משנה מעילה פרק ה׳ משנה א׳

הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש אף על פי שלא כו': ר' עקיבא חולק על הדבר שראוי לפגום מעצמו אלא שנהנה בו הנאה שאין בה פגם וזה במתכוין שילבש בגד הקדש אמצעי שהרי נתקשט בו ונהנה בשוה פרוטה ולפי שלבש אותו בסוף בגדיו לא הגיעו לכלוך לא מגופו ולא פגם ור' עקיבא מחייב הואיל ולכך נתכוין להנאה זו שלא יפגם. וחכמים אומרים הואיל ודרך הבגדים שיובלו ויאבדו לא מעל עד שיפגום. וידוע שהזהב המזוקק לא יחסר ממנו דבר מורגש ואפילו במאות השנים כל שכן בזמן מועט. ופי' קטלא ענק והוא לולאות של זהב שנותנים אותם בחוט ותולין אותו בצואר וכל זמן שילבש בגד על בשרו או ממעל לבגדיו או יחתך בקרדום כמו שזכר לא מעל עד שיפגום ואפי' ר"ע מודה בחטאת הזאת היא בעלת מום שאינה קריבה בעצמה אלא היא עומדת לימכר כמו שנקדם ביאורו בתמורה ולפיכך לא מעל עד שיפגום אבל אם היתה תמימה כיון שנהנה מעל לפי שדומה לכוס של זהב שאינו נפגם לפי שכל מה שנפחת ממנה מן הצמר אינו מרחיק אותה מן הקרבן וכמות שהיתה מתחלה היא עכשיו וזהו ענין מה שאמרו אי בבהמה (טמאה) [תמימה] היינו כוס של זהב ואין הלכה כרבי אליעזר:

כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום. דילפינן בגמרא ממעילה דכתיב בעבודה זרה. וימעלו מעל ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה אף כאן עד שיפגם וישתנה [*ועמ"ש במשנה ד']. וכל דבר שאין בו פגם כו'. דאתקש נמי לסוטה דכתיב בה ומעלה. וסוטה פגומה ועומדת היא. דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך. ואמרי' שקדמה שכיבת הבעל לבועל [וכמ"ש ברפ"ד דסוטה] והיינו בעולה ואפ"ה כתיב. ומעלה בו מעל.

[*נתנה קטלא וכו'. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב:

קטלא. פי' הר"ב רביד כו'. ועי' ברפ"ו דשבת:

[*לבש בחלוק כו'. אורחא דמלתא נקט שדרך האנשים להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה]:

כשהיא חיה לא מעל. פירש הר"ב בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לפדות. וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש"י:

כיון שנהנה מעל. ומעילה זו מדבריהם הרמב"ם פ"ו מה"מ. ועיין ריש מכילתין:

וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל בדבר שנפגם קצת לאלתר כשמשתמש בו, כגון לבוש החיצון, שרגיל להתחכך בכותלים כשלבוש בו, או לבוש הפנימי דנמי נפגם לאלתר מזיעת הגוף מדסמוך לבשר, כ"ע מודו דהוה מידי שיש בו פגם, ולא מעל עד דפגם שוה פרוטה. כי פליגי בלבוש מציעאה, ר"ע סבר, מדאינו נפגם לאלתר, הו"ל כמידי שאין בו פגם, ומועל לאלתר כשנהנה שוה פרוטה. ורבנן סברי, הואיל ויש בו פגם לאחר זמן, הו"ל כיש פגם בתשמישו ומועל רק כשיפגם. מיהו בהוציאו לחולין, כגון שקנה בעדו שום דבר, אף שלא נהנה עדיין מהדבר ההוא [כפ"ו מ"ב], הדבר עצמו שקבל הוא הנאתו מהקדש. ולא עוד, אלא אפילו לא קבל עדיין שום דבר עבור ההקדש, כגון ששילם בה חובתו, או שנתנה לבלן [לקמן מ"ד] עכ"פ מדבידו ליהנות, הו"ל הנאה. ומה"ט אפילו לא נתנה כלל לאדם אחר, כגון שבנה אותה תוך ביתו [שם] מדבידו לדור שם, כנהנה דמי. ואפילו נתנה לחבירו במתנה, שלא קבל עבור זה כלום [כפ"ו מ"א], אף דקיי"ל טובת הנאה אינה ממון [כקדושין דנ"ח א'], ורק בנדרים טובת הנאה ממון, משום דאפילו ויתור אסור בנדרים [כדלח"מ פ"ה מאישות ה"ו]. נ"ל דהכא במעילה אף דטובת הנאה אינה כממון ממש, כהנאת פרוטה מיהו הוה:

כיצד נתנה קטלה האלזבאנד בל"א, או שלשלת של זהב. ונקט כולהו בקישוטי זהב של אשה, מדאורחא הכי, דאשה דרכה להתקשט בשל זהב:

שתתה בכוס של זהב וכל הנהו אין בהן פגם כלל בתשמישן:

כיון שנהנית מעלה ר"ל כשנהנת שוה פרוטה חייבת קרבן מעילה. ומשערין כמה היתה נותנת שישאילוה כלים הללו להתקשט בהן הזמן שנתקשטה בההקדש, וכשיעור הזה תשלם לההקדש קרן וחומש:

לבש בחלוק לבוש התחתון שמתקלקל מהר בזיעה:

כיסה בטלית לבוש העליון שמתקלקל מהר ע"י חכוך בכותלים וכדומה:

בקע בקורדום אקסט בל"א, והכא נמי אורחא דמלתא נקט, דדרך האיש להשתמש בכלים הללו:

לא מעל עד שיפגום בהנאה ששוה פרוטה:

תלש מן החטאת ר"ל תלש שערה. ונקט חטאת, שהיא נקיבה, ושערה נוח לתלוש, וה"ה שאר קדשי קדשים. אבל תלש מקדשים קלין. אפילו אם הם תמימים, הרי אין בהן מעילה רק באימוריהן אחר זריקת דמן [כפ"א מ"ד]:

כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום בשוה פרוטה ע"י הנאת ש"פ. ובחטאת שהוממה מיירי שעומדת לפדות. [אב"י בדיוק כ' ע"ר י"י חטאת שהוממה, דאי בהיתה בעלת מום קודם שהקדישה, א"כ היכי קאמר בסיפא דבתלש ממתה משנהנה מעל משמע אף בבעמ"ו, והיינו משום מדמתה אין לה פדיון כסי' י"א. הרי בדקדם מומן להקדישן אף אחר מיתה יש לה פדיון [כחולין פ"י מ"ב ובכורות פ"ב י"ב]. והרי ע"י שתלש שערה נתמעט דמי פדיונה, דאע"ג דגם אחר פדיון אסורה בגיזה ועבודה [כבכורות פ"ב מ"ג], עכ"פ יכול ליהנות מהצמר שלה אחר שחיטתה. ומדנפגם ע"י תלישת הצמר דמי פדיונה, לפיכך הו"ל כדבר שיש בו פגם, שאינו מועל עד שיפגום. אבל בחטאת תמימה שעומדת להקרבה, הרי גם לאחר שתלש שערה עדיין ראוייה להקרבה. ואף שאפשר שתומם, ויוזל עי"ז דמיה כשנתלש צמרה. עכ"פ הרי אמרי' [תוספת רפ"ב דמעילה] דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, והרי השתא דקיימה להקרבה לא נתחסרה ע"י תלישת שער זה מההקרבה שעומדת לה, לפיכך דינו כשתה בכוס זהב, שהיא דבר שאין בו פגם, וכיון שנהנה מעל:

כשהיא מתה כיון שנהנה מעל דמדמתה אין לה פדיון דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים [עי' רכ"מ רפ"ג ממעילה]:

ואילה"ק הרי הוה הכא מחלוקת ואח"כ סתם כר"ע, כדמשמע מדיוקא דסיפא, דדוקא במלבוש תחתון ועליון, הא מציעאה מעל לאלתר, והיינו כר"ע ברישא, והרי לא קיי"ל כר"ע מחביריו [כעירובין מ"ו ב]. וכן הרמב"ם [פ"ו ממעילה] לא חילק בין בגד לבגד, דבכולן מעל רק כשיפגום, והיינו כרבנן. נ"ל דשאני הכא, דהרי בל"ז ק' דסתרי אהדדי דיוקא דרישא וסיפא, במשנתינו, דבסיפא הרי משמע דקיי"ל כר"ע, וכדאמרן. ובסיפא דרישא נקט תכשיטי זהב שאינן נפגמין כלל ע"י תשמישן, הא לבוש מציעא' שנפגם עכ"פ לאחר זמן, אינו מועל עד שיפגום, והיינו כרבנן. ואפי' לאידך תי' דר' זביד [ש"ס די"ט א], דקאמר על תכשיטי זהב, לעולם מי לא פגמה. היינו לזמן מרובה מאוד, ועכ"פ מלבוש מציעא' א"צ כל כך זמן מרובה שיפגום. ומדלא נקט ברישא רבותא, ש"מ כרבנן. אע"כ דהכא לא הוה כמחלוקת ואח"כ סתם, דאיכא סתמ' הכי וסתמ' הכי, רק בעי למנקט כיצד אליבא דכ"ע. אמנם עי' תוס' [די"ח א ד"ה במאי], שפירשו דלבוש מציעאה נמי נפגם לאלתר, רק שאין ניכר פגומו, ובהא פליגי ר"ע ורבנן. ודוק:

ונ"ל דנקט תלש ולא גזז, משום דבגוזז חייב מלקות, דאע"ג דבחטאת בעלת מום מיירי וכסי' י', אעפ"כ מדאיירי שקדם הקדישה למומה, וכמבואר שם. והרי בקדשי' שהוממו אח"כ חייב מלקות כשגזזה [כבכורות דט"ו ב], דאע"ג דאינו אסור כשתומם רק משום תזבח ולא גיזה [כבכורות דט"ו א] וה"ל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין. ה"ט דהכא לקי מדאהדרי' לאסור' קמא [כתוס' חולין דצ"ט רע"א], ומדחייב מלקות אינו משלם משום מעילה, דאין אדם לוקה ומשלם [ככתובות דל"ב ב]. ואע"ג דעכ"פ עדיין הוה מצי למנקט כשהיה שוגג אגיזת קדשים. דהרי חייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין [כרמב"ם רפ"ג מגניבה] או הוה מצי להנקט כשגזז, רק שהיה פחות מאורך הסיט והגיזה שוה פרוטה, וחיוב גיזת קדשים אינו בא רק כשגזז מלא סיט [כרמב"ם פ"א ה"ז ממעילה]. עכ"פ אילו נקט גזז היה צריך תנא להאריך דמיירי בכהנך גוונא, להכי ניחא ליה טפי למנקט תולש, דבכל גוונא אינו חייב עלה בקדשים, דתולש אינו כגוזז [כבכורות דכ"ה א]. ורק בעוף מחייבינן התם בתולש נוצה משום גוזז, מדאורחא הכי וכדקאמרי' התם. אולם במשנה שבש"ס גרסי' הנהנה מחטאת וכו'. אבל ברמב"ם [פ"ו ה"ב ממעילה] גרסינן כגרסת הספר:

אב"י אמנם ק"ל גם בתמימ' הול"ל בגיזתה דלא נהנין ולא מועלין, וכדאמרי' לעיל [פ"ג מ"ה] בחלב המוקדשין דלא נהנין ולא מועלין, וכ' שם הר"ב ורתוי"ט דטעמא משום דאפי' בקדשי מזבח כל שאינו ראוי ממנה להקרבה לא מקרי קדשי ה'. א"כ ה"נ נימא בגיזתה, ותרצתי לבני הרב הגאב"ד שליט"א, דגיזה שאני, דמחמם לגוף הבהמה, וגם מכחישה כשיגזזה [כחולין קל"ה ב], להכי מחשב שפיר גם גיזה קדשי ה', משא"כ חלב מפקיד פקיד בהכחל, ואינו מכחיש להגוף כשיחליב' אלא אדרב' מקיל צער הבהמה, להכי אין לה שום שייכות עם הקרבה:

אבל בבגדי כהונה הדין הוא איפכא, דקודם שבלו אין מועלין בהן, מדניתנו ליהנות בהן, מדלא נתנה תורה למלאכי שרת, לפיכך אין מעילה בשגגתן, אבל כשבלו מועלין בהן [כקידושין דנ"ד א]. ונ"ל דלא דמו לקדשי' שמתו, דלא חזו למידי, ולא מקרי תו קדשי ה'. אבל בגדי כהונה שבלו עדיין חזו בפנים לפקוע פתילות למנורה, ולשמחת בית השואבה [כסוכה דנ"א], וכצורך קרבן דמי [כתוס' שבת דכ"א א ד"ה שמחת]. ובזה מתורץ ג"כ קושית רמל"מ [פ"ה ממעילה הי"ד]. שהקשה הרי קיי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, (כפסחים דכ"ו), וה"נ בגדי כהונה שהקדישן להשתמש בהן עד שיבלו. וכיון שבלו הרי נעשית מצוותן, ואמאי ימעול בהן. ולפענ"ד נראה, כיון דאדעתא דהכי הקדישום מעיקרא, שכשיבלו יעשה מהן הפתילות הנ"ל. להכי אף אחר שבלו אכתי בקדושתייהו קיימו. ותמהתי מאד על רמל"מ אשר לבו לב האריה דבי עלאי ועינו כעין הבדולח, והוא הביא כל המקומות הנ"ל בש"ס שהבאנו ונשמטה מלפניו הסברא זו לחלק בכך. מיהו גם בל"ז יש לתרץ קו' רמל"מ הנ"ל, דהא דאמרי אין לך דבר וכו', היינו במיוחד למצוה מיוחדת, כדם לזרקו על המזבח. ובגד לבן של כוה"ג ליכנס בהן לפני ולפנים ולגנזם אח"כ. לפיכך מדנעשת מצותו לא היה מועלין בו, לולא שהוא גזירת הכתוב [כפסחים דכ"ו א]. משא"כ שאר בגדי כהונה שבלו, אף דלא ילפינן מבגדי לבן של פה"ג. מדהו"ל ב' כתובים הבאים כא' [כפסחים שם]. עכ"פ כיון שאין זמן קבוע לתשמישן. והרי לולא שבלו, היה משתמש בהן בפנים והולך, לפיכך לא מחשב גמר מצותו עדיין. אמנם כלי שרת שניקב. שאפשר להתיכו לתקנו שוב. גם בו מסתפק רמל"מ שם אם יש בו מעילה. ואני בעניי לא זכיתי להבין ספיקת רבינו, דמ"ש מקרבן שנפל בו מום, דמדעומד לפדות מועלין בו. א"כ מכ"ש כלי שניקב שאפשר בו תקנה בעצמו, כשיתיכנו. וצ"ע:

הנהנה ש"פ וכו' ביד רפ"א דהלכות מעילה וכוליה פירקין שם פרק ו'. ועיי' בת"כ פ' ויקרא בדבורא דחטאות פרק עשרים דמשמע משם שהנהנה מן ההקדש אפילו פחות מש"פ משלם קרן וחומש למיעוט אבל לא אשם ע"ש בספר קרבן אהרן. גמרא תנא ומודה ר"ע לחכמים בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ובמאי פליגי בלבושא מציעאה וכו' כדפירש רעז"ל:

כיצד נתנה קטלא בצוארה תוספות פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ט.) ובגמרא מפרש דע"י הנאת תשמישן של זהב הוא דאינו נפגם אבל אש משליכין אוחו בכל מקום חסר. עוד אמרינן בגמרא דלאלתר הוא דלית ביה פגימה הלכך כיון שנהנה מעל אבל לאחר זמן אה"נ שהוא הולך וחסר:

תלש שיער מן החטאת דבר שיש בו פגם הוא שהכחישה. ובגמ' אפי' בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל קתני הנהנה מן החטאת. ובגמרא פריך מכדי אי בחטאת תמימה עסיקינן. היינו כוס של זהב דכי היכי דכוס של זהב לא קאי לאיפגומי ומש"ה לא אזיל ביה בתר פגימה אלא כיון שנהנת בו בפרוטה מעל אף חטאת תמימה דקיימא להקרבה ולאו בת פדייה היא כיון שנהנה ממנה למעול בה ואמאי קאמר עד שיפגום מאי פגם מצי למיעבד בה דאפילו רכיב עלה עד דאכחשה האי לא הוי פגם דלא פגמה למזבח דבהמה בין שמנה בין כחושה חזיא לכפרה ואין בה תורת פגימה ומשני רב פפא בבעלת מום עסקינן פירש רש"י ז"ל דקיימא לפדייה וכיון דפגמה אכחשה ונפחתו דמיה ודבר שיש בו פגם הוא הלכך לא מעל עד שיפגום בש"פ וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה בש"ש מעל מיירי בין בתמימה בין בבעלת מום דכיון דמתה לאו בת פדייה היא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הלכך לא תני בה עד שיפגום עכ"ל ז"ל. ואיתא להאי בבא רפ"ק דמכלתין ובפרקין דלעיל דף ט"ו וגם שם הגרסא ג"כ הנהנה מן החטאת:

כשהיא מתה כיון שנהנה מעל. מדרבנן. ומפרש בגמרא ברפ"ק דמכלתין דהה"נ דבכל קדשים שמתו יש בהן מעילה מדרבנן והא דנקט חטאת טפי משאר קדשי קדשים דסד"א הואיל ולכפרה אתיא דכשהיא חיה קיימא לחטאת ובדילי מינה והשתא נמי כשהיא מתה בדילי מינה ולא איצטריך למיגזר בה מעילה קמ"ל תנא דמעל וכ"ש בשאר קדשי קדשים כגון עולה ואשם ושלמי צבור דלאו לכפרה אתו ואית בהו מעילה הואיל ומחיים לא בדילי מינייהו אינשי כולי האי ולא איצטריך תנא לאשמועינן אבל חטאות המתות שסימנם ו'ת'מ'נ'ע לא גזרו בהם מעילה כיון דבחייהם לא קיימי להקרבה אלא למיתה בדילי מינייהו אינשי אפילו מחיים וכ"ש לאחר מיתה דמאיס ולא אתי לאיתהנוי' מינייהו הלכך לא איצטריך למיגזר בהו מעילה אלא בשאר חטאות דלהקרבה קיימי דלא בדילי מינייהו מחיים איצטריך למיגזר בהו מעילה לאחר מיתה:

כיון שנהנה מעל מדרבנן הרמב"ם ז"ל בהלכות מעילה פרק ששי: