משנה מקוואות פרק א׳ משנה ו׳

זו היא מדרגה שניה וכבר התבאר גדולה על הראשונה שאלה המים לא יטמאו לא באדם טמא ולא בכלי טמא ולא במשקין טמאין ואפי' בכוונה שמותר להשתמש מהם בתרומה מה שאין כן במי גבאין ומה שדומה להם ואלה המים ג"כ אין בו ארבעים סאה ואינם שאובין:

מי תמציות שלא פסקו. ואלה המים ג"כ אין בו מ' סאה ואינם שאובים. הרמב"ם:

[*שלא פסקו כו'. ול' הר"ב ועדיין הן מבצבצין. ולעיל מ"ד כתב מבעבעים. ושם כתב הר"ש לתוספתא ההרים בוצצים. ומפרש כלומר מבצבצים ומבעבעים]:

[*ושתה טהור. כתב הר"ב וזו [היא המעלה] כו' לא עלתה טבילה. וכן לשון הר"ש. ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן והל"ל השקה]:

מי תמציות שלא פסקו היינו ששוטפים ממקום שזחלו לשם למרחוק. ומיירי שאין בהם מ' סאה. ונ"ל דה"נ מיירי במי גשמים המכונסים אלא ששוטפין והולכין למרחוק. דדוקא בששטפו קצת ממעל לשפת מקום כנוסן לב"ה לעיל י"ל דלא מהני. אבל כששוטפין להלאה לכ"ע אין בהן חשש טומאה כלל. דהרי אפילו נפלה לשם טפה טמאה. כבר נשטפה והלכה. ולהכי נמי נקט הכא רק מי תמציות. דהיינו מי גשמים שעל קרקע שוה. דאילו שבבורות שיחין וכו'. אפילו שוטפין והולכין למרחוק. יש חשש שהטפה הטמאה נשארת במקום העמוק שבגומא [כלעיל סימן ט"ו]:

שתה טמא ושתה טהור טהור דהרי הטפה הטמאה נשטפה והלכה לה [ולהר"ש והר"ב הנ"ל הרי נתבטל]:

נפלו מים טמאים קמ"ל אע"ג שהי' כאן ודאי מים טמאים בעין. והן ג"כ רבים. אפ"ה אמרי' דנשטפו והלכו להן. ואינן עוד כאן:

כשרים לתרומה וליטול מהם לידים ר"ל לשאוב מהן בכלי. ולרחוץ בהם הידים לתרומה [וכ"ש לחולין. דהרי אפילו נטמאו המים ממת וכדומה. מותרים לנט"י לחולין. אף דצריך בהן נט"י מסרך תרומה [כחולין ק"ו א'] ועמ"ש בס"ד בידים סוף פ"א ופ"ב סי' ל"ד]. והא דאצטריך למתני דכשירים לנט"י דרבנן. הרי כ"ש הוא מתרומה דאורייתא. י"ל דרק לדיוקא נקט נט"י לאשמעי' דהא להטביל בהן הידים כפי הצריך לקודש [כחגיגה פ"ב מ"ה] פסול. וכ"ש לעיל מ"ה דפסולי' לטבילת ידים. ומשום חומרא דקודש. ולי"א גם לטבילת ידים לחולין פסולי' מדאין בהן מ' סאה. [או"ח קנ"ט סט"ו]. והא דלא אשמעינן הכא דבנפל בהן מת או הלך בהן טמא דטהורים ה"ט משום דכ"ש הוא ממעלה ראשונה. דג"כ טהור בכה"ג [וכמ"ד] וכ"ש הכא:

והר"ש והר"ב פירשו שלא פסק הקלוח שיורד לתוכן מההרים. ונתבטל הטפה הטמאה עי"ז. ולא זכיתי להבין דאי משום ביטול. היאך מסיים כאן דכשירים גם לתרומה ולעיל סוף משנה ה' אמרינן דלב"ה בכה"ג שרבו ונתבטל כשירים לחלה דהיינו להרמב"ם רק לטבול לחלה. אבל לתרומה לא. ואם כי רבותינו לשיטתייהו דפירשו שם דהיינו לחלה ממש. ולדידהו חלה ותרומה שוין. א"כ מיותרת בבא דהכא לגמרי. והא מה מעלה יש בין בבא זו מבבא קמא דלעיל. ותו דלעיל תנא לה בפלוגתא. והכא נקט לה בסתמא. ולא דמי הא למחלוקת ואח"כ סתם שמצוי בסדר המשנה. דהיינו בצריך להסתם לענין אחר שלא נזכר בהמחלוקת. רק שגם הענין שבסתם תלוי בהך שבמחלוקת דנקט לעיל מינה. משא"כ הכא אינו רק חוזר ושונה הדין בעצמו כסתם מה שכבר נזכר במחלוקת בסמוך לה לעיל מינה. זה לא מצינו. ואי"ל דמ"ש הר"ב לעיל במ"ה בד"ה כשרים לחלה. מי גבאים הללו דתנן במתני'. עכלה"ט. היינו היכא שלא רבו וכ"נ דנקט לה הרמב"ם (רפ"ט ממקואות). אלא דהרמב"ם ז"ל קאמר דכשירים רק לטבול לחלה. כמ"ש והבין גם רתוי"ט שם מדבריו. ואולם להר"ש והר"ב שפי' לעיל דכשירים אפי' לחלה ממש. א"כ תהיה משנתינו כאן וודאי משנה שא"צ. דאם אפילו כשלא רבו כשירים לחלה ולתרומה. כ"ש כאן שרבו מהקלוח היורד מההרים. ותו הרי אא"ל דהר"ב ס"ל דכשירים לחלה ממש היינו בשלא רבו. דהרי בנפל בהן ככר תרומ' והדיח. טמא אפי' בדיע'. וא"כ היאך יהיו כשרי' לחלה ממש אפי' לכתחלה. ואף שי"ל דהתם בששטפו רק קצת להלאה. אבל הכא מיירי בשלא פסקו ושטפו למרחוק. עכ"פ הרי הר"ב בעצמו לאפי' כך מלת שלא פסקו. וגם בל"ז גם פשטא דלישנא של משנתינו לא משמע כדברי רבותינו. דלעיל קרי לה שרבו. והכא קרי לה שלא פסקו. וגם מלת שלא פסקו בעצמו משמע טפי דהמי תמצית בעצמן לא פסקו. דהיינו מלהזחיל למרחוק. ואילו לדברי רבותינו הול"ל שלא פסק קלוח שיורד להן:

בפי' ר"ע ז"ל וזו היא המעלה. אמר המלקט ועוד זו מעלה דכשרין לתרומה מה שאין כן במי גבאים. מהרמב"ם ז"ל:

עוד בסוף פירושו ז"ל אבל אין כשרין לטבילת אדם וכלים וידים. אמר המלקט עד שיהיו בהן מ' סאה והכי מוכח מן התוספתא וז"ל התוספתא זה הכלל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלים אין כל אדם טובל אין ידים וכלים טובלין ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט דהלכות מקואות וברפי"א והראב"ד ז"ל השיגו שם דלא בעינן לטבילת ידים מ' סאה ורש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל וכן הר"ש והרא"ש ז"ל אבל ה"ר יונה והרשב"א ז"ל ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל: