר ר"ל דוקא בהחצר שהמת שם מותר לעשותו, דאז ליכא חשש מראית עין, לחשדו שעושה מלאכה אחרת. מיהו לאדם מפורסם, שרי בכל מקום. ובזמנינו הכל מחשב מפורסם [תקמ"ז]:

אלא אם כן יש עמו נסרים דלעשות נסרים יש טרחה יתירה. ואף דאפילו יו"ט שני כחול שווייוהו לגבי מת [כביצה ד"ו א']. עכ"פ קול הנסירה הו"ל פרסום גדול. ותו דנסרים מנוסרין שכיחי טובא וא"צ לחלל יו"ט עבורן. מיהו קיי"ל דבא"א בצנעא שרי בפרהסיא [שם]:

אין חופרין כוכין. ביד פרק ח' דהלכות יום טוב סי' ד' ח' ופי' נמוקי יוסף ז"ל אין חופרין כוכין פי' לצורך מתים שימיתו במועד שדרכם היה לחפור כוכין וקברות להיות מזומנים למי שמת לו מת שיקנה לו ורמ"ל מתני' שאעפ"י שיצטרכו אל זה במועד כגון בעיר ירושלם שהיו בה ששים רבוא ואי אפשר לעם רב כמוהו שלא ימותו ממנו בכל יום רבים גדולים וקטנים אף כי בד' ימים של חול המועד אפ"ה כיון שאינו יודע בשעה שחפרו לאיזה מת הוא עושה אסור דאילו למי שמתו מוטל לפניו אף ביי"ט שרי דמת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל וכ"ש בחול המועד והרי"ף ז"ל פי' אין חופרין לקבור בהם לאחר המועד וכן פירשו ר"ח והרי"ץ ן' גיאות ז"ל ותמה עליהם הראב"ד ז"ל אם לאחר המועד למה מחנכין אותם במועד והרמב"ן ז"ל כתב שאין זו קושיא שאע"פ שאין צריכין להם עכשיו [כו' עי' בתוס' יו"ט] עכ"ל ז"ל. ודעת רש"י ז"ל נוטה לדעת הראב"ד ז"ל שסובר דיום טוב שני אע"ג דכחול שויוהי רבנן לגבי מת דוקא למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא דטרחונם מועט אבל לא לחצוב לו קבר מפני שטרחו מרובה ע"כ עיין בהר"ן ז"ל פי' ר"א דחולין:

אבל מחנכין את הכוכין. כתוב בתי"ט דשם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב מתורגמין כוך ע"כ. ותמצא הכלח הראשון שם סי' ה' והכלח השני בסי' כ"ט:

ועושין נברכת במועד. תימא ואמאי צריך במועד והלא אין מכבסין במועד וי"ל לצורך כל אותם שהתירו חכמים לכבס לקמן בפ' בתרא וי"מ לרחוץ את המת ותכריכיו תוס' ז"ל. וכתב נמוקי יוסף ז"ל ואיידי דאיירי בחפירת קרקע תנא הא. כן פי' רש"י ז"ל והגאונים ז"ל אבל האחרונים ז"ל פירשו מענין קברות וכתב הרמב"ן ז"ל שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר לצורך מת שימות ע"כ. ובטור א"ח סי' תקמ"ז כולה מתניתין. ובגמ' תנינא להא דת"ר עושין כל צרכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מעי"ט רשב"ג אומר אף מביאין עצים ומנסרין בצנעא בתוך ביתו ע"כ. וסתם מתני' כרשב"ג וכתבו תוס' ז"ל ואסור בפרהסיא ויש ליתן טעם דל"ד לההיא דכל שאסרו חכמים משום מראית העין וכו' ודמי טפי לההיא דפ' אע"פ צנור שעלו בו קשקשים וכו' ע"כ: