משנה מעילה פרק ד׳ משנה ו׳

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין כו': הבגד והשק השק והעור כו': ערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים וכשיצטרף מהם חלק כל שהוא ויפול באחד ומאתים יעלה ובפחות מזה יאסר הכל כמו שביארנו בשני מערלה ושם ביארנו גם כן מחלוקת רבי שמעון שדבריו נדחים ועוד במסכת כלים שהבגד אם היה בו שלשה טפחים על שלשה טפחים או יותר אז יטמא במדרס הזב. והשק והוא אריגת שער עד שיהא בו ארבעה על ארבעה או יותר. והעור חמשה על חמשה והמפץ הוא העבה מאריגת הצמר שעושין ממנו משואות הסחורה עד שיהא בו ששה על ששה. אח"כ אמר מצטרפין קצתם לקצתם אבל בדרך שנתבאר שם והוא שיהיה ה' מן המפץ ואחד מן העור או ד' מן העור ואחד מן השק או שלשה מן השק ואחד מן הבגד ולפי שמצינו אלו שמצטרפין להטמא במדרס הזב ואע"פ ששעורם אינו שוה והוא שלא כפי הכלל הנזכר באר ר"ש טעם זה ואמר שהטעם שמחמתו מצטרפים לפי שיש בכולם ענין אחד שכוללם והוא שכל א' מאלו יטמא במושב הזב ולפי שכל אחד בפני עצמו יטמא מושב מצטרפים טומאת מושב. וענין זה בקצרה הוא שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאים לא בדברים שמתטמאים ולענין זה נתכוון כאן כשזכר הבגד והשק והעור על הכוונה הזאת כדי שלא תטעה אותך הלכה ותדמה שהכלל שאמר רבי יהושע אינו כולל אלא הרי הוא כולל כמו שבארנו:

הערלה וכלאי הכרם מצטרפים. פי' הר"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג"כ ברפ"ב דערלה ושם פירש הר"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס"ו] מייתי לה. ע"כ. ועיין במשנה י' פ"ב דערלה. ומ"ש הר"ב א"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר"ש לצרופי והתניא ר"ש אומר כל שהוא למכות תני א"צ לצרף:

הבגד והשק כו'. עיין במשנה ג' פכ"ז דכלים:

רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב. כתב הר"ב. כלומר אע"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ"כ אינן מצטרפין. והרמב"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ"ז דכלים. ובגמרא פ"ק דסוכה דף י"ז [ע"ב] גרסי' בהדיא אמר ר"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ"ל ע"כ. ועיין בפירוש הר"ב שם בכלים משנה ג' ד':

הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה מדקתני סתמא מצטרפים, משמע דמצטרפין גם למלקות, דומיא דכל הנך מצטרפין דלעיל [מ"א ב' וג'] דכולהו ר"ל דמצטרפין למלקות, ה"נ הכא. [כך נלע"ד דמדייק בש"ס. דאל"כ לא הוה מקשי הש"ס מידי, ע"ש], וא"כ צ"ל דמתניתין דהכא אתיא כמ"ד דגם ב' שמות מצטרפין למלקות כשטעמן ושיעור ביטולן שוה, ולא קיי"ל כן. [אב"י כך כ' רתוי"ט. ול"מ נ"ל לתרץ. דשאני ערלה וכ"כ דאתקשו להדדי [כתוס' תמורה ל"ג ב' ד"ה ואין], להכי מצטרפו אף שהן ב' שמות]. מיהו לכ"ע מצטרפין לאסור, בנתערבו יחד בהיתר מין במינן במאתיים, בין בלח בין ביבש, ובנתערבו בהיתר שהוא אינו מינן, אם לח בלח צריך ס' מדאורייתא, ואם יבש ביבש, צריך ס' מדרבנן ועמ"ש לעיל ספ"ז דחולין בכללי ביטול אסורים. והא דמצטרפין זה עם זה, דוקא כשהיו כבר מעורבין, ונפלו אח"כ לתוך ההיתר. אבל בנפלו להקדירה זה אחר זה, ובכל פעם לא היה בההיתר כדי לבטל האיסור, אם יש השתא בההיתר בצירוף כל א' מהאיסורים בכדי לבטל חבירו, אז איסורים מבטלין זה את זה. רק לדידן דקיי"ל חנ"נ בלח שנתערב ביבש אף באיסורים דלאו בו"ח, ורק ביבש ביבש אף בבו"ח אין חנ"נ, ורק בלח בלח רק בשאר איסורים ולצורך הפסד גדול אין חנ"נ. א"כ ב' מיני אסורים שנפלו לקדירה לח ביבש, אפילו נפלו זה אחר זה, עכ"פ מדלא היה אחר נפילה ראשונה בכדי לבטל האיסור, כבר נעשה כל התערובות נבילה, אפילו לא נודע בינתיים [כי"ד צ"ב]. ולפיכך לדידן, דוקא בנפלו מעורבין לתוך הקדירה ב' מיני איסורין שאין טעמן שוה, אז איסורים מבטלין זה את זה אפילו שלא במקום הפסד [י"ד צ"ט ס"ט]:

רבי שמעון אומר אינן מצטרפין דלמלקות א"צ צירוף דס"ל לר"ש כ"ש למכות. ולאסור הקדירה אין מצטרף לר"ש אף שטעמן שוה, מדהן ב' מיני איסורים. [ומ"ש תוס' הכא, דלר"ש כ"ש למכות, היינו רק כשהאיסור בעין. ולא כי הכא שנתערבו האיסורים יחד, עכת"ד. זו היא סברת רבינו יקר שדחה אותה ר"ת [בע"ז דס"ח א' וע"ש]:

הבגד הוא כל דבר הארוג מצמר או פשתים, קנבוס או משי, או משאר חוטין שנטוו מדבר הגדל מהארץ. ושיעורו לקבל טומאת מדרס כשהוא ג' טפחים על ג' טפחים. ולקבל שאר טומאות, שיעורו כשיהיה כג' אצבעות על ג' אצבעות [ועיין ביבקש דעת אות נ"א]:

והשק הוא אריג משער. ושיעורו לקבל טומאה, בין לטומאת מדרס או שאר טומאות, כשהוא ד' טפחים על ד' טפחים.

השק והעור ששיעורו לכל טומאות כשהוא ה' על ה' טפחים:

העור והמפץ הוא ארוג מגומא, באסט בל"א. ושיעורו לכל טומאות, כשהוא ו' טפחים על ו' טפחים:

מצטרפין זה עם זה ר"ל הבגד מצטרף לשק שקל מענו, לטמא רק כשהוא ד' על ד' טפחים. וכן כל א' מצטרף להקל ממנו, שישלים החמור שיעור טומאת הקל. אבל אין הקל מצטרף להחמור, שישלים הקל שיעור טומאת החמור:

מפני שהן ראוין ליטמא מושב כלומר אע"ג דאמרן לעיל [במ"ג] דכל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין, אפ"ה הכא מצטרפין, מדשוין עכ"פ בטומאה א' מטומאת הזב, דהרי בשקצץ מכל מין מאלו בכוונה טפח על טפח, מקבל טומאת מושב, דדוקא בנקרעו מעצמן ולא חתכן בכוונה, הוו שיעורין של בגד, עור, שק, ומפץ, כלעיל [כרמב"ם פכ"ג מכלים]. להכי מדשוו שיעורייהו בטומאה א' מטומאות הזב, משו"ה גם בשאר טומאות הזב מצטרפין:

ותמוהין כאן דברי הר"ב, שכ' דערלה וכלאי כרם מצטרפי לאסור ביבש במאתים ובלח בס', וכך כתב ג"כ בערלה (פ"ב מ"א). ולכאורה משמע דבמין במינו קאמר. דהרי במין במינו איירינן במשנה, אבל א"א לומר כן, דהרי ליכא לשום מ"ד דס"ל לחלק במב"מ בין לח ליבש [ועי' רמב"ם פי"ג מתרומות ה"ב וד' וח' וט', ובהל' מאכלות פט"ו הי"ד, ותוס' ע"ז דס"ח ב ד"ה ר"ש], דבכולהו דוכתי אמרי' דבמב"מ אפי' לח בלח לא סגי בס' בתרומה, וה"ה בערלה וכלאי כרם. אע"כ דהר"ב שמחלק בין לח ליבש היינו בנתערב בהיתר מין בשא"מ. אולם גם בזה לכאורה לא ידעתי מנ"ל דבערלה וכ"כ בשא"מ ביבש יאסר במאתים. ואפשר ע"פ מה דפליגי רש"י ותוס' (חולין דצ"ט א'), דלרש"י שם (ד"ה אין בהן בנ"ט), דוקא במין במינו שנתבשל יחד דטעם האיסור ניכר תמיד. להכי אפי' הסיר ממשות האיסור מהתערובות שנתבשל, אפ"ה צריך בתרומה ק"א לבטלו. וכ"כ במין בשא"מ, ונשאר בהתערובות ממשות האיסור. ג"כ צריך ק"א לבטלו. אבל בנתערב תרומה בהיתר מין בשאינו מינו, ולא נשאר שם ממשות האיסור, רק הטעם, להכי בנתבטל הטעם מותר אפי' אין שם ק"א. ובלא נתבטל הטעם אפי' יש שם ק"א אסור. ולתוס' שם אין שום חילוק בין יש שם ממשות האיסור או לא, דבכולהו גוונא, במין במינו צריך ק"א. ובמין בשא"מ סגי בשיתבטל הטעם, כבכל איסורים. א"כ י"ל דר"ב הכא ובערלה. בתרווייהו הנך דוכתי מיירי במין בשא"מ וכדאמרן, וס"ל כרש"י הנ"ל, והא דכ' הר"ב דביבש ביבש צריך ק"א, ר"ל שכיון שנתערב יבש ביבש, יש שם ממשות האיסור, [ואינו מכירו], להכי כ' דצריך ק"א לבטלו, אף במין בשא"מ. אולם הרמב"ם בכולהו דוכתא בהל' תרומות ובהל' מאכלות לא חילק במין בשא"מ בין לח ליבש, דבכולהו גוונא באינו נ"ט שרי. אמנם גם דברי הרט"ז (י"ד שכ"ג סק"א), לא זכיתי להבין, דמשמע מדבריו שם דלתוס' הנ"ל אם נתערב מב"מ והסיר האיסור, אז א"צ ק"א. ואני בעניי לא מצאתי גלוי לזה בדבריהם, ואדרבה משם לכאורה נראה איפכא, דבמב"מ בין לרש"י בין לתוס' אפי' הסיר האיסור צריך ק"א. דאפי' לרש"י עכ"פ מדהוא מב"מ, תמיד נשאר טעם האיסור, והו"ל כיש האיסור בעין, ורק בנתערב באינו מינו ונשאר שם ממשות האיסור פליגי, דלרש"י בכה"ג צריך ק"א, ולתוס' סגי בנתבטל הטעם:

ועי' רש"י סוכה י"ז ב' שפירש בענין אחר. אב"י ורתוי"ט תמה על זה, דהרי לעיל במ"ג ג"כ שוו בד"א בשיעור או בטומאה, ואפ"ה אין מצטרפין. ובמח"כ הגדול הכא שאני דבאותו שיעור דשוו ביה, שוו ביה נמי בטומאתו, דשניהן טמאין מדרס בהך שיעורא. והרמב"ם חילק, דלעיל אמ"צ במטמאין, משא"כ הכא רק במתטמאין מצטרפו. וגם בזה תמה רתוי"ט בהבנתו. ולפעד"נ דכוונת הרמב"ם, דטפי מסתבר לומר הכא במתטמאין דמצטרף, מדעכ"פ המטמא שממנו יוצא הטומאה אינו מדבר המורכב, ממאי דנימא שיצטרף המטמא שהוא המת שרץ נבילה, דהרי עיקר הטומאה שממנו יוצא הטומאה הוא מדבר המורכב מב' מינין שאינן שוין. עכ"ל בני הרב שליט"א:

הערלה וכו' תוספות שבת פרק ר' עקיבא דף פ"ט:

רש"א אינם מצטרפין בגמרא פריך ומי צריך ר"ש לצרופי והתניא רש"א האוכל כל שהוא עובר בלאו ולוקה ומשני תני אין צריכין לצרף. ואיתה למילתיה דר"ש בר"פ שני דערלה אלא שהתוספות ז"ל כתבו בר"פ עד כמה בשם ר"ת ז"ל דמתניתין דהכא מיירי לענין צרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו השנויין בפירקין וההיא דערלה דמייתי לה בקיצור בע"ז פ' בתרא מיירי לענין צרוף לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתם ע"ש ועיין במ"ש שם בערלה רבינו שמשון ז"ל ובמה שלקטתי אני:

הבגד והשק וכו' בשבת ס"פ כלל גדול ובפ"ק דסוכה דף י"ז וירושלמי דשבת שם:

מצטרפין זה עם זה פירוש החמור מצטרף לקל אבל לא הקל עם החמור וכדתנן בכלים פכ"ו זה הכלל כל שחיבר לו מן החמור ממנו טמא מן הקל ממנו טהור ואע"פ שאין שיעורם שוה מצטרף החמור עם הקל מפני שהם עניינים המקבלין טומאה והכלל שאמר ר' יהושע לעיל הוא בדברים המטמאים אחרים ובעבור זה צריך שם שיהא שיעורם שוה:

אר"ש מה טעם מצטרף מפני שהם ראויין לטמא מושב. ששיעור מושב טפח וכולן שוין באותו שיעור ואפילו בשאר טומאות שהן חלוקות יצטרפו תוספות ז"ל בכתיבת יד וכן הוא ג"כ בתוספות ס"פ כלל גדול בשם ריב"א ז"ל: