משנה מקוואות פרק א׳ משנה ה׳

כוונת ישטופו שיפוצו המים על פני הגבא ויגבר חוצה לה בית שמאי אומרים צריך שיהא הגבא עמוק וירד בו ממי המטר יותר מן המים אשר היו בו ויפוצו ג"כ חוצה והמשל בזה כמו שהתבאר בתוספתא שיהיה הגבא מכילה כ' סאה היה בו ט' סאין ונטמאו באדם טמא או בכלי טמא כפי מה שקדם ואחר ירד ממי המטר בזה הגבא עשר סאין כפי סברת בית הלל הנה נטהר לפי שרבו מי הגשמי' וכפי סברת ב"ש לא נטהר עד שימלא ויגיע לי"א סאה ואם היו בו תשע עשרה סאה מי גבאין ונטמאו כמו שקדם ואחר הגיע בו סאה מי גשמים כפי סברת רבי שמעון טהור לפי ששטפו מי הגשמים ונתפשטו על הארץ על שפתה וכפי סברת ב"ש לא טהר עדיין בגבא אע"פ ששטפו מי הגשמים לא רבו וכאשר השלים משפטי אלה הגבאים בהטמאם ובטמאם ומתי יהיו בחזקת טהרה ומתי בחזקת טומאה ואיך ישובו טהורין אחר הטמאם התחיל בזכרון מה שיאות לו זה מקוה המים ואמר שאלה מי הגבאים כשרין לחלה ר"ל להשתמש בה בבשול החלה וללוש בצקה ולרחוץ כליה וכיוצא בזה ומותר גם כן מאלה המים נטילת הידים לדברים אשר יצטרכו נטילת ידים וכבר התבאר בשני מחגיגה (דף יח:) שנוטלין לידים לחולין ולתרומה ולמעשר וזו היא המדרגה הראשונה:

כשרין לחלה. ל' הר"ב להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אבל בנא"י להשתמש בה בעיסה הטבולה לחלה וללוש בצקה כו' ובחבורו פ"ט מהלכות מקואות לעשות מהן עיסה ולטבול לחלה. ואינו מובן אא"כ נגיה הטבולה לחלה. ושוב מצאתי כך בדפוס ישן. והשתא א"ש שבמשנה דלקמן תנן כשרים לתרומה דהתם לא משכחת מים הצריכים לדבר הטבול לתרומה אלא התם בתרומה ממש וה"ה לחלה ממש שדינם שוה אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד ועמ"ש בספ"ה דשביעית:

מאימתי טהרתן של קרובים ורחוקים או של הנך שודאי נטמאו ע"י נפילת מים טמאין לתוכן:

בית שמאי אומרים משירבו שירדו לתוכן אח"כ מי גשמים רבים. יותר ממים הטמאים שהיו שם תחילה:

וישטופו ר"ל וגם צריך שאחר שירבו עליהן המי גשמים. יהיו שוטפין ממקומן לחוץ. דמתוך שרבו ושטפו. תלינן שהטפה הטמאה שנתערבה כבר נשטף בשטף מים רבים ויצא לחוץ:

ובית הלל אומרים רבו אף על פי שלא שטפו דכיון שירדו המי גשמים הטהורים לבסוף והם רבים מהטמאים טיהרו הטהורים את הטמאים [כמכשירין פ"ב מ"ג]. אע"ג שלא שטפו המים לחוץ. וכגון שהגומא שהמים בתוכה עמוקה. שגם אחר ריבוי הגשמים לא שטפו לחוץ:

ר' שמעון אומר שטפו אף על פי שלא רבו כגון שכבר היתה הגומא מלאה ממים הטמאים. ועי"ז משירדו לתוכה גשמים מועטים כבר שטפו חוץ להגומא. [ול"מ גם לב"ה שטפו בלי רבו מהני [כמכות דף ד' א']. רק דלר"ש רק שטפו מהני]:

כשרין לחלה לאו דברי ר"ש היא. אלא דה"ק. מים טמאים הנ"ל שנטהרו לכל מר כדאית ליה. כשירים לחלה. ר"ל מותר ללוש בהן עיסה הטבול לחלה. דאף על גב דאסור לגרום טומאה לחולין הטבולין לתרומה ולחלה [כע"ז נ"ו א']. הני מילי בודאי טמא. אבל הכא דליכא כאן רק חשש רחוק מטומאה. שמא נתערב שם טפה טמאה. לא גזרו בה רק בתרומה וחלה ממש. אבל לא בטבול להן. מיהו בהנך דלקמן במ"ו. שטהרתן יותר גדולה. שפיר נקט כשירי' לתרומה. ר"ל אפילו לתרומה ממש. וה"ה לחלה ממש. דגם חלה בכלל תרומה היא. וקדושת שניהן שוה. והא דנקט הכא בטבול לחלה. ה"ה בטבול לתרומה. רק אורחא דמלתא נקט. דטבול לתרומה לאו אורחא ללוש במים. א"נ לרבותא נקט טבול לחלה אע"ג שגורם הטבל להחלה בידים. אפ"ה שרי:

כך פירשתי על דעת הרמב"ם (רפ"ט דמקואות). אולם הר"מ והר"ש והר"ב כאן פירשו דמותר ללוש ולבשל בהן חלה ממש. ותמהני א"כ מה קמ"ל תו לנט"י. דאם לחלה שהיא דאורייתא כשירים. מכ"ש לנט"י דרבנן לתרומה. ואת"ל דלדיוקא נקטה. דהא לטבילת ידים לקודש לא. עכ"פ קשה למה נקט חלה ולא תרומה דקדמה לחלה. וכדנקט במשנה ו'. ועטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל כתב דחלה דנקט היינו לחלה בזמן הזה שהיא דרבנן (כנדה ד' מ"ז). אבל לתרומה דאוריי' לא. אבל הנך דלקמן משנה ו' כשרים אפי' לתרומה דאוריי'. ולפענ"ד בנו ותלמידו נראה דהיינו לשיטת הראב"ד (ספ"א מתרומה) דס"ל דרק חלה בזמן הזה דרבנן. הא תרומה בזמן הזה בארץ ישראל דאוריי'. אבל להרמב"ם שם. הרי אידי ואידי בזמן הזה אפי' בארץ ישראל רק מדרבנן. ולפיכך הרמב"ם לשיטתיה פי' רפ"ט דמקואות דהכא מיירי רק בטבול לחלה:

מאימתי טהרתם. של קרובים או של רחוקים שהלכו עליהם רוב בני אדם כל ימי הקיץ והן בחזקת טומאה מאימתי יחזרו לחזקת טהרה אחר שבאו גשמים של שנה שלאחריה בש"א וכו':

ובה"א רבו אע"פ שלא שטפו. כגון גומא שמחזקת עשרים סאה ובה ט' סאים וירדו בה מי גשמים עשר סאין לב"ה טהרו ברבייה ולב"ש צריך עוד סאה כדי שישטופו ולר"ש אפי' היו בגומא תשעה עשר סאין סגי בסאה אחת כדי שישטופו הרא"ש ז"ל והוא פי' התוספתא:

כשרין לחלה. כלומר ללוש בה עיסה הטבולה לחלה ולרחוץ כלים שמשתמשין בהן לחלה הרמב"ם ז"ל. ומצאתי שכחב ה"ר מנחם עזריה נ"ע בסימן י"א אע"ג דהכא ברישא תני חלה ובסיפא תני תרומה הא קמ"ל דהיינו חלה היינו תרומה אע"ג דתרומה שמה עליה מעיקרא וחלה משעת לישה ואילך מ"מ דינם שוה לכל מילי ע"כ ונלע"ד שצ"ע שהרי גם הרמב"ם ז"ל פ"ט דהלכות מקואות כתב בחבורו כלשון המשנה במי גבאים כשרין לחלה ובמעלה שנייה כשרים לתרומה. ובסוף פרק ה' נקט גם כן לשון התוספתא כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים וכו' פסול לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים: