משנה מקוואות פרק ח׳ משנה ד׳

אמרו טמאה וטהורה ר"ל השכבת זרע עצמה כפי מה שביארנו בפתיחה ששכבת זרע של עובד כוכבים טהורה: ואמר כבדה את הבית כנוי לקנוח אבר מאבריה אחר המשגל עד שלא ישאר לשכבת זרע רושם האחוז בגוף וכל בעל קרי אם לא השתין קודם הטהרה הנה בעת שישתין יטמא כי אז תצא השארת הזרע הנשאר בחלל האמה ור' יוסי אומר שתכלית מה שישאר משכבת זרע השארית תוך הגוף לאיש חולה או זקן לפי שהם לא ידחום בחוזק אמנם איש בריא או ילד ואפילו היה חולה הנה הוא טהור לפי שתצא בכח שלא תשאר לו רושם תוך הגוף והלכה כר"י:

טמאה. פי' הר"ב הטפה וכו'. אבל בעובדת כוכבים לא שייכא בה טומאה כבהמה דעלמא רש"י פ"ד דנדה דל"ד. ובעיא היא בגמ' דהתם אי אפי' לאחר ג' דדילמא דוקא דישראל דדייגי במצות מתחממים [כדכתיב (תהילים ל״ט:ד׳) חם לבי בקרבי רש"י פ"ט דשבת דף פו] ומסריח או דילמא כיון דאכיל שקצים ורמשים מתחממים נמי ומסריח תיקו:

ולא כבדה את הבית. וכך העתיק הר"ב ומ"מ אפילו כבדה אח"כ לא סגי לה. ול' הרמב"ם בפ"ה מהא"ה קודם שתקנח כו' משמע דאח"כ קנחה ופשוט הוא ובנוסחת מהר"ם גרס ואח"כ כבדה את הבית וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים:

רבי יוסי אומר בחולה ובזקן טמא בילד ובבריא טהור. פי' הרמב"ם בחולה או בזקן טמא (בילד) [אמנם איש בריא או ילד] ואפי' היה חולה [הנה הוא טהור] כו'. אבל בחבורו פ"ה מהא"ה [ה' ז'] כתב בד"א בחולה או בזקן. אבל ילד בריא כו'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י כ"כ הרמב"ם ויהיב הכ"מ [שם] טעמא משום דבספ"ק דחולין מפרשי אמוראי למלתיה:

בילד. כתב הר"ב כל שעומד על רגלו א' וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. בספ"ק דחולין [דף כה]. ולשון הרמב"ם ונועל או חולץ:

טמאה ר"ל הטפה בעצמה טמאה כאב הטומאה דאורייתא. ומדקאי אהטפה. לא נקט הכא כאילו לא טבלה וכבסיפא. ובש"ס [נדה ל"ד ב'] מספקינן אי דוקא בפולטתו תוך ג' ימים טמאה הטפה. או אפי' לאחר ג' ימים. וסליק בתיקו:

בת ישראל בדיוק קרא לה רק בת ישראל. ולא ישראלית. כדקרי לחברת' ברישא כותית היינו משום דהכא לא נעשה בה מעשה ישראלית:

טהורה גם הקרי בעצמה טהור'. אפי' פלטתו תוך ג' ימים. דקרי דעובד כוכבים טהור לגמרי אפי' מד"ס. דאע"ג דשאר מעיינות עובדי כוכבים כרוקו ומר"ג וכו' כולן טמאין מד"ס כאילו הן של זב. אפ"ה קריו טהור לגמרי. דעבדו ביה רבנן היכירא שיהי' מלתא דתמיה שיהי' קריו טהור. ועי"ז ידעו שמה שטימאו שאר מעיינותיו הוא רק מד"ס. ולא נשרוף על נגיעתן תרומה וקדשים [כנדה ל"ד א']:

האשה ששמשה ביתה ר"ל נבעלה:

ולא כבדה את הבית שלא קנחה רחמה מבפנים היטב מש"ז קודם שטבלה לעסוק בטהרות:

כאילו לא טבלה אפי' תקנח אחר טבילה. דאז אין תו לחוש שתפלוט הש"ז ותתטמאה. אפ"ה נשארת בטומאתה. דנהי דכשהי' הש"ז בפנים לאחר טבילה לא נתטמאה. מדהוא מגע בית הסתרים. ובמשא הרי אינו מטמא. עכ"פ יש לחוש כשתתקנח ותוציא הש"ז. יגע בשפת רחמה שבחוץ ותתטמאה. וחיישינן שמא תגע ולאו אדעתה [כנדה מ"ב ב']:

בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים כשיטיל את המים טמא דשמא יצא עם השתן צחצוחי זרע שנשארו דבוקים בחלל אמתו:

בילד ובבריא ר"ל אם הוא רך בשנים וגם הוא בריא:

טהור שמוציא זרעו בכח. ולא נשאר כלום ממנו באמתו. ונקרא רך בשנים כל שיכול לעמוד על רגל א' בשעה שחולץ מנעלו וחוזר ונועלו [חולין כ"ד ב']. והכי קיי"ל [רמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ז]:

ובפירושו כאן כתב הרמב"ם דסגי באו בריא או ילד. וכן הביא כאן רבינו תויו"ט בשמו. וכן משמע לכאורה. דמ"ש מרישא בחולה וזקן. דמפרשינן לה או או. אבל כד דייקינן. חזינן דא"א לומר כן. דא"כ סתרה רישא לסיפא [ודו"ק]. ותו דבשלמא ברישא שפיר שייך לפרש או או. משום דשניהן החולי והזקנה ענייני חולשה הן. אבל בסיפא מאי או או שייך כאן. וכי שניהן מענין חוזק הן. וכי כל ילד דזוטר חיותיה. ואפי' הוא חולה יהי' חזק. והרי כל חולה חלש ואין בו כח להוציא זרעו בפעם א'. וכן מוכח נמי לפע"ד מלישנא דמתני'. דרישא וסיפא לאו בחד גוונא מיפרשי. דאל"כ למה אפכי' תנא לסדרא דרישא. דכמו דנקט ברישא בחולה ובזקן. הו"ל למנקט נמי בסיפא בבריא ובילד. אלא וודאי משום דברישא הא ודאי באו או קאמר. דמה לי זקן חולה. או ילד חולה. הרי שניהן חלשים. ובהא הא סגי. אלא ע"כ או או קאמר. ולהכי הקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי. דאין בו חילוק בין נער לזקן. והדר נקט זקן. דהיינו תמונת הגוף דמשונה תמונתו. ואין בו חילוק בין שהוא בריא או חולה. ומה"ט אקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי שאפשר מקודם גם בילד בן יומו. לתמונת הגוף דהיינו זקן. ואי תרווייהו בעינן. הי' ראוי להקדים תמונת הגוף למקרה שלו. דתחלה הוזקן ואח"כ הוחלה. אלא משום דבעי לגלויי דאו או קתני. משא"כ בסיפא דבאמת תרתי בעינן. להכי נקטינהו כסדר. הילד הבריא. ולפע"ד ט"ס יש בהרמב"ם בפירושו. אלא צ"ל איש בריא וילד. דאל"כ איך יסתור הרמב"ם א"ע. דהוא בכבודו ובעצמו פי' ברישא או חולה או זקן. ודו"ק. ותמהני ארבינו תוי"ט שלא הרגיש במחילת כבודו בזה. וגם מש"ס משמע דתרתי בעי. מדקאמר דילד היינו שיכול לעמוד על רגל א' וכו'. ואי בחולה הרי א"א לעמוד כך:

מעובד כוכבים טהורה. בפ' בנות כותים קאמר דאפי' טומאה דרבנן ליכא ודייק לה מדקתני בברייתא דמייתי התם ש"ז של עובד כוכבים טהורה בכל מקום ואפי' במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה ומי רגלים דאורייתא לא מטמאו ש"מ דש"ז טהורה לגמרי הר"ש והרא"ש ז"ל:

האשה ששמשה וכו'. כתב בית יוסף בטור יו"ד בסי' קצ"ו בשם הרשב"א ז"ל יש מפרשים כבוד הבית ממש שבשעה שהיא שוחה לכבד ומרחבת יריכותיה פולטת הכל ע"כ:

בעל קרי שטבל. בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ג) פריך מינה לשמואל דאמר כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה ומשני שאני הכא דרובא בהרגשה וצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים חלוקים או עכורים הר"ש ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל שם בפרק חמישי דהלכות שאר אבות הטומאות דמהרהר ומטיל מים השנויים בפ' זה אינם טמאים אלא מדבריהם ולא גזרו עליהם טומאה אלא לתרומה אבל לחולין טהורין ע"כ: