משנה מעשרות פרק ה׳ משנה ח׳

שום בעל בכי. הם השומין חריפין מאד ואינם ראוין לאכילה והאוכלן עיניו יורדין דמעות ולפיכך נקרא בעל בכי:

בצל של רכפא. הוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל עין האדם מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא (שמואל ב כ״ב:י״ב) ואולי הם מיוחסים למקום מן המקומות:

וגריסין הם הפולין הטחונים ומן הפולין מין אחד שהגרגרים שלו גדולים מרובעין מיוחסים למקום והוא הידוע כגריס הקלקי:

ועדשים המצריות. הם העדשים שהקצה האחד שלהם חד ואלו המינים הם מדבריות אינם נזרעות בגנות וחזקתן מן ההפקר ולפיכך פטורין מן המעשרות:

וקרקם בערבי קלקאס והוא ממיני הכרוב ויש אומרים ממין הפול:

וקוטנין ממיני העדשים וכבר בארנו פעמים (פ"ו מ"י דפאה ופ"ט מ"ו דתרומות) כי לוף מין ממיני הבצלים: ואמרו העליון אמרו בגמרא כי שיטת המאמר כן הזרע העליון של לוף ופירשנו פעמים כרשים שהם חציר:

וצנונות. ידוע: ואמרו שאע"פ שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו רוצה לומר בזה המאמר כי כשיהיה אחד מאלו הזרעים רוצה לומר זרעוני גנה שאינם נאכלים תרומה וזרעם שהצומח ממנו חולין שאין אומרים גדולי תרומה תרומה אלא כשהזרע הזרוע ראוי לאכילה אבל אלו שאינן ראוין לאכילה מותר לאכול גדוליהן אע"פ שעיקר זרעם הוא תרומה והלכה כסתם:

[*שום בעל בכי. לפירוש השני של הר"ב דבעל הר הלבנון צריכין לפרש דבכי שם מקום כמו רכפא. וכן הר"ש אע"פ שלא פירש בעל כפירוש הר"ב. כ' דבכי הוא שם מקום. וכ' ג"כ לפירוש הא' של הר"ב ובפירוש שהזכרתי כ' ג"כ פירוש הא' של הר"ב. ואח"כ כ' וי"מ שם מקום על דרך בוכים בשופטים ע"כ]:

[*וגריסין הקילקין. כתב הר"ב כדתנן בנגעים. רפ"ו]:

[*שאף על פי שאביהן תרומה. כההיא דתנן בריש פרקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנו. ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים. הר"ש]:

סליק

שום בעל בכי חריף:

ובצל של רכפא שם מקום:

וגריסין באהנען:

והעדשים המצריות ראשן א' חד:

ר' מאיר אומר אף הקרקס וואססער באהנען וטובים לשלשל ולאצטומכא:

ר' יוסי אומר אף הקוטנים מין עדשים:

פטורים מן המעשרות דבהפקר גדלין:

ונלקחים מכל אדם בשביעית אפי' מחשוד אשביעית:

זרע לוף העליון מין בצל שיש לו זרע למטה ולמעלה. וי"א דר"ל זרע לוף שוטה:

זרע כרישים קרעססע:

ונלקחין מכל אדם בשביעית הא דפליג להו תנא לב' בבי היינו משום דרישא כולן מיני פירות ופטורים מדגדילין בהפקר. אבל סיפא פטורין מדכולן מיני זרע שאין נאכלין. אבל צ"ע למה לא כלל תנא הכא גם הנך דתני בריש פ"ט דשביעית. וגם התם לא כלל הנך דתני הכא:

שאע"פ שאביהן תרומה ר"ל כמ"א שהשתלים שטעני הזרע היו תרומה והן אבי הזרעים האלו. והרי גדולי תרומה תרומה כפ"ט דתרומה מ"ד אפ"ה אלו מותרים לזרים:

שום בעל בכי וכו'. ולפי הפירוש השני שהביא ר"ע ז"ל נראה דגרסי' בעל בכי הבי"ת של בעל בשב"א והכ"ף של בכי דגושה. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל לפי שיש שומים ובצלים וגריסין ועדשין בארץ ישראל דהיינו לכל אחד כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורים הבאים לארץ דלא חייבו חכמים פירות חו"ל הבאים לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ אבל אלצרין ופסטקין ואיצטרובלין כולן אין גדלין בארץ ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו מיני מחו"ל הם ע"כ וכן כתב ה"ר שמשון ז"ל והוא דרך התוספתא:

רכפא. פי' הרמב"ם ז"ל בלשון שני שהוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל העין מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא:

אף הקוטנים. פי' בערוך אחד ממיני קטניות הוא ושמו בלשון ישמעאל סגיר אל דנאב פי' שהעוקץ שלו קצר יותר מעוקץ הקרקס ע"כ:

ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו'. ירושלמי תני עלה ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא ופי' הראב"ד ז"ל בת"כ דומה כי ביקיא מין ממיני הצבעים:

שאע"פ שאביהן תרומה. בפי' הרמב"ם ז"ל גם בקצת ספרים גרסינן ואע"פ ונראה דאי נמי גרסינן שאע"פ הוי כמו ואע"פ כדאשכחן בריש ביצה דקאמר בגמרא שאפר כירה הוי כמו ואפר כירה ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ואע"פ שאביהן תרומה דאביהם גופי' הוה תרומה ונטען לזרע ותנן בריש פירקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן והני אם עשאן תרומה ונטען בדיעבד לזרע הגדולין נאכלין ע"כ וכן פי' רבינו שמשון ז"ל:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשרות. ובעזרת האחד ואין שני נתחיל מסכת מעשר שני