משנה מקוואות פרק א׳ משנה ד׳

הודיענו בזאת ההלכה שאלה מי הגבאים כמו שלא יטמאו אלא בכונס כן לא יטמאו אלא לדעת ולכן אם נפל בהם ואפילו המת אשר אין דבר יותר טמא ממנו או בא איש טמא בהם כוונתו לעבור ולהלוך לא יטמאו אלה המים ואם שתה מהם אחר זה אדם טהור הנה הוא טהור כמו שזכר ואחר אמר שזה הדין אשר זכר במי גבאים שהם לא יטמאו ולא יטמאו אלא לדעת כן הדין במי בורות ומי שיחין ומי מערות ומים המטפיחין אשר התקבצו ממה שיתרת וממה שיטפח אם נפסקו עם המשיכה והוא אמרו שפסקו וכן מקוואות שאין בהם מ' סאה ובכלל כל (מה שזכר) [מים שוקעים ונחים בארץ] שלא היה לו (זמן) [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו מ' סאה ויהיה (טהור) [נח בארץ] ואפי' היו שאובים והורה על זה אמרו מי בורות כי משפט הכל אחד ואחר אמר שבזמן הגשמים הנה הם כולם בחזקת טהרה ולא נאמר לך נטמאו בכלי טמא או באדם טמא או במשקין טמאים כי הגשמים ימשיכם ויוציא מים ויבוא מים אחרים ואם נפסקו הגשמים הנה כל מה שהיה מהם קרוב מן המדינה טמא כי אנחנו נאמר לך אדם טמא או כלי טמא נגע באלה המים ומה שהיה באלה הגבאים ומה שדומה להן רחוק מהעיר טהור לרוחק ההמון מהם עד שיתחילו האנשים להלוך בדרכים וישובו בחזקת טומאה להעברת השיירות עליהן וישארו ג"כ אלו הגבאים כולם בחזקת טומאה אחר הפסק המטר לאורך ימי הקיץ עד שיסור המטר והתחיל לגרור מה שיגיע מהם ממי המטר וישובו בחזקת טהרה. ואמר המשנה הבאה:

אחד מי גבאים כו'. כתב הר"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ"כ הר"ש. [*וכן] ללשון הרמב"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים:

מי תמציות שפסקו. כתב הר"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']:

ומקואות שאין בהן ארבעים סאה. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב"ם:

בשעת הגשמים הכל טהור. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר"ם:

או שהלך בהן הטמא ושתה טהור טהור הכא לא נקט שאב בכלי או נפל שם ככר כלעיל. ה"ט משום דהכא דקתני דאפילו בשתה הטהור טהור. א"כ כ"ש בלא הי' שם רק נגיעה כגון ששאב בכלי או נפל לשם ככר. דנשארו בטהרתן. דהרי המים שבמחובר אמקט"ו:

אחד מי גבאים מי בורות נ"ל דבור וגבא אחד הוא. דשניהן חפירה עגולה העשוי לכינוס מי גשמים לשתיי'. רק דבור עמוק טפי. דסתם בור עמוק י' טפחים [כב"ק דף נ' ע"ב]:

מי שיחים ארוך וקצר. כדי שיהא נוח לכמה בני אדם לעמוד בשורה לכבס במי גשמים שמתכנסים בתוכו. ומשום שדרך הכובס להוליך ולהביא הבגד לימין ולשמאל כדי לשטפן ולנקותו יפה. לפיכך שיח ארוך יפה לכיבוס [רב"א]:

מי מערות מקורה. ועשוי לטבול במי גשמים שזבו לתוכו ונתכנסו שם. ומדאין הטובלין רוצים לעמוד ערומים באויר וגם בפרהסיא. להכי טובלין במערות במקום צנוע:

מי תמציות שפסקו היינו מי גשמים שירדו בקלוח מההרים להעמק. אלא שהתמצו ונתכנסו המים ע"ג קרקע שוה. ושפסקו דקאמר נ"ל דר"ל שפסק קליחתן משם ולהלן. דאז שפיר איכא למיחש שהטפה הטמאה שנפלה לשם נשארת שם תוך המים. ולהכי רק במי תמצית שמכונס על קרקע שוה נקט שפסקו. דאילו לא פסקו רק שטפו משם ולהלאה. לא הוה חיישי' תו להטפה הטמאה שנפלה. דהרי נשטפה והלכה לה בשטף מים רבים משם ולהלן [כמכות דף ד' א']. אבל באינך כמי גבים ובור וכו'. וכ"כ גבי מערה שכולם מים מכונסין בגומ' עמוקה. לא נקט תנא גבייהו שפסקו. דהרי אפילו לא פסקו ורק שטפו על שפתם בזרם משם ולהלן. יש חשש שהטפה הטמאה נשארת במקום העמוק שבתוך הגומא [כלקמן פ"ג מ"ג]. והר"ב פי' דשפסקו. ר"ל שפסק הקלוח היורד מההר. דאילו לא פסק הקלוח. הי' הקלוח שבא אחר נפילת הטפה הטמאה מבטלה. והביא ראי' ממכשירין [פ"ב מ"ב]. ולא זכיתי להבין דלמה לו לרבינו להביא ממרחק לחם ראי' שלו. דהיינו ממסכת מכשירין. והלא ראיה ברורה לפנינו לדבריו במ"ה שבפרקן דס"ל לב"ה דטהרת המים הטמאים הוא משרבו אע"ג שלא שטפו אלא דמשנה דמכשירין היינו רק לב"ה דמשנה ה'. אבל משנתינו ד"ה היא. משום דמיירי רק לענין חשש טפה טמאה שנשאר' על הטהר' כשהעלה מהמים. משא"כ לענין לטהר כל המים המעורבים במקומן. היינו משנה ה'. דפליגי בה ב"ש וב"ה:

ומקואות היא גומא מרובעת. העשוי ג"כ לטבילה. רק שאין קרוי על גבה:

שאין בהם ארבעים סאה נ"ל דהאי שאין בה מ' סאה אכולהו קאי. אמי גבאים ובור וכו'. דאילו הי' בא' מהן מ' סאה. הי' הטפה הטמאה נטהרת בהשקה. וקמ"ל דכל הנך שוה דינן לכל הדינים דתנינן לעיל בכל המשניות במי גבאי'. משום דכולן מכונסים ועומדין הן איכא למיחש להטפה הטמאה שנפלה לתוכן:

בשעת הגשמים הכל טהור לעיל אשמעינן דאם בחד מהנך נפל בהן טפה טמא'. הרי דינן כדאמרן. בין בשעת גשמים או לא. אבל הכא אשמעינן הסתם של הנך מיני מים. דבשעת הגשמים כולן טהורים. ולא חיישינן ששתה מהן הטמא. מדאין מצויין שם עוברי דרכים. ואפילו הי' שם מים טמאים מקודם. כיון שרבו עליהן מי גשמים. נטהרו [כמ"ה דמכשירין פ"ב מ"ג]. ותו הרי מצויין להן אז מים בכל המקומות. ונקל להן לקבל בכליהן מי גשמים שיורדין ומהיכא תיתי נחזיק ריעותא דטומאה לומר ששתה הטמא מהנך:

פסקו הגשמים דאע"ג שפסקו רק לפני שעה מועטת. אפ"ה מתוך שקרובים למקום שמצויין שם בני אדם. חיישי' שמא לפני רגע מועטת הי' שם אדם טמא ושתה או מילא שם בכלי טמא. ואע"ג דה"ל ס"ט ברה"ר דטהור. דאי"ל עכ"פ ספק משקין ליטמא טמא [כטהרות פ"ד מ"ז] היינו רק ברה"י כמ"ש הרמב"ם שם. דאי"ל דהך כללא דס' משקין ליטמא טמא וכו' היינו בין ברה"ר בין ברה"י דלטמא אחרים טהור היינו אפילו ברה"י וליטמא טמא אפילו ברה"ר. וה"ט משום דמשקין עלולים לקבל טומאה. החמירו בטומאתן גם ברה"ר. כדי שיזהרו מלטמאן. וכמו שהחמירו מה"ט שיטמאו כלי [כהר"ב סוף זבים]. ליתא דא"כ בספק לטמא אחרים נמי הו"ל למגזר. כמו שגזרו שיטמאו כלי' מה"ט. אע"כ דדוקא התם החמירו כדי שיזהרו מאד מלטמאן. אבל הכא דרק ספק איכא שמא נטמאו הגשמים מה זהירות שייכי גבי'. י"ל כיון דשתיית בנ"א מצויה. והרי רוב בנ"א הן עובדי כוכבים וע"ה שהן טמאין. תולין במצוי. גם בס"ט ברה"ר:

והרחוקים טהורין עד שיהלכו רוב בני אדם ר"ל אם החבר שרוצה לשתות מהן משער שמשפסקו הגשמים כבר נשתהה כל כך עד שכבר עבר שם א' מהרוב ב"א דהיינו עובדי כוכבים וע"ה. אז המים בחזקת טמאים. ומטעם הנ"ל:

ולא דמי לכלי טמא לעיל. דהכא מיירי שלא חזרה הטפה. וכגון שהמת עדיין שם. ומש"ה תנן הלך ולא תנן עבר מדמיירי ששתה בעוד שהטמא שם. לא חזרה הטפה לתוך המים כשהוציאו. כך כתב אאמ"ו עטרת ראשי הגאון זצוק"ל. ונ"ל דזה רק להראב"ד ודעימיה (כפט"ו מאוכלין). אבל להרמב"ם שם דאפי' מים מחוברים מקבלין טומא' כשהתכוון שיגע הטומא' בטהרה. וכמש"ל. בלא זה לא דמי לכלי הנ"ל. דבכלי שאב ברצון. משא"כ מת מעצמו נפל לשם. וכ"כ בעבר הטמא שם. אין כוונתו ליגע בהמים דטפי הוה ניחא ליה לעבור בלי מים. ובהא מתורץ גם קושיית הראב"ד להרמב"ם שם. ולפיכך אפילו יצא הטמא העובר מתוך המים. או הוציאו המת מהמים. אפ"ה השותה טהור וכן פירש הרא"ש כאן בפירוש:

וכן נ"ל עוד דנקט כל הנהו. בור שיח וכו' דמ"ש הנהו ממי גבאים. והרי כולן ממי גשמים הם. וכי ס"ד דמדנשתנה תמונת הגומא שנתכנסו שם ישתנה דינן. אלא נ"ל דנקטינהו כולהו. דאף דכולן נעשין בידי אדם. בתמונות שונות. אפ"ה לא מחשבו כיש בהן תפיסת יד אדם למהוו תלושין (ועי' ת"כ שהביא בתשובת מהרי"ק סי' נ"ו). והא דלא נקט כולהו במשנה א' מי גבאים מי בורות וכו'. נ"ל דה"ט כדי שלא נטעה לומר דשש מעלות במקואות דקאמר אמי גבאים מי בורות וכו' קאי. דאינהו נמי ו' במספר נינהו. א"נ נ"ל דממלת מי גבאים מתחיל בבא חדשה. ור"ל דבכל הנך משניות דלעיל. דבודאי שתה מהן טמא או מילא בכלי טמא וכו'. פשיטא דאין חילוק בין מי גבאים למי בורות שיחין וכו'. דמ"ש הא מהא. והרי כולן מי גשמים הן. וגם ודאי שתה מהן טמא. ומה חילוק יש בין זה לזה. אבל השתא דרצה לאשמעינן הדין במים שמוצא בדרך. אם נחוש בהן לשתיית טמא או למילוי כלי טמא מהן. וכדמסיק. ולהכי ס"ד דדוקא במי גבאים חיישינן כן. אבל במי שיח. דארכה מעיד שעשוי לכביסה לכמה בני אדם שעומדים לכבס זה אצל זה. וכ"כ במי מערה ומי מקוה. שעומדין לטבילה ולרחיצה. בכל הנך סד"א מדמאיסי לא חיישינן בהן לשתיית בני אדם. קמ"ל דאפ"ה עוברי דרך מדאניסי רגילין לשתות גם מהנך. וחיישינן להו בטומאה. והא דהפסיק תנא עם מי תמצית בין מי מערות למקואות. והרי הנך תרי שניהן עשוין בעומק ולטבילה. והיאך הפסיקינהו תנא עם מי תמצית שאין לו דמיון עמהן כלל. מדהוא מי גשמים שנתכנסו מאליהן על קרקע שוה. נ"ל דה"ט משום דלא רצה תנא לסיים בתר כולהו עם מי גבאים שפסקו. כדי שלא נטעה לומר דמלת שפסקו דנקט בתר מי תמציות. אכולהו קאי. והרי באמת באינך אפי' לא פסקו כך דינן. וכמש"ל. להכי נקט מקואות לבסוף. לאשמעינן דכמו במקואות לא בעינן שפסקו. ה"נ באינך דלעיל:

בפי' ר"ע ז"ל עד שיתלשו כדאמרן לעיל. אמר המלקט ולא אמרי' כשיצא הטמא אי אפשר שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתאה טהור דאי נמי חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשבה שאינה בכוונה הרא"ש ז"ל.

עוד בפירושו ז"ל אע"פ שהמים הראשונים לא בטלום והכי תנן בפרק שני דמכשירין. אמר המלקט נלע"ד פי' לא היו בהן כדי לבטל כגון שרחצו במים אנשים טמאים מרובים שהן כמו מי שפיכות דמייתי ראיה מיניה. ובתוספתא תניא פסקו גשמים הרי הן כמי שפיכות שבשוקים הולכים אחר הרוב ופי' הר"ש ז"ל דתנן במכשירין פ' שני מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור כלומר וכי היכי דהתם אזלינן בתר רובא ה"נ הכא:

בשעת הגשמים הכל טהור. ולא חיישי' שמא שתה מהן טמא לפי שבשעת הגשמים אין בני אדם הולכים בדרכים אבל אחר שפסקו הגשמים הקרובים חיישי' שמא שתה מהן אדם טמא אבל הרחוקים טהורים עד שירבו הולכי דרכים ומפ' בתוספתא בד"א בגבי שאפשר לו לשתות ולא יהו מקום פרסות רגליו ניכרות טהור דהעמד דבר על חזקתו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות עד שיהו מקום פרסות רגליו ניכרות ומצא שם פרסות רגלי אדם פרסות רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסות רגלי בהמה דקה טהור הרא"ש ז"ל. והר"ש ז"ל פי' התוספתא כן בגבי שאפשר לו לשתות בלא הכרח פרסה יש לנו לטמאת אע"פ שאין פרסה נכרת בו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות אא"כ פרסה נכרת בו טהור דאי איתא דשתה היתה נכרת בו מקום פרסת אדם או מקום פרסת בהמה גסה ע"כ. וכתוב שם בכ"מ והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסות בהמה דקה דאפשר שהיא ירדה ושתתה ע"כ ועיין עוד שם בהשגת הראב"ד ז"ל:

עד שיהלכו רוב. ס"א עד שיהלכו עליהם רוב: