משנה מעשרות פרק ה׳

מסכת מעשרות, סדר זרעים · 8 משניות בניקוד · מתחת לכל משנה פירוש ר׳ עובדיה מברטנורא, ובלחיצה על ״עוד פירושים״ – שאר המפרשים.

1. משנה א׳

   הָעוֹקֵר שְׁתָלִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנָטַע לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, פָּטוּר. לָקַח בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, פָּטוּר. לָקַט לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ, פָּטוּר. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בָהֶם נִמְכָּרִים בַּשּׁוּק, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   העוקר שתלים. נטיעות אחר שצמחו וגדלו קצת עוקרין אותן ושותלין אותם במקום אחר והם מתעבים ומתרחבים ומתגדלין שם:

   פטור. אפילו ראו פני הבית, מפני שעדיין לא נגמרה מלאכתן:

   לקח במחובר לקרקע. הקונה פירות כשהן מחוברין פטור שאין המקח קובע למעשר אלא בקונה בתלוש, לא במחובר:

   לקט. שתילין לשלוח לחברו פטור:

   אם יש כיוצא בהם נמכרים בשוק. חשיבי כאילו נגמרה מלאכתן. ואין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה:

   עוד פירושים על משנה א: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

2. משנה ב׳

   הָעוֹקֵר לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ וְנוֹטֵעַ לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ לְזֶרַע, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא גָּרְנָן. בְּצָלִים, מִשֶּׁהִשְׁרִישׁוּ בָעֲלִיָּה, טָהֲרוּ מִלְּטַמֵּא. נָפְלָה עֲלֵיהֶם מַפֹּלֶת וְהֵם מְגֻלִּים, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנְטוּעִים בַּשָּׂדֶה:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   ונוטע בתוך שלו לזרע. [שיתבשל] בהם הזרע במקום נטיעתן:

   מפני שהוא גרנן. עקירתן הוא גרנן, שאין להם גורן אחר להתחייב במעשר, דזרען פטור מן המעשר דכתיב (ויקרא כו) מזרע הארץ, ולא כל זרע, פרט לזרעוני גינה שאינן נאכלין, ונמצא שנגמרה מלאכתן ואסור לנוטען עד שיעשר:

   טהרו מלטמא. דכזרועין דמו, והתורה רבתה בטהרת זרעים דכתיב (שם יא) על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו, ובחזקתן הן למעשר ולשביעית, ואפילו לטהרת טומאה, דוקא השרישו בעליה שיש תחתיהן עפר המעזיבה, אבל השרישו בקופה כתלושים דמי אף לענין טומאה:

   והן מגולין. העלין שלהן, כדרך גדילתן. כנטועים בשדה דמו, והתולש מהן בשבת חייב, וחייבין בשביעית ובמעשרות:

   עוד פירושים על משנה ב: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

3. משנה ג׳

   לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת פֵּרוֹתָיו מִשֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְלֹא בַשְּׁבִיעִית לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. וְאִם בִּכְּרוּ, נוֹטֵל אֶת הַבַּכּוּרוֹת וּמוֹכֵר אֶת הַשְּׁאָר:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   לא ימכור אדם פירותיו וכו׳ דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא י״ט:י״ד):

   ואם בכרו. אם יש בהן בכורות שהגיעו לעונת מעשרות והשאר לא הגיעו, נוטלן ומוכר את השאר:

   עוד פירושים על משנה ג: פירוש המשניות לרמב״ם, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

4. משנה ד׳

   לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת גִּפְתּוֹ וְאֶת זַגָּיו לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין. וְאִם הוֹצִיא, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפָטוּר מִן הַתְּרוּמָה, שֶׁהַתּוֹרֵם, בְּלִבּוֹ עַל הַקְּטוּעִים, עַל הַצְּדָדִים וְעַל מַה שֶּׁבְּתוֹךְ הַתֶּבֶן:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   תבנו. שבולין שנדושו ופעמים נשאר בהן חטין:

   גפתו. פסולת של זיתים:

   זגיו. פסולת של ענבים:

   להוציא מהן משקין. אגפתו וזגיו קאי:

   על הקטועין. שבולות קטועות שלא נדושו:

   ועל הצדדין. צדי הכרי. וכן התורם בבור, בלבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין. והתורם בבית הבד, בלבו על מה שבתוך הגפת:

   עוד פירושים על משנה ד: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

5. משנה ה׳

   הַלּוֹקֵחַ שְׂדֵה יָרָק בְּסוּרְיָא, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, חַיָּב. וּמִשֶּׁבָּא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, פָּטוּר, וְלוֹקֵט כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף יִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וִילַקֵּט. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁקָּנָה קַרְקַע, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת, פָּטוּר. רַבִּי אוֹמֵר, אַף לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   הלוקח שדה ירק. מן הנכרי:

   בסוריא. הם ארצות שכבש דוד, כגון דמשק וארם נהרים וארם צובה. ובמקצת דברים עשאום כארץ ישראל ובמקצתן לא:

   אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב. הואיל ובשעה שבאים לידי חיוב ברשותו של ישראל הם. אבל אם הגיע עת החיוב ברשות העובד כוכבים פטור, דלדבר זה עשו סוריא ככבוש יחיד ולאו שמיה כבוש:

   ולוקט כדרכו. ופטור מלעשר אף מה שנוסף ברשותו. אבל פועלים לא ישכור, דחיישינן דלמא אתי למעבד הכי אף בשדה שלקח עד שלא בא לעונת המעשרות. ורבי יהודה לא גזר:

   פטור. כיון שאין לו בגוף הקרקע כלום:

   רבי אומר אף לפי חשבון. אמילתיה דתנא קמא קאי, והכי קאמר כי היכי דמחייב אם לקח עד שלא בא לעונת המעשרות לעשר על הכל, הכי נמי מחייב אם הגיע לעונת מעשרות לעשר לפי חשבון שנתוסף ברשותו, כגון אם הביאו שליש ביד הנכרי חייב לעשר על שני שלישים שנתוספו ברשותו. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

   עוד פירושים על משנה ה: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

6. משנה ו׳

   הַמְתַמֵּד וְנָתַן מַיִם בַּמִּדָּה וּמָצָא כְדֵי מִדָּתוֹ, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב. מָצָא יוֹתֵר עַל כְּדֵי מִדָּתוֹ, מוֹצִיא עָלָיו מִמָּקוֹם אַחֵר לְפִי חֶשְׁבּוֹן:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   המתמד. הנותן מים בחרצנין ובזגין או בשמרים נקרא מתמד. והכא מיירי בנותן מים בשמרים דוקא:

   ומצא כדי מדתו. לאו דוקא כדי מדתו, דאפילו נתן ג׳ כדות של מים ומצא ג׳ וחצי פטור, עד שיתן ג׳ וימצא ד׳:

   פטור. ואע״ג דשמרים יהבי בהו טעם, פטור, דטעם שמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא:

   רבי יהודה מחייב. דסבר אי אפשר שיצאו כל המים לחוץ אלא נשאר חצי כד של מים בתוך השמרים, ונמצא שאלו הג׳ כדות וחצי שיצאו יש בהן כד א׳ של יין ושנים וחצי מים, והוו כיין מזוג, שכן דרך מזיגת היין. ואין הלכה כר׳ יהודה:

   מצא יותר מכדי מדתו. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה:

   מוציא עליו ממקום אחר. אף ממקום אחר, כלומר לא מיבעיא מיניה וביה דשרי, אלא אף ממקום אחר יכול לעשר לפי חשבון היתר על מדתו:

   עוד פירושים על משנה ו: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

7. משנה ז׳

   חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁלָּנוּ בְצַד הָעֲרֵמָה הַחַיֶּבֶת, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים, שֶׁיָּדוּעַ שֶׁמִּדָּבָר הַגָּמוּר הָיוּ גּוֹרְרִין כָּל הַלָּיְלָה:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   שלנו. לינת לילה:

   הערימה החייבת. הכרי שנתחייב במעשר, כההיא דתנן בפרק קמא ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה:

   עוד פירושים על משנה ז: תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

8. משנה ח׳

   שׁוּם בַּעַל בֶּכִי, וּבָצָל שֶׁל רִכְפָּא, וּגְרִיסִין הַקִּילְקִין, וְהָעֲדָשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַקַּרְקָס, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אַף הַקּוּטְנִים, פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית. זֶרַע לוּף הָעֶלְיוֹן, זֶרַע כְּרֵשִׁים, זֶרַע בְּצָלִים, זֶרַע לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת, וּשְׁאָר זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִים, פְּטוּרִים מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, וְנִלְקָחִין מִכָּל אָדָם בַּשְּׁבִיעִית, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֲבִיהֶן תְּרוּמָה, הֲרֵי אֵלּוּ יֵאָכֵלוּ:

   ר׳ עובדיה מברטנורא

   שום בעל בכי. שום חריף שהאוכלו בוכה ועיניו זולגות דמעות. ול״נ שום הגדל בהר הלבנון, שכן בערבי קורין ללבנון בע״ל:

   רכפא. שם מקום:

   גריסין הקילקין. גריסין של פול הבאים מן הקלקי, שם מקום, והן מרובעות כדתנן בנגעים כגריס הקלקי המרובע:

   ועדשים המצריות. ראשן אחד חד, והמינין הללו כולם הם מדבריות וחזקתן מן ההפקר לפי שאינן נזרעים בגינה, לפיכך פטורים מן המעשרות:

   אף הקורקס. בערבי קלקא״ס, והוא מין ממיני הכרוב:

   הקוטנים. ממיני העדשים. והלכה כסתם משנה:

   ונלקחים מכל אדם. אף מן החשודים למכור פירות שביעית:

   זרע הלוף העליון. אני שמעתי הלוף השוטה. אבל זרע הלוף הפקח חייב. ורמב״ם פי׳ שהמשנה מסורסת זרע העליון של לוף. ולוף הוא ממיני הבצלים:

   שאע״פ שאביהן תרומה. אע״פ שאחד מכל אלו זרעוני גינה שאינם נאכלים הן תרומה. וזרען, הרי הגדולים נאכלין. ולא אמרינן גדולי תרומה תרומה אלא כשהזרע הזרוע הוא מדברים הראויין לאכילה:

   שאביהן. הזרע. שהוא אב למה שגדל ממנו:

   עוד פירושים על משנה ח: פירוש המשניות לרמב״ם, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מלאכת שלמה

עוד: כל מסכתות המשנה · משנה יומית · לעילוי נשמת