משנה מקוואות פרק ח׳ משנה ה׳

טמאה ע"ג רוקה. שהוא כמו איש טהור שנגע ברוק הנדה אשר ישוב ראשון לטומאה כמו שביארנו בפתיחה ותהיה מותרת לבעלה:

ואמר כאילו לא טבלה הוא שתשאר אב הטומאה ותהיה אסורה לבעלה ולר"ש שירפה את ידיו ויכנסו המים לידיו ולאלה הכלים ות"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה:

ובית הסתרים פנימי הגוף כמו פנים האף והאוזן ופנים הפה:

ובית הקמטים. היא הערוה וקבל הוראה על זה מאמרו (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וידוע שהזב לא יועילהו רחיצת הידים בעודו טמא ואמנם ירצה באמרו וידיו לא שטף במים שהוא לא טהר ואמר ידיו להודיעך שלא יחויב טהרה זולת מה שיראה מן הגוף טהרה בעת שיטהר הגוף והוא אמרם (שם) ורחץ בשרו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר וידיו לא שטף במים מה ידיו בנראה אף כל בשר בנראה פרט לבית הסתרים ואמרו לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה בשעת טבילה מדיחה קמטיה ואע"ג דתנן (נדה דף סו:) בית הקמטים ובית הסתרים אין צריכין שיבואו בהן המים נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא במים בעינן ר"ל שהיא תהיה מכינה אלה הקמטים שיבואו מים בהם וממה שימנעו ממנו בעת הטבילה שלא יקפוץ במקוה ולשון התוספתא (פ"ה) הקופץ למקוה הרי זה מגונה והטובל פעמים במקוה הרי זה מגונה והאומר לחבירו כבוש ידך עלי במקוה הרי זה מגונה וממה שראוי שתדעהו ששיעור מקוה הוא מ' סאה הוא מלא מקו' יהיה בארכו וברוחב אמה ברום ג' אמות וכן כל מקום תהיה שבירה גדולה חללו זה השבר על איזה תבנית שיהיה וכבר ידעת שאמה כ"ד אצבעות האצבע רוחב גודל מאצבעות היד וכבר הכפלתי ענין אלו המדות פעמים רבות ואין הלכה כר' שמעון:

נדה שנתנה מעות בפיה כו' טהורה מטומאתה. מלתא דפשיטא הוא. שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתן. וא"כ לא שייכא בהו חציצה. אלא סיפא איצטריכא ליה דטמאה ע"ג רוקה. ב"י. והא דנקט נדה טפי משאר טמאים משום דטומאתה שכיח טפי שהיא טומאה טבעית וא"א לה שתשמר ממנה. ולעתים ולזמנים קבועים היא באה וגם טהרתה מצויה ביותר. לפי שרובן נשואות ומתטהרות לבעליהן:

אבל טמאה היא ע"ג רוקה. פי' הר"ב שנתלש על המעות. שכן דרך שיתלש רוק על מעות שבפיו. ומיהו בפ"ח דכלים מ"י קאמר ר' יוסי דלצמאו דוקא כ"כ הר"ש. ומ"ש הר"ב וטמאה מתורת מגע. דאע"ג דלטהרה כי קרצה שפתותיה שדחקה הרבה. הוא דלא עלתה לה טבילה אבל לא בעינן שתפתח פיה ג"כ. וכן מסיים בהדיא הר"ש בסוף מכילתין שדוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון ע"כ. ודבעינן ראוי לביאת מים היינו שלא יהא בו דבר חוצץ כמו עצם בין שיניה. מ"מ שאני בין טומאה לטהרה. דהכי איתא בהדיא בפ"ק דקדושין דף כה (לשון) [הכל מודים דלשון] לענין טומאה גלוי הוא. מ"ט אשר יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא. לענין טבילה כטמון. מ"ט ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך נראה בעיני. ומדברי הר"ש נראה דע"כ לא מטמאינן במגע אלא כשתרוק דאז לא סגי דלא תגע בה בשפתותיה. אבל כשעדיין בפיה לא. דהרי מסיים הכי ואפי' בעודן בפיה טמאה היא מידי דהוה אנבלה בקומטו דטמא בפ' יוצא דופן (נדה דף מב) ע"כ. כלומר דהתם אמרי' דנבלה מטמא בקומטו משום משא וה"נ מטמא משום משא משמע בהדיא דכשעודו בפיה לא מטמא במגע. אבל לי נראה כמ"ש דאף כשבפיה מטמא במגע:

נתנה שערה בפיה. כתב הר"ב ולא באו המים בשערה דילפינן בפ"ק דעירובין דף ד ורחץ את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שער:

ואם הדיח את ידו במים. קודם אחיזתו. הר"ש:

רש"א ירפה כדי שיבואו בהם המים. אבל ת"ק אמר שהם טמאים גזירה שמא לא ירפה. כ"פ הרמב"ם [פ"ב הי"א]. אבל להטור סי' קצ"ח ר"ש אהדיח קאי. ובעי שיהא ג"כ מרפה ולא סגי בהדחה בלבד. ולפ"ז פסק דלת"ק בריפוי בלבד סגי במכ"ש דהדיח:

א"צ שיבאו בהן המים. כתב הר"ב דכתיב וכל אשר יגע וכו' והלא טבילת כל הגוף במים חיים הוא צריך. כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר. וא"ת ולמאי איצטריך וידיו הא בשרו גופיה דרשינן מה בשרו מאבראי כמ"ש לעיל. ונ"ל דמדכתיב גבי בעל קרי כל בשרו שמעינן דכ"ש בזב להכי אתא וידיו למעוטי בית הסתרים ואחר שכבר נכתב וידיו למדרש הכי אמרינן מה בשרו מאבראי כלומר דמידיו כבר שמעינן דבשרו היינו מאבראי ועיין עוד לקמן. ומ"ש הר"ב מקום הראוי לביאת מים בעינן בגמ' פ"ק דקדושין דף כה מדר' זירא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה כו' וכתבו הר"ב במ"ד פי"ב דמנחות וא"ת תינח בלילה דבעינן ראוי כמ"ש הטעם במ"ב פ"ג דמנחות. אבל בטבילה מנלן דבעינן ראוי. וי"ל משום דכתיב ורחץ את כל בשרו דמשמע אפי' בית הסתרים. וכתיב וידיו ודרשינן מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי וממעטי' בית הסתרים מ"מ כיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות להכי מרבי דבעינן ראוי לביאת מים תוס' דקידושין [שם ד"ה כל הראוי] וק"ל דהא כל לא כתיב גבי זב. אבל לפי מה שפירשתי דהוה ילפינן מכל דבעל קרי אפשר דה"ק דאי לאו ידיו הוה כאילו נכתב כל גבי זב גופיה דהא להכי איצטריך ידיו. אבל בפ"ג דמנחות דף יח הקשו מבשרו מה בשרו מאבראי א"כ אפי' ראוי לא ניבעי ותירצו משום דכתיב כל בשרו (ממש) [מ"מ] אהני למימר דבעינן ראוי ע"כ. נראה דבשרו גופיה דייקי'. וכתבו עוד שם. וא"ת דא"כ לכתחילה ניבעי רחיצה כמו בבילה [דלכתחלה בעינן בילה כדתנן יבולל] וי"ל שאני הכא דכתיב בשרו דמשמע מאבראי וכאילו כתב בהדיא ורחץ מאבראי ע"כ. ונ"ל דלשיטתם [*דקדושין] נמי ניחא דעד כאן לא בעינן וידיו אלא משום דגבי בעל קרי כתיב כל בשרו והוה ילפינן מיניה במכ"ש. אבל בשרו לחודיה משמע מאבראי. והלכך ידיו לא אתא אלא למעקר כל דגבי בעל קרי. שלא יהא ניתן לדרשו כאילו נכתב ג"כ גבי זב. וכיון דמיעקר. בשרו גופיה פירושו מאבראי. ומיהו מדאיצטריך וידיו דהוא משום דכאילו נכתב כל בשרו נמי גבי זב. להכי איכא שפי' למדרש נמי לענין ראוי ודו"ק:

נדה ה"ה זב וזבה. מצורע ומצורעת ויולדת. שכולן מעיינותיהן טמאות אהט"ו. ולפיכך לאחר שטבלו. נטהרו מלהיות אב הטומאה. אבל הן ראשון מדנגעו ברוק הנתלש ע"ג המטבע. רק נקט נדה דמצויה:

שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה דמשום חציצה א"א לטמאה דהרי אין המעות מהודק בה. ומה"ט אינה עוד אה"ט. ומותרת גם לבעלה. ופשוט דה"ה לכל אה"ט שטובל ושרץ בידו רפוי. דאע"ג דנשאר בטומאתו. הועילה לו טבילה לסלק ממנו טומאת אה"ט מלטמא אדם וכלים וכדומה:

אבל טמאה היא על גב רוקה דרוק הנדה אהט"ו הוא ומטמא במגע ובמשא. והרי רוקה נתלש על המעות קודם טבילתה. וחוזר ומטמא אותה אחר שטבלה. ונעשית ראשון לטומאה. ואע"ג דתוך הפה בית הסתרים הוא לענין טבילה. ומה"ט א"צ שיבואו מים לתוכו. רק שיהא ראוי לביאת מים. וכלקמן במשנה. ואיך תתטמ' שם במגע בית הסתרים. י"ל דנהי דבית הסתרים אינו מטמא במגע. במשא מיהו מטמא. בנשא שם טומאה נטמא גופו. מדעכ"פ נשא הטומאה [כנדה מ"ב ב']. [ורתוי"ט תי' משום דעכ"פ הרוק שעל המטבע נגע בהלשון. והלשון אף שגם הא נחשבת כבית הסתרים לענין טבילה וכדאמרן. עכ"פ לענין טומאה גלי רחמנא דמחשב כגלוי. מדכתיב אשר יגע. והרי הלשון בר נגיעה בחוץ הוא כשיושיטנה לחוץ [כקדושין כ"ה א']. ובמחכ"ר הא תינח אם המטבע הי' מגדר השניים ולפנים. אלא אם היתה מגדר שניים ולחוץ מה איכא למימר. והרי סתמא קתני]. אבל משום מגע הלשון בהמטבע א"א לטמאה להאשה. חדא דאפי' היתה המטבע טמאה אינה רק ראשון. ואדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב. ותו דמטבע אמקט"ו כלל וכדמוכח [מכלים פי"ב מ"ז] דדוקא בהתקין דינר לתלותו בצואר מקבל טומאה. והא דנקט התם שנפסל. רק אורחא דמלתא נקט. אמנם אפי' הי' מחט בפיה שמקבל טומאה. אפ"ה אין חשש נגיעתה בהמחט לטמאה. דהרי המחט לא נעשית מהרוק רק ראשון. והרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה [כב"ק ד' ב' ב']:

נתנה שערה בפיה והרי גם שער' צריך שיבואו בהן מים [כב"ק דפ"ב]. וזו הרי לא באו לה המים בשערה:

קפצה ידה סגרתן בחוזק. וה"ה בתפסה בחוזק במקו' אחר בגופ' או בדבר אחר:

קרצה שפתותיה דוחקתן זה בזה:

כאילו לא טבלה לא סגי ליה למתני טמאה. כדנקט במשנה ה'. דמשמע דעכ"פ מותרת לבעלה. אבל הכא תני כאילו לא טבלה. דאסורה גם לבעלה. דאנדה דנקט לעיל מינה קאי:

טמאין ר"ל האדם והכלים נשארין בטומאתן כמו שהיו. דמקום האחיזה חוצץ. מדהו"ל מיעוט המקפיד. דכל דבר שמקפיד בחציצתו. בין שמקפיד להסירן. מדמטנפין הגוף. וכגון כל דבר לכלוך שדבוק בהגוף. או שמקפיד להסירו מהגוף מפני יקרותו. שחושש שיתלחלח בהמים. או שמקפיד שיתקיים על הגוף כחטטין שבגופו. שמכאיב לו כשמסירו [עי' רטו"ז קצ"ח סקי"ד]. בכולן כל שאינן רפויין חוצצין. אבל אי"ל דהא דקאמר טמאין לשון רבים כולל גם המטביל. ליתא. דא"כ בהדיח ידיו נמי:

ואם הדיח את ידו במים קודם האחיזה:

טהורים מיהו כשהאדם והכלים הן אהט"ו. פשוט דאפי' הדיח המטביל ידיו. הרי נטמא הוא מהנטבל. וצריך גם הוא לטבול א"ע. ולפיכך נהי דהאדם שהטבילו האוחז. נשאר בטהרתו. מדלא נעשה האוחז רק ראשון לטומאה. ואינו מטמא אדם. עכ"פ הכלי שאחז כשהטבילו נטמא מהאוחז ע"י המשקין שבין ידו להכלי כשמעלהו [עפ"ח דפרה מ"ה]. ואפ"ה אהני לה טבילה ראשונה להכלי. דלטבילה שניה שאינה רק מד"ס א"צ שוב הערב שמש שנית [כרש"י ביצה י"ח א']. וגם אם היו האדם והכלים הנטבלין רק ראשון לטומאה. עכ"פ נטמאו ידי המטביל מהמשקה שמהדחתן כשבאו בין ידיו להטמ' הנטבל. ואף שאותה המשקה שנטמא' הושקה אח"כ במי המקוה. עכ"פ כבר נטמאו הידים מהמשקה קודם שהושקה. דכל הפוסל תרומה מטמא הידים [כידים פ"ג מ"ב]. וכיון שנטמאו הידים חוזרין ומטמאין את הכלי ע"י המשקין שביניהן שחוזר ונטמא מהידים כשמעלהו [עי' רמב"ם וראב"ד פ"ז מאהט"ו ה"ב ופ"ח מאהט"ו ה"י]:

רבי שמעון אומר ירפה ירפה ידיו בשעת אחיזה:

כדי שיבואו בהם מים וקיי"ל כת"ק. ופליגי רבותינו. דלרמב"ם ורמב"ן והרא"ש. ת"ק מחמיר טפי מר"ש. וס"ל לת"ק דרפוי ידים לא מהני. דאע"ג דכל הרפויין אינן חוצצין [כלקמן רפ"ט]. אפ"ה הכא לא מהני רפוי ידיו. משום דכל האוחז דרכו לאחוז בכח. כדי שלא ישמט מידו דבר הנאחז. ומשו"ה דוקא בהדיח ידיו תחלה מהני. ומדסתם תנא דבריו. משמע אף שאחז בכח. כיון שהדיח ידיו תחלה מהני. ור"ש ס"ל דרפוי לבד מהני. ולא גזרינן שיהדק. ולפיכך כל שריפה ידיו. ויבואו מי המקוה תחת יד האוחז. א"צ להדיח ידו במים תחלה. אמנם להרשב"א ר"ש מחמיר טפי מת"ק. דת"ק ס"ל דמהני הדחה לחוד אפי' אוחז בכח. וכ"ש דמהני רפוי ידיו. דהרי יבואו המים תחת היד. ולא גזרינן רפוי ידיו אטו שלא ירפם. ולר"ש הדחה לא מהני כלל. כיון דידיו מהודקין. ורק רפוי ידיו בעינן. דלא דמי לרגלי הטובל שע"ג הקרקע. דהתם מי המקוה קדמו לרגליו [כלעיל פ"ז סי' נ"ג]. ופסק בש"ע [יו"ד ק"כ ס"ב וקצ"ח סכ"ח] כרשב"א אליבא דת"ק. דבין רפוי ידיו או הדחתן תחלה מהני:

בית הסתרים כגון תוך הפה והחוטם והאוזן. או תוך הרחם:

בית הקמטים כל קמט שבגוף:

אינן צריכין שיבואו בהן מים מיהו צריך שתדיחתן מקודם דעכ"פ ראוי לביאת מים בעינן [כנדה ס"ו ב']. ואם לא בדקתן מקודם. ואח"כ לא מצאה שום דבר החוצץ. עלתה לה טבילה. ואם מצאה שם דבר החוצץ אחר טבילתה. טמאה. רק אם אחר טבילתה קודם בדיקתה נתעסקה באותו המין. שאפשר לתלות שאחר טבילתה נדבק שם כשנתעסקה באותו המין. תולה בו. דאע"ג דבכל מקום שבגוף אם לא בדקה אותו מקודם. ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ. אע"ג שנתעסקה באותו המין בין הטבילה למציאה. אפ"ה לא תלינן שאח"כ נדבק בה [כי"ד קצ"ט ש"ך סקי"ז]. אפ"ה בבית הסתרים וקמטים. דא"צ לביאת מים. רק צריך שיהי' ראוי לביאת מים תלינן שאח"כ נדבק בה ועלתה לה טבילה [קצ"ח סכ"ה וכ"ו]. ואע"ג דבמקום גלוי שבגוף נמי הרי כל מיעוט המקפיד עליו אינו חוצץ רק מדרבנן [סוכה ד' ו' ב']. ובכל דרבנן אמרינן דתולין שבהיתר הי' [כפסחים ד' י' ע"א]. י"ל שאני הכא שהי' להנטבל חזקת טומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה דמקודם. ורק בבית הסתרים מקילינן. ונ"ל מדהוה ספק ספיקא. שמא אח"כ נדבק שם. ואת"ל מקודם דלמא בשעת טבילה הי' ראוי לביאת מים תחת הדבר החוצץ. מיהו להרוקח גם בבית הסתרים בכה"ג לא תלינן שאח"כ נדבק שם. וראוי להחמיר [ש"ך שם ס"ק ל"ג]:

ונ"ל דה"ה אשה שיש לה שבר ברחם. ונושאת שם טבעת משעוה. לעכב הרחם שלא יפול לחוץ. מדאינו מהודק שם א"צ להסירו בשעת טבילה. מלבד שבית הסתרים בראוי רק לביאת מים סגי. וגם במהודק שם. יש קצת חשש סכנה כשתסירו. א"צ להסירו. דלא גרע מקאלטניס. דמדיש סכנה להסירן. נחשבין כגופה ואינן חוצצין (כי"ד קצ"ח ס"ו):

והא דלא מצרכינן הכא שיהיו המעות בפיה לצמאה. דאל"כ הו"ל הרוק שע"ג כמים מחוברין שאינן מקבלין טומאה (ככלים פ"ח מ"י). נ"ל דהא דקאמר התם דדוקא כשהיא בפיו לצמאו מקבל טומאה. היינו דכשהיא בפיו לצמאו א"צ שיהפך המטבע בפיו. דאילו בהיפך המטבע. לא גרע מדבילה דקאמר התם שכשהפכה נטמאה. וא"כ הכא שמוחזקת בטומאה. חיישינן שמא הפכה המטבע בפיה. דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה (כשבועות מ"א ב'). וכן משמע מסתימת לשון הרמב"ם (מקואות פ"ב הי"ג) דפסק כמשנתינו. ואפ"ה פסק נמי כר' יוסי דהתם (בפט"ו מאוכלין ה"ז). וא"כ בנתנה המטבע בפיה שלא לצמאה. ויהבה אדעתה שלא להפך המטבע. אפשר דטהורה:

ונ"ל דהא דלא נקט נתנה שערה בפיה וקרצה שפתותיה גבי הדדי. מדשניהן בפיה. ה"ט כי היכי דלא נטעה לומר דכשנתנה שערה בפיה צריך נמי שקרצה שפתיה. להכי הפסיק ביניהן עם קפצה ידה. לאשמעינן דבנתנה שערה בפיה. אפי' לא קפצה שפתיה סגי. דרק הפה עצמו סגי בראוי לביאת מים. אבל השער הרי צריך שיבואו עליהן מים ממש:

ונ"ל עוד דכל היכא דקאי בהנך משניות ד' וה'. בטבילת זכר. כגון בטבילת בעל קרי (במ"ד). נקט לישנא דטמא וטהור. מדאין נ"מ בטבילתו רק לענין טומאה. ולא לענין איסור והיתר. וכ"כ בסיפא (במ"ה) באחז באדם וכלים להטבילן. והרי בהא נכלל נמי טבילת זכר וכלים שאין נ"מ בטבילתן רק לענין טומאה וטהרה. ולא לשאר ענין איסור והיתר. להכי גם התם נקט לשון טמאין. משא"כ הכא דקאי רק אאשה נדה. דנ"מ נמי בטבילתה גם לענין איסור והיתר. שתהי' אסורה לבעלה. נקט תנא לישנא כאילו לא טבלה. לאשמעינן דאסורה גם לבעלה. וכ"כ במשנה ד' בשמשה ולא קנחה קודם טבילה. מדאיירי בנשואה. הרי משכחת לה שיהי' נ"מ בטבילה זו לענין שתאסר לבעלה. כגון ששמשה תוך י"א ימי זיבה שלא ראתה בהן דם קודם תשמיש רק אחר התשמיש באותו יום. והרי צריכה לספור יום נגד יום. וזו טבלה ביום המחרת בלי קינוח מקודם. והרי השתא כשתפלוט היום ביום הספירה. יהי' כאילו לא ספרה. ותהי' אסורה גם לבעלה. להכי שפיר נקט התם כאילו לא טבלה. לאשמעינן דגם לבעלה אסורה. ורק ברישא דמשנה ה' בנתנה מעות בפיה. אע"ג דנמי מיירי באשה. אפ"ה לא הוה מצי למנקט כאילו לא טבלה. דהרי וודאי מהני לה טבילה לא לבד לטהרה לבעלה. רק גם לסלק ממנה טומאת אהט"ו. דהרי לא משום חציצה נטמאה. רק מדנגעה ברוק. להכי קאמר טמאה ע"ג רוקה. דנעשת ראשון לטומאה. ולהכי נקט בבא זו באשה. אע"ג דגם באיש הטובל הוה מצי למנקט שנתן מעות לפיו. אלא רצה למנקט החילוק שיש בשטבלה ומעות בפיה. דעכ"פ טהורה לבעלה. אבל בנתנה שערה בפיה. גם לבעלה אסורה. ונ"ל עוד דלהכי בכל הנך ובאחז בהנטבל בסיפא. לא מהני טבילה. מדהו"ל מיעוט המקפיד עליו דחוצץ (כנדה ס"ז ב'). ואין להקשות בקרצה שפתיה וקפצה ידה אמאי חוצץ. הרי כל מין במינו אינו חוצץ. י"ל כיון דלאו אורח' כך. אף מין במינו חוצץ (כתוס' סוכה ל"ז א'). א"נ כל מין במינו אינו חוצץ. היינו משום דחשבינן להחוצץ כאילו אינו שם. ומהני רק בדבר שא"צ נגיעה זה בזה. משא"כ הכא הרי צריך שיגעו המים במקום הנחצץ (ועמ"ש בס"ד זבחים פי"ג סי' ל'). אמנם ק"ל לפי סתמא דמשנתינו. וגם מדפלגינהו תנא לבבא דהאוחז באדם וכלים עם בבא דנתנה שערה בפיה. לב' בבי. וגם מסתימת לשון הפוסקים (י"ד קצ"ח סכ"ח). משמע דבנתנה שערה בפיה וכו'. אפי' הדיחה שערותיה וידה ושפתותיה תחלה. אפ"ה כשסגרתן אח"כ בחוזק. לא מהני לה טבילה. ואמאי. ומ"ש מאחזתה חבירתה בסיפא דמהני כה"ג. ונ"ל דמזה מוכח כרבינו טו"ז (קצ"ח סס"ק כ"ז) דגם באחזתה חבירתה דמהני לה הדחה. היינו רק בשלא אחזתה בכח. רק שגם לא רפתה ידה ברווח טפי. ולפ"ז נקט רישא לרבותא. דבהדקה. אפי' בגוף עצמו חוצץ ונקט סיפא לרבותא. דדוקא בלא רפתה. הא ברפתה אפי' בגוף חבירתה אינה חוצץ:

ולרבינו טו"ז (קצ"ח ס"ק כ"ח) הא דמהני הכא הדחת מים תחלה. היינו אפי' הדיחתן בשאובין. מדהוכשרו בהשקה. ולש"ך שם (ס"ק ל"ז) דוקא בהדיחתן באינן שאובין. והיינו משום דהא דצריך לחלוח ידיו תחלה. היינו כדי להוציאו מתורת חציצה. ובכל כה"ג צריך שיודחו במים כשירים דוקא. וכך כתב ג"כ הש"ך בי"ד (ק"כ סק"ז). ואני בעניי לא הבנתי. דמדעכ"פ הושקו יחד. ודאי כמו מקוה כשירים חשיבי. דאף דמים שבהיד אין מצטרפין להשלים שיעור מקוה (כפ"ז מ"ב). עכ"פ בשהושקו למ' סאה. גם בתוך השאובין בעצמן רשאי לטבול. כל עוד שמושקין. אפי' אין בהן מ' סאה (כפ"ז מ"ג) וגם אחר שנפסק ההשקה. בשיש בהן עכ"פ מ' סאה. וי"ל דהכא שאני כיון דהיד מקבל טומאה. להכי דוקא כשתוחב ידו לתוך מי המקוה וממלא כפו מהמים המחוברין למי המקוה. מותר ג"כ מה"ט להטביל גם תוך היד. כל עוד שהמים שבכף מחוברין להמי המקוה. אף דיד מקבל טומאה. הו"ל כטובל כלי תוך כלי (פ"ו מ"ב). וכטובל תוך גסטרא (פ"ו מ"ו). וכטובל תוך כר וכסת (פ"ז מ"ו). וטעם כולהו. משום שהמים הללו שבכפו ושבכלים הללו. ממי מקוה שקדמו שם הן. ועדיין מחוברין למי המקוה. ולא הי' עליהן שם שאובין מעולם. אבל הכא שהדיח ידיו בשאובין ממש. אע"ג שחזר והשיקן למי המקוה. לא מהני להו השקה כלל להכשירן לטבילה. רק כשהן ע"ג קרקע. אבל בשהושקו במקום המקבל טומאה. לא מהני להו השקה רק לטהר טומאתן (כביצה י"ז ב'). ולא להכשירן לטבילה. דמי עדיפי מים שאובין שבידיו מחבית מים שאובין שנפל אפי' לים הגדול. דחוששין בכל סביבותיה לשאובין (ועי' מ"ש בס"ד לעיל פ"ו מ"י בדין אביק ודו"ק). ולפ"ז נל"פ דלהש"ך אף שהדיח ידיו במי המקוה. צריך שלא תגביה ידה ממי המקוה אחר ההדחה. דאל"כ תיכף נעשו שאובין *):

אבל טמאה על גב רוקה. דהוי כמו איש טהור שנגע ברוק הנדה שהוא ראשון לטומאה: קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. בפ' תינוקת (נדה דף ס"ז) גרסי' דאם עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ובתר הכי אמרי' התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כדאיתא התם כמו שכתובה הגירסא ברב אלפס ובהרא"ש ז"ל והקשה על זה הר"ן ז"ל מ"ש עצמה עיניה מקרצה שפתותיה וי"ל דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבוא בהן המים ע"כ ועיין ג"כ בכסף משנה בפ' שני דהלכות מקואות סימן כ"ב ששם הביא גירסת ההלכות דנראה דמכל מקום חסר לנו לשון בדפוס בגמרות שבידנו:

האוחז באדם וכו'. ירוש' דחגיגה ר"פ חומר בקדש. א"ר יוחנן דאבא שאול דברייתא דהתם ור"ש דהכא אמרו דבר אחד. ר"ש אומר ירפה לרבנן לא סגי ביד רפה דחיישי' שמא לא ירפה הרא"ש ז"ל. ובערוך בערך דח פי' אם הדיח ידיו במים טהורים פי' אם רחץ גב ידו במים נטהרה אע"פ שלא הגיעו המים לכף ידו ר"ש אומר ירפה כלומר לא יטהר הכלי עד שירפה ידו ויגיע המים לתוך ידו ולכלי ע"כ:

בית הסתרים וכו'. ופי' הר"ן ז"ל בהלכות נדה להרי"ף ז"ל דבפ' שני דשבועות ריש דף ש"ח מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראוי לביאת מים ע"כ וכמו שפי' כבר רעז"ל. וכתב ב"י בטוי"ד סי' קצ"ח נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה וכו' אע"פ שדבר פשוט הוא שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתם וא"כ לא שייכא בהו חציצה נ"ל דמתני' סיפא איצטריכ' ליה דמסיים בה אבל טמאה ע"ג רוקה כלומר שהיא טמאה ע"ג רוקה שנחלש קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא ומשום דלדידן השתא לא נפקא לן מסיפא מידי דהא בעונותינו שרבו לית לן טומאה וטהרה לפיכך לא כתבו הפוסקים האחרונים אלא הרישא בלבד עכ"ל ז"ל: